לאור הנרות: יופיה הסמוי והנאיבי של האמנות מפעם בפסטיבל הקולנוע היהודי

שנים שכבו שני עותקי DVD של הסרט ״לאור הנרות״ בבימויו של אל פטשניק (ובהפקת נהורה), האחד בשפה האנגלית והשני בשפה האמהרית, במרכזייה הפדגוגית התורנית בירושלים והעלו אבק. סיפור מלחמת המכבים, בקטלוג המרכזייה, הוגדר כסרט ״צילומי איורים בשיטת האנימציה״, אבל נדמה שאורך השנים את הנוער, עניינה יותר ״מלחמת הכוכבים״. רוב המורים התורניים ושאינם תורניים, אולי גם לא ידעו בכלל על קיומו של הסרט.

השנים חלפו, השנה 2021/תשפ״ב, ונדמה שירושלים מזמן לא העלתה את האנימציה על ראש שמחתה כמו בימינו. וככל שהעיר מזניקה בתוכה את האנימציה כשדה קולנועי לגיטימי, הודות למיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים, עם סרטים כמו ״אגדת חורבן״ (בבימויו של גידי דר ובאיורם של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט), המגולל את חורבן בית המקדש באיורים מרהיבים ביופיים, נפתח התאבון ומתפתחת הסקרנות. והנה חוזרים רגע, במנהרת הזמן, לאחור, מחפשים ומגלים מחדש, סרט ישן.

״לאור הנרות״ יוקרן מחר (רביעי 1.12) על מסך גדול ביחד עם סרטו של הבמאי יהודה וורצל, ״אורות״ (בהפקת הרב דניאל טרופר ואורי שנער), במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים, באירוע מיוחד בהנחיית עינת קאפח. הסרט חושף את יופיה הסמוי והנאיבי של האמנות מפעם, כשכבר בפתיח לסרט יש משהו פיזי, בלהראות לנו את הצורות המתפתלות של החנוכיות, פחי השמן והפמוטים.

המצלמה מסתכלת מלמטה למעלה על התצוגה המפוסלת ברונזה וכסף, משל היו התשובה היהודי לפסלי הברונזה המוכרים לנו מאינסוף מוזיאונים וככרות בעולם. קולות הברונזה, המערבבים נקישות פח וזכוכית, כמו מתווים את הפסקול.

הסצנות מתרחשות בראשו של ילד שנכנס לבקר את מי שנדמה כסבא שלו. המחשבות שלו מדובבות. הילד שואל ונדמה שקול סמכותי וכל יודע משיב ומספר איך במשך 2000 שנה היו ליהודים רעיונות איך נראית החנוכייה, מתימן ועד צפון אפריקה ואירופה, ואיך החנוכיות עוצבו שונה בכל מקום, ומחומרים שונים, אבל המטרה הייתה משותפת ואחת: ״להחזיק את הלהבות כדי שכולם יראו ויזכרו״.

הקול מחזיר אותנו לסיפור חורבן הבית באמצעות איורים מצולמים בסגנון התקופה הביזנטית, כשבניגוד לאנימציה המשוכללת של ימינו, במקום שהאיורים יזוזו, המצלמה זזה. הצבעים חומים, שחורים ולבנים, וכשמתוארת תקיפת אנטיוכוס את ירושלים המצלמה מדלגת על רגליהם של החיילים היווניים והחניתות. ירושלים, מאויירת בצפיפות, כשחלונות הבתים הם נקודות שחורות,  כשאט־אט מתגולל הסיפור כולו.

הסיפור הוא אבן יסוד משותף ל״אגדת חורבן״ שיוקרן אף הוא במסגרת הפסטיבל באותו היום, בליווי פאנל מקדים בהנחיית שלמה בלס ובהשתתפות, גידי דר הבמאי של ״אגדת חורבן״, אוצרת האנימציה והבמאית גלית פרג, והאנימטור נדב נחמני. אירוע נוסף שיתקיים באותו היום מחבר בין ירושלים למבעה האמנותי באמצעות השקת ״סיפור שכונה״, סדרת רשת חדשה שיצר הבמאי משה אלפי. הסדרה מציגה את סיפורי ירושלים באמצעות צילומים דוקומנטריים וחומרים ארכיוניים מהארץ והעולם, ומשלבת ספוקן וורד. 

פסטיבל הקולנוע היהודי ייערך השנה כבכל שנה, במהלך חג החנוכה. במהלכו יוצגו עשרות סרטים מכל מגוון קשת היצירה הקולנועית: קולנוע תיעודי העוסק בסיפורן של משפחות יהודיות מכל רחבי תבל; קולנוע ישראלי הדן בנושאים חברתיים עדכניים; סרטים שבמרכזם עומדים גדולי ההוגים, אישים, אנשי תרבות ואמנים משפיעים מהעולם היהודי; סרטים ישראלים קצרים, תחרות קולנוע בינלאומי, תחרות הסרט הקצר, קלאסיקות משוחזרות, הרצאות, פאנלים, הופעות מוזיקה חיה ועוד.

אורח הכבוד של הפסטיבל הוא ברנאר־אנרי לוי פילוסוף צרפתי, יוצר סרטים, פעיל פוליטי ומחברם של למעלה מ־30 ספרים. הוא נחשב לאחד מאנשי הרוח והאינטלקטואלים המובילים במערב. לוי הוא גם ציוני נלהב. ספרו ״הגאונות ביהדות״ (2017) הוא שיר הלל לייחודיות הישראלית ולגדולת המחשבה היהודית.

כחלק מהמחווה לאנרי־לוי, יוקרן סרטו התיעודי החדש, ״קרוב רחוק״ (The Will to See). כתב המלחמות הוותיק, הפילוסוף והסופר ברנאר־אנרי לוי (פארי מאץ׳, לה רפובליקה, וול סטריט ג׳ורנל, שטרן ועוד), מדווח מאתרי קרבות ברחבי הגלובוס ומביא עדויות לסבל ולייסורים אנושיים שלא יתוארו, במקומות שבהם גורל האנושות נחתך מבלי שאיש ייתן דעתו על כך. הסרט מספק מבט נוקב אל המשברים ההומניטריים הקשים ביותר בעולמנו.

---

פסטיבל הקולנוע היהודי
סינמטק ירושלים
27.11-2.12