כל מה שחשוב ויפה
רפיק אנדול, Machine Hallucination: NYC. צילומים: מ״ל
רפיק אנדול, Machine Hallucination: NYC. צילומים: מ״ל

רפיק אנדול הוזה על - ואת - ניו יורק

התערוכה של רפיק אנדול ב־Artech מנהטן, ״הזיה של מכונה על ניו יורק״, מספקת הצצה ויזואלית למוח המחשב המביט מלמעלה על העיר, עם גלי צבע עצומים המוקרנים בקצב מהיר על כל חלל הגלריה

הטור הזה הוא כמה דברים. ראשית, המלצה לביקור בגלריה אמריקאית חדשה יחסית ועצומת ממדים, המתמחה בניו מדיה, תחום הנמצא בצמיחה אדירה והתגבשות חדשה מאז הקורונה. שנית, סיפור על אמן טורקי שעבודותיו מוצגות כרגע בסניף הניו יורקי של הגלריה, ושמו עולה כאחד האמנים המובילים בעולם בזירת האמנות הדיגיטלית והניו מדיה. 

בנוסף יהיה גם הסבר קצר והצצה לעולם חדש מהיר ומבלבל משהו, עולם שנוצר מהשילוב בין אמנות דיגיטלית לסוג חדש של מטבעות דיגיטליים (מטבעות קריפטוגרפים) הנקראים בשם הכולל NFT.

נתחיל בגלריה: Artech האוס היא גלריה דיגיטלית, למיטב ידיעתי ראשונה מסוגה, שבהתחשב בתחום שבו היא פועלת, שאינו זוכה לחללי תצוגה גדולים, יכולה בקלות להיקרא גם מוזיאון. הגלריה פועלת בשלושה ערים מרכזיות בארצות הברית: ניו יורק, מיאמי ו־וושינגטון, שם היא גם החלה את דרכה לפני שלוש שנים בבניין נטוש שהפך מאז למרכז יזמות והיי־טק. החלל בניו יורק, גלריה לתערוכות בתשלום, לא מציג תערוכות קבועות או תערוכה אחרת מעבר לתערוכה המרכזית שתופסת את כל החלל.

אנשי ארטק האוס מגדירים את המקום כחלל תצוגה בצומת שבין אמנות, מדע וטכנולוגיה. כמי שתומך באמנות חדשנית המגדירה מחדש את מעורבות הצופה, המעורבות הזו והאופן שבו הצופה חווה את העבודות ואת התערוכה כולה, הם אולי יותר מהכל שורש ההבדל בין אמנות דיגיטלית לכל אמנות אחרת.

שמונה או עשרה מסכי עזריאלי במאונך

בחודש שעבר ביקרתי בסניף הניו יורקרי של הגלריה, שנפתח מחדש וממוקם לא רחוק ממוזיאון הוויטני בשכונת צ׳לסי עמוסת הגלריות המוכרות וגבוהות המצח. אלו, סליחה על הביטוי והקלישאה, של העולם הישן, זה שהאמנות הדיגיטלית היתה תמיד מין רחש בחש שפעל בקטן לצידו וזכה לא פעם לכינוי ״עבודות וידאו״.

מדובר בחלל עצום, הפרוס על שתי קומות, כשהקומה העליונה משקיפה כמו מרפסת פנימית על אולם רחב ידיים. הקירות מכוסים מסכי ענק: דמיינו את המסך הענק המקרין פרסומות המוצב על עזריאלי כשפניו לקריה, אז שמונה או עשרה כאלו עומדים במאונך. ברוכים הבאים לעולם של רפיק אנדול (Refik Anadol), אמן טורקי (איסטנבול, 1985), שחי כיום בקליפורניה ומתמחה באמנות דיגיטלית שבבסיסה שילוב בין עיבוד תמונה, ניתוח דאטה ו־AI.

כמו כל דבר במדיה החדשה, גם אנדול הוא שילוב של מספר דברים שמהם נוצר דבר חדש. הוא מעצב, מתכנת, מרצה ובעל סטודיו שעוסק במחקר ובפיתוח בתחום המציאות המדומה. העבודות שלו ענקיות, עמוסות צבע ופורצות מהמסך, כולן מבוססות על אלגוריתמים וממוקדות בחיבור אדם־מכונה ואינטליגנציה מלאכותית. הוא זכה במגוון פרסים, בין היתר מטעם אוניברסיטת UCLA ואוניברסיטת קולומביה, ופרסי חדשנות על פריצות דרך בתחום הניו מדיה מטעם מיקרוסופט וגוגל, שם גם השלים תקופה ארוכה של רזידנסי.

אם צריך להגדיר או למקם את עבודתו של אנדול בתוך עולם הניו מדיה, עדיף לעשות זאת בדרך שבה הוא מגדיר את עצמו: חלוץ באסתטיקה של אינטליגנציית מכונות (Pioneer in the aesthetics of machine intelligence). ואכן, מדובר באסתטיקה יוצאת דופן ובצורת חשיבה מעניינת.

 

הביקור בתערוכה של אנדול, ״הזיה של מכונה על ניו יורק״ (Machine Hallucination: NYC), נמשך כחצי שעה שעוברת כהרף עין (ובסופה זכרתי איפה אני, אבל הרגשתי תחושה מעורפלת של ריחוף, שלא לומר סחרחורת). היא הוצגה לראשונה ב־2019 והספיקו לבקר בה 100 אלף איש עד שירדה בעקבות הקורונה, וכעת היא נפתחה שוב, ומספקת – אם תרצו – הצצה ויזואלית למוח המחשב המביט מלמעלה על ניו יורק

לקראת התערוכה אנדול דגם מיליוני תמונות שתוייגו NYC והועלו על ידי משתמשים לרשתות החברתיות: סלפי על המדרגות בטיים סקוור, סנדוויץ׳ ביוניון סקוור, משחק שח בבריאנט פארק, וכך הלאה. התמונות נדחסו ונדחסו ונדחסו עד שהפכו לפיקסלים בגודל מיקרונים ומשם לגושים של צבע, שצפים על מסכי הענק בחלל הגלריה בליווי מוזיקה אלקטרונית.

בחלל הכניסה מוצג הסבר על האמן ועל העבודה, ואל החלל נכנסים בקבוצה. שקט, חושך, המסכים נדלקים, מתחילים. חצי שעה של חוויה שלוקלת את המבקרים למסע בניו יורק. אפשר לשבת, לנוע בחלל, לעבור ממקום למקום ולהתיישב על הכריות הקטנות הפזורות על הריצפה. רוב המבקרים פשוט ישבו או שכבו במהלך התצוגה.

העבודה מתחילה בהקרנה של תמונות ברזולוציה גבוהה: אפשר ממש לראות את האמפייר סטייט בילדינג, את הסנטרל פארק ואת כל התמונות המוכרות מאיסטנגרם נעות על הקירות הגדולים ולאט לאט מקבלות פילטרים חזקים ומוסיקה יותר ויותר קצבית. ככל שהמוסיקה מתגברת, כך התמונות נמרחו ונמעכו והתחושה היעתה כמו להיכנס לתוך מערבולת.

אפשר היה לדמיין את החוויה כמין זום־אין סופר סופר היסטרי, שבסופו של דבר מבעבע עליך מכל המסכים. המוסיקה מתגברת וכך גם מהירות התנועה של התמונות. סך הכל חצי שעה שחולפת במהירות, במין טיול אל תוך מיליוני התמונות במערבוולת של צבעים. מסוג החוויות שקשה לתאר ועדיף לחוות.

גם אם אפשר לכנות את התוצאה כמעט קיטשית, התערוכה נעה בתבונה רבה מתמונות היסטוריות מניו יורק ברזולוציה כמעט רגילה, ומשם עם פיקסל אחרי פיקסל ופילטרים עמוקים, הצופה נסחף אל תוך גלי צבע עצומים המוקרנים בקצב מהיר על כל החלל, עד כדי כך שאפשר לדמיין כיצד המחשב רואה את ניו יורק – עבר, הווה, עתיד.

מכירות במיליארדי דולרים

ולסיום, הבטחתי גם מטבע. NFT הם מטבעות קריפטוגרפיים, נושא מורכב ולוהט בימים אלו שמזרים דם חדש ומטריף, לא פחות, את זירת המדיה הדיגיטלית באשר היא, עם מכירות במיליארדי דולרים. רק לסבר את האוזן, ברבעון האחרון נמכרו פיסות אמנות דיגיטלית במטבעות NFT בשווי כולל של 10.7 מיליארד דולר.

בפשטות, NFT הם מטבעות דיגיטליים המוכיחים בעלות על דברים דיגיטליים שאי אפשר לזייף או לערער עליה. כלומר, בעלות חד חד ערכית שמוטבעת על רשת מחשבים מבוזרת ומתבטאת במטבע (טוקן דיגיטלי). לדוגמה הכתבה הזו, שבקרוב תישאב אל מעמקי האינטרנט: היא שייכת למגזין פורטפוליו ולי, מהסיבה הפשוטה שאני כתבתי אותה והיא פורסמה בפורטפוליו. נניח שאני רוצה להעניק למישהו מכם את הבעלות על הכתבה הזאת במתנה, נגיד לראשון שיגיב כאן למטה ״שגיא, אין עליך״. היום אני יכול בקלות יחסית ליצור לה מטבע דיגיטלי NFT ולהעניק אותו או למכור אותו לזוכה המאושר שיהפוך לבעלים של הכתבה הזו.

יום אחד כשאתפרסם ואהיה עיתונאי מפורסם, כשאנדול יציג בלובר או כשפורטפוליו יהפוך ליוניקורן, אפשר יהיה למכור את הבעלות על הכתבה בדיוק כפי שנמכרים היום עותקים נדירים של תקליטי הביטלס לכל המרבה במחיר, לקחת כסף מזומן ולהעביר לקונה את המטבע.

עם פתיחת התערוכה של אנדול בניו יורק הוצעו למכירה 1,000 עבודות דיגיטל קטנות שלו מתוך התערוכה במטבעות NFT. בתוך פחות משעה נמכרו כל העבודות. במקביל, השבוע יציג המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) עבודה של אנדול בעיקרון דומה של דחיסת תמונות מאוסף המוזיאון. המומה מקדם אף הוא את ה־NFT שיוצר במיוחד לקראת הצגת העבודה, במקביל לשידור לייב עם אנדול תחת הכותרת כיצד אמנות מודרנית נראית מנקודת מבטו של המחשב.

אז לקנות חלק מהתערוכה ב־Artech אי אפשר, ונראה שאנדול הפך למתרגם הוויזואלי הרשמי של המציאות לשפת המחשב, אבל אם הקורונה לא תאיר אותנו מעוד חלום, אפשר עדיין לטוס לניו יורק לאכול פיצה בברוקלין, לעשות סלפי על המדרגות בטיימס סקוור, ולבקר גם בארטק־האוס בתערוכה נהדרת שהיא גם פיסת היסטוריה.


שגיא חמץ הוא שותף מנהל בבלינק, סוכנות לשיווק במדיה חברתית

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. עמית

    שגיא אתה מצויין!

    1. שגיא

      חחח תודה עמית

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden