כל מה שחשוב ויפה
חנוכת הבניין, מוזיאון תל אביב, 1971. צילום: הארץ, ארכיון אדריכלות ישראל
חנוכת הבניין, מוזיאון תל אביב, 1971. צילום: הארץ, ארכיון אדריכלות ישראל

הבניין: מוזיאון תל אביב מציג את עצמו

התערוכה ״הבניין: 50 שנה״ חוזרת אל התקופה שבה הוקם הבניין המרכזי של מוזיאון תל אביב, ומעוררת מחשבה על המוזיאון במאה ה־21, ועל תפקידו של המבנה הפיזי בהגשמת יעודו של המוסד

בשנת 1969, עוד לפני שנחנך הבניין של מוזיאון תל אביב בשדרות שאול המלך, השיקה אגודת הגרפיקאים תחרות לעיצוב לוגו המוזיאון. המשתתפים בתחרות – ביניהם דוד טרטקובר, דן ריזינגר, אשר קלדרון, גדעון שגיא ומיכאל מנספלד – התבקשו לכלול בלוגו את האותיות מת״א (מוזיאון תל־אביב) או TAM (באנגלית – Tel Aviv Museum).

כמה מההצעות נשענו על תכנית הבניין החדש; אחרות התבססו על פיתוח טיפוגרפי של אותיות שם המוזיאון. הצעות נוספות ביקשו לבטא בסמל את רוח המקום, והיו שהושפעו ממגמת האופ־ארט שהייתה אז באופנה. 70 מתוך 168 ההצעות שהוגשו לתחרות מוצגות בתערוכה ״הבניין: 50 שנה״, כולל זו של דן ריזינגר – שדורגה למרבה ההפתעה על ידי חבר השופטים רק במקום השלישי, אך לבסוף נבחרה כלוגו המוזיאון. 

פרס ראשון: סטודיו גרפיס, חיפה. צילומים: מרגריטה פרלין, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

פרס ראשון: סטודיו גרפיס, חיפה. צילומים: מרגריטה פרלין, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

פרס שני: סטודיו קור

פרס שני: סטודיו קור

פרס שלישי - דן ריזינגר

פרס שלישי – דן ריזינגר

דוד טרטקובר, בהשתתפות אניטה ארד

דוד טרטקובר, בהשתתפות אניטה ארד

דן ריזינגר, ציון לשבח

דן ריזינגר, ציון לשבח

״מענין לראות דרך הלוגואים איך המעצבים תפסו את המוזיאון״, אומר פרופ׳ אדריכל ערן נוימן, דקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ומנהל ארכיון עזריאלי לאדריכלות. ״לוגו צריך להיות קריא, לתפוס רעיון ולדעת לתקשר אותו באופן ישיר. אפשר לזהות בהצעות כמה מהלכים דומים: לדוגמה, יש את אלו שמתייחסים לבניין, כמו ההצעה של ריזינגר שנבחרה לבסוף, שלקח את הבנין, עשה לו טוויסט והפך אותו ל׳מם׳ של המוזיאון.

״יש לוגואים ׳יהודים׳, ציוניים, שנראים כמו לוחות הברית או בית כנסת. יש את אלו שמנסים להעתיק את הלוגו של מוזיאון ישראל. יש גם את אלו שלא קשורים בכלל למוזיאון, שנראים כמו עיצוב יפני או יווני. ויש את הלוגואים שהולכים ל־אופ ארט, שזה מעניין, כי אחת התערוכות שפתחו את הבניין הייתה תערוכת אופ־ארט מצרפת. הזרם היה אז בשיאו ורואים את ההשפעה של זה גם בלוגואים״.

איך קרה שההצעה של ריזינגר שהגיעה למקום השלישי נבחרה לבסוף?

״אנחנו לא יודעים את זה. גם היום ישנן ועדות של תחרויות שאין להן מנדט לבחור אלא רק להמליץ. מנכ״ל המוזיאון דאז, חיים גמזו, היה בוועדה, ולא ברור לנו מדוע לא הוביל את הוועדה לבחור בלוגו שלבסוף הפך ללוגו הראשון של המוזיאון״.

מה אתה חושב על הלוגו של ריזינגר?

״זה לוגו שעבד במשך שנים והיה מצוין. הוא שונה כשבנו את הבניין החדש של המוזיאון. מיכל סהר לקחה את הלוגו הישן ועשתה לו אדטפציה, שמחברת בין שני הבניינים: המבנה המרכזי שתכננו דן איתן ויצחק ישר, עם הבניין החדש שתכנן סקוט פרסטון כהן״.

להציג את הדבר עצמו

התערוכה ״הבניין: 50 שנה״ חוזרת אל התקופה שבה הוקם הבניין המרכזי של מוזיאון תל אביב, דרך ההצעות שהוגשו לתחרות על תכנונו, התחרות למיתוגו באמצעות לוגו חדש, והתערוכות שהוצגו בו עם פתיחתו ב־1971. בתחרות התכנון זכו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר, והבניין שהעמידו קידם את הפיכתו של מוזיאון תל אביב למוסד מוזיאלי בסטנדרט בינלאומי. 

מעבר לעיסוק בתולדות הבניין, התערוכה מבקשת לשפוך אור על ערכיו האדריכליים תוך סיור בחלליו הפיזיים. 11 נקודות־מפתח המסומנות ברחבי הבניין המרכזי, מציגות כמה מהתפיסות האדריכליות והמוזיאליות שהנחו את תכנונו, בסיוע חוברת הסברים המלווה את הסיור.

ערן נוימן. צילום: יואב בצלאלי

ערן נוימן. צילום: יואב בצלאלי

כיכר המוזיאון והכניסה הראשית, 1971. צילום: רחל הירש; ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

כיכר המוזיאון והכניסה הראשית, 1971. צילום: רחל הירש; ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

דגם הבניין, עם מרפסת בחזית, 1965. צילום: פאול גרוס

דגם הבניין, עם מרפסת בחזית, 1965. צילום: פאול גרוס

״זו הזדמנות כמעט יחידה בתערוכה אדריכלית להציג את הדבר עצמו, את הבניין. יצרנו מסלול לאורך המוזיאון: אתה יכול לעצור לנקודות השונות לאורך המסלול, לקרוא את הלייבל ולהתרשם מהאדריכלות. היה שלב שבו אמרנו בשביל מה צריך תערוכה, בואו נראה את הבניין בלבד. אבל היה לנו גם חשוב להציג את הסיפור ההיסטורי״.

והסיפור הוא כזה: באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20 פעל המוזיאון במשכנו הקודם, ביתן הלנה רובינשטיין שבשדרות תרס״ט, שהיה צר מלהכיל את אוספיו של המוסד הגדל ואת התערוכות שהלכו ורבו. מנהל המוזיאון דאז, ד״ר חיים גמזו, יזם תחרות לתכנון בניין חדש ועדכני; ראש עיריית תל־אביב־יפו, מרדכי נמיר, קידם את היוזמה ותמך בה; ורשויות המדינה הקצו לבניין החדש שטח אדמה בן עשרה דונמים במושבה הטמפלרית שרונה, במקום שבו ניצב קודם לכן המחנה הצבאי קריית־מאיר.

זו הזדמנות כמעט יחידה בתערוכה אדריכלית להציג את הדבר עצמו, את הבניין. היה שלב שבו אמרנו בשביל מה צריך תערוכה, בואו נראה את הבניין בלבד. אבל היה לנו גם חשוב להציג את הסיפור ההיסטורי

תחרות אדריכלים הוכרזה בראשית 1964, והמשתתפים בה התבקשו לתכנן את בניין המוזיאון ואת הכיכר הסמוכה – כיכר התרבות – ולסמן בה את מיקום הבניינים הנוספים העתידים לקום בסביבתה: ספרייה עירונית ובית אופרה. 

בחינת ההצעות שהוגשו לתחרות מגלה שהמעבר ממבנה ביתני (הלנה רובינשטיין) לבניין המבוסס על טיפולוגיה אדריכלית המקובלת בתכנון מוזיאונים, הכתיב המשגה חדשה של המוסד והפך אותו למוזיאון בהגדרה המקובלת בעולם. כעת מוצגות שש מתוך 49 ההצעות שהוגשו לתחרות, בהן ההצעה שהגיעה למקום הראשון ובוצעה, בתכנונם של דן איתן ויצחק ישר (בהשתתפות דן רז); ההצעה שהגיעה למקום השני, בתכנונו של רם כרמי; והצעותיהם של שמעון פובזנר ושל דורה גד.

כיכר המוזיאון איזומטריה, 1965 העתק שמש; מתנת רפי גמזו, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

כיכר המוזיאון, 1965, העתק שמש; מתנת רפי גמזו, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

מבואת הכניסה פרספקטיבה, 1965 העתק שמש; מתנת רפי גמזו, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

מבואת הכניסה, 1965, העתק שמש; מתנת רפי גמזו, ארכיון מוזיאון תל־אביב לאמנות

נוימן מספר שההצעה שהגישו איתן וישר נשענה על מודל שראשיתו במוזיאון הישן (Altes Museum) שתכנן קרל פרידריך שינקל בברלין בראשית המאה ה־19. הם תכננו ארבעה אולמות תצוגה (בשטח כ־800 מ״ר האחד), שאורגנו במערך ספירלי סביב מבואה גדולה. מעל המבואה מיקמו קומה נוספת, ובה – לצד משרדי המוזיאון ושירותי התצוגה – ספריית אמנות לשימוש הקהל הרחב. חבר השופטים ציין לשבח את הקומפוזיציה החזקה של הבניין, את התאמתו למבנה בית המשפט הסמוך (בתכנונם של זאב רכטר, משה זרחי ויעקב רכטר) ואת אולמות התצוגה המרווחים. 

הצעתו של רם כרמי, שהגיעה למקום שני בתחרות, הושתתה על ארבע רצועות־מנסרה, שנמתחו מרחבת הכניסה לבניין בצדו הדרומי – שם מיקם כרמי כיכר פסלים – אל צדו הצפוני. בקצה הצפוני היתמרו המנסרות כלפי מעלה והסתיימו בחלונות זכוכית רחבים, שהחדירו לאולמות התצוגה אור צפוני רך תוך הקפדה על מניעת חשיפתם של המוצגים לאור ישיר. כרמי ביקש להחדיר פנימה אור מסונן גם דרך הגגות, שבשלב הראשון של התחרות עוצבו בקווים מעוגלים ובשלב השני הוחלפו בעיצוב זיגזג משונן. 

״המאבק על המקום הראשון הוא בין רם כרמי לדן איתן ויצחק ישר. כרמי הציג הצעה לא מספיק מגובשת: אתה רואה את ניצוץ הגאונות שלו, אבל ההצעה לא מבושלת עד הסוף. הוא ניסה להציג משהו אחר, מודרני יותר, עכשווי יותר, אבל לא הצליח לגבש אותה לכדי בניין קוהרנטי. אם הוא היה מבשל את זה עד הסוף, הוא היה מקבל את המקום הראשון״. 

היום היו מתכננים את המוזיאון קצת אחרת

לצד ההצעות לתכנון המוזיאון, מוצג באופן יוצא דופן גם התכנון של המוזיאון הלאומי לאמנות מערבית בטוקיו, שנפתח ביוני 1959. האדריכל השווייצי־צרפתי לה קורבוזייה תכנן בניין בן שלוש קומות, ובעיצוב הבניין הוא שילב את עקרונות האדריכלות המודרנית עם הנוסח הברוטליסטי שהלך והתגבש באותה תקופה. ברוח זו, הבניין ניצב על עמודים ויצוק ברובו מבטון. הכניסה עוברת דרך מבואה פנימית שממנה עולים ברמפה אל אולמות התצוגה.

הסיבה להצגת המוזיאון בטוקיו בתערוכה על מוזיאון תל אביב נעוצה בכך שמהלך הכניסה לאולמות התצוגה במוזיאון תל־אביב הושפע כנראה מתקדים זה. ״יש שטוענים שבניין מוזיאון תל אביב הוא העתקה של המוזיאון לאמנות מערבית שתכנן לה קורבוזייה בטוקיו. הייתי במוזיאון בטוקיו פעמיים, בשני ביקורים נפרדים, וגם ביקרתי במוזיאון, ואלו שני בניינים שונים, כל אחד מציע חוויה אחרת לגמרי״, אומר נוימן.

יש שטוענים שבניין מוזיאון תל אביב הוא העתקה של המוזיאון לאמנות מערבית שתכנן לה קורבוזייה בטוקיו. הייתי במוזיאון בטוקיו פעמיים, בשני ביקורים נפרדים, וגם ביקרתי במוזיאון, ואלו שני בניינים שונים, כל אחד מציע חוויה אחרת לגמרי

״שניהם משתמשים באותה סכמה של בניין אבל כל אחד מספר סיפור אחר. התחושה בטוקיו שונה: זה בנין יותר קטן, המבקרים לא נכנסים ישירות לתוך המבואה אלא עוברים דרך חלל כניסה, משם עוברים למבואה ואז עולים ברמפה ומתחילים לבקר בגלריות. הכל המשכי. המוזיאון בטוקיו הוא בקנה מידה קטן יותר; אז למרות הסכמה הדומה התחושה שכל בניין יוצר היא אחרת. דן איתן טוען שהוא לא הכיר את המוזיאון בטוקיו״.

מה מעבר לכך אפשר ללמוד מהתערוכה על מוזיאונים? על מוזיאון תל אביב?        

״מהתערוכה עולה השאלה מה זה מוזיאון, מה זה מוזיאון תל אביב, מה זה מוסד תרבות מהסוג הזה, ומה היחס בין מוסד תרבות ומבנה ציבור למרחב הציבורי שמסביבו.

״תל אביב מבינה באמצע שנות ה־60 שאם היא רוצה להיות מרכז תרבות היא חייבת בנין מוזיאלי רציני. הלנה רובינשטיין הוא פביליון של 1,200 מ״ר; הבניין המרכזי של מוזיאון תל אביב הוא בן 17 אלף מטרים, שמספקים את החללים הדרושים לייצר מוסד רציני. מנהלי מוזיאון תל אביב ואנשי העירייה רואים מה קורה במוזיאון ישראל, ודוחפים להקים את המוזיאון. בעיקר מי שעשה זאת היה ד״ר חיים גמזו, שהיה הרוח החיה שדחפה את העניין״.

הצעה לכרזה חנוכת בניין המוזיאון, 1971. צילום: מרגריטה פרלין

הצעה לכרזה חנוכת בניין המוזיאון, 1971. צילום: מרגריטה פרלין

דגם בניין המוזיאון וגן הפסלים, 1965. צילום: ישראל צפריר

דגם בניין המוזיאון וגן הפסלים, 1965. צילום: ישראל צפריר

ומה בהצעה של איתן וישר מיישם את החזון?

״באופן היסטורי מוזיאונים צומחים מתוך חדרי ההשתאות והפליאה של המאה ה־15, של ׳מגלי הארצות׳, שהביאו חפצים לדוגמה מסין ומאפריקה והציגו אותם בצורה לא היררכית ולא ברורה. ברגע שהמוזיאונים מציעים סירקולציה ברורה הם מציעים נרטיב ברור, זאת מאחר והעבודות מסודרות זו אחר זו בסדר שמייצר נרטיב ברור בחלל ליניארי ומסודר.

״כך, הסכמה הקלאסית של מוזיאון היא שאתה נכנס למבואה ומתחיל להסתובב בגלריות מסביב. כמו בגוגנהיים בניו יורק: אתה עולה ברמפה, ויורד למטה בחלל המשכי וספירלי, עד שאתה יוצא החוצה. אבל המעניין הוא שאיתן וישר לוקחים את אותה סכמה ומתכננים בנין בסגנון ברוטליסטי עם סכמה של בניין קלאסי. תל אביב המודרניסטית, העיר הלבנה, בונה פתאום באחד המוסדות המרכזיים שלה בנין שמושתת על מודל קלאסי, בניין סגור ומופנם.

״אתה מגיע למוזיאון, עולה ברמפה, מגיע לגלריות, ומתחיל לרדת באופן ספיראלי. יש מהלך סדור, וגם הבניין החדש של המוזיאון בנוי אותו דבר – יש את מפל האור במרכז, ויש את המסביב. סקוט קצת התחכם עם דרכים ללא מוצא, אבל בגדול הסכמה היא אותו דבר״.

מוזיאון הוא מוסד מורכב. מצד אחד יש לו תפקיד חינוכי, להציג ולחנך את הקהל, ומצד שני הוא צריך לקדם אמנים ואמנות ולפתח אותם. מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, כמוזיאונים המובילים בארץ, התפקיד שלהם הוא קצת כמו רשות שידור ציבורית

היום עושים מוזיאונים בצורה שונה?

״אני חושב שהיום היו מתכננים את המוזיאון קצת אחרת. לפני 20 שנה הייתה תחרות לארגן את מתחם הקמפוס של ה־LACMA. רם קולהאס הציע סכמה לא־ליניארית, שבתוכה הוא מייצר חלל דמוי חדרי השתאות, כשכל מבקר יכול להסתובב באופן חופשי ולייצר את הנרטיב שלו ביחס למוצגים. המבקר לא צריך לראות אותם באופן כרונולוגי, אלא יכול לבחור ללכת ממוצג למוצג ולייצר נרטיבים שונים במרחב המוזיאלי.

״יש מעט מאוד דברים כאלו בעולם – הקהל אוהב סדר, תמה ברורה, וגם לאוצרים יש תפקיד לנסח תמה. באופן עקרוני היה מעניין לראות מוזיאונים כאלו. יש את הסכמה הליניארית שגם אותה אפשר לשבור, שאפשר לארגן אותה בכל מיני צורות. זה מה שזאהה חדיד עשתה ב MAXXI ברומא״.

אז מה זה מוזיאון בסופו של דבר?

״מוזיאון הוא מוסד מורכב. מצד אחד יש לו תפקיד חינוכי, להציג ולחנך את הקהל, ומצד שני הוא צריך לקדם אמנים ואמנות ולפתח אותם. מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל, כמוזיאונים המובילים בארץ, התפקיד שלהם הוא קצת כמו רשות שידור ציבורית.

״הם צריכים לפנות לקהל רחב עם תערוכות ברמה גבוהה, אבל הם לא יכולים להתנהל כמו ערוץ מסחרי, לא יכולים לעשות רק תערוכת בלוק־באסטרס. הם צריכים גם לפנות לקהל רחב וגם להציג תערוכות נישה של קהל שמבין ויודע. התמהיל מאוד מורכב, והתפקיד של הבניין הוא לשרת את זה״.


הבניין: 50 שנה
אוצר: ערן נוימן
מוזיאון תל אביב, ארכיון עזריאלי לאדריכלות
נעילה: 30.12

birds

צילומי הצבה: אלעד שריג

צילומי הצבה: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden