כל מה שחשוב ויפה
יאסוהירו סוזוקי במוזיאון טיקוטין. צילומים: ג'ני כצנר
יאסוהירו סוזוקי במוזיאון טיקוטין. צילומים: ג׳ני כצנר

עד שהקוקיה תשיר: דני קרוון ויאסוהירו סוזוקי במוזיאון טיקוטין

בשתי תערוכות הבכורה שלה במוזיאון טיקוטין בחיפה, האוצרת אתי גלס גיסיס מסמנת גשר בין־תרבותי שיאיר את נקודות המפגש בין יפן לישראל, בין טבע לאדם ובין מסורתי לעכשווי

״תפקידו של המוזיאון הוא להרחיב ולהעמיק את הידע אך לא כמטרה, אלא כאמצעי לפתיחות מחשבתית״, אומרת אתי גיסיס, האוצרת הראשית של מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, שנכנסה לתפקידה בחודש מאי השנה. שתי תערוכות בכורה שלה בתפקיד נפתחו לאחרונה במוזיאון: ״יפן של דני קרוון״, ו״הרף עין״, של האמן היפני יאסוהירו סוזוקי.

על פניו הן נדמות כשונות מאוד זו מזו, אך גלס גיסיס מאירה את הקשר שבין שני היוצרים: ״גם לקרוון וגם לסוזוקי יש שפה אמנותית מובהקת, ולמרות השוני שקיים ביניהם, הם חולקים מכנים משותפים. קרוון טען שכל דבר סביבנו מקורו בטבע, כולל מה שקיים בדמיוננו. בדומה לכך, גם סוזוקי מטשטש את הגבול שבין האדם לטבע, האדם אצלו נטמע בטבע והטבע נטמע באדם.

״מוטיב משותף נוסף הוא שימוש בולט בשמש. קרוון משתמש בה כדי להעלים את טביעת ידו של האמן ואצל סוזוקי היא נתפסת כסוג של מקרן מוחלט. גם תפיסת הריק כחלק בלתי נפרד מהיש, מהמכלול, משותפת לשניהם. מעבר לכך, קרוון וסוזוקי הם שני יוצרים ששמים דגש על אינטראקציה עם האדם, והעבודות שלהם מאופיינות בדיוק מהודק, שמוליד חוויה אסתטית־רעיונית״.

הצגת עבודותיו של דני קרוון, שהלך לעולמו השנה בשיבה טובה, בגיל 90, לצד עבודותיו של סוזוקי בן ה־42, מאירה גם את הקשר הישיר שרואה גלס גיסיס בין ישראל ליפן ובין המוזיאון שהיא עומדת בראשו  לאמנות ולתרבות עכשווית, שם וכאן. ״באתי ׳להזיז את הגבינה׳ ותחושת שליחות היא לא קלישאה בעיניי״, היא אומרת בראיון לפורטפוליו, ופורשת את משנתה, הדוגלת בחיבורים ובהקשרים נושאיים, בהתייחסות למיקום המוזיאון בישראל, ובהרחבה ורענון של ״נישת״ התערוכות היפניות המסורתיות.

אתי גלס גיסיס. צילום: עמית גיסיס

אתי גלס גיסיס. צילום: עמית גיסיס

הדרך אל הגן הנסתר. צילום: סטודיו קרוון

דני קרוון, הדרך אל הגן הנסתר. צילומים: סטודיו קרוון

דני קרוון, בראשית

דני קרוון, בראשית

הפתיחות המחשבתית שהיא מדברת עליה מאפשרת להציג ולחוות מנעד תחומים: ״אדריכלות, אמנות ועיצוב, על הציר שבין המסורתי לעכשווי. המוזיאון לא יכול להיות מנותק מיחסי הגומלין ומהקשר המפרה שמתקיימים היום בין ישראל ויפן, ולכן, לצד הצגת תערוכות בעלות גון מסורתי, המבוססות על האוסף הקיים, יש מקום לתערוכות המציגות תכנים והקשרים עכשוויים. בכלל זה גם להציג הקשרים בין המסורתי לעכשווי, כדרך להאיר תהליכים כמו המשכיות או שינוי״.

מינויה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון טיקוטין הוא סוג של סגירת מעגל בעבור מי שדרכה המקצועית החלה במחלקת החינוך של המוזיאון. גלס גיסיס שבה לתחנה הראשונה אחרי שאת לימודי הדוקטורט שלה עשתה בטוקיו, ולאורך השנים שימשה בין היתר כאוצרת במחלקת מזרח אסיה במוזיאון ישראל ואצרה תערוכות גם במוזיאון וילפריד לאמנות המזרח.

בחודשים האחרונים, במקביל לרענון התמתי־תפיסתי, הניעה גלס גיסיס מהלך של רענון חלל המוזיאון, שבמופעו המחודש נחשף כמרחב אוורירי, פתוח ובהיר משהיה. רצפת השיש המקורית נחשפה אחרי שנים שהייתה מחופה בריצוף למינציה, את מקום ויטרינות התצוגה הוותיקות תופסות נישות פתוחות, התאורה חודשה והפטיו טופל כך שיוכל לשמש כאזור תצוגה נוסף, שאפשר לראותו גם מבעד לחלונות הפנימיים, שנחשפו מחדש.

כאילו הביט במראה והתבונן אל עצמו פנימה

התערוכה ״יפן של דני קרוון״, חתן פרס ישראל בפיסול (1977) שזכה למעמד נדיר של אושיה בזירת האמנות הבינלאומית, מתמקדת בשלוש עבודות אמנות סביבתית, הממוקמות בשלושה מאיי יפן, מצפון לדרום. ביער הפיסול שבפאתי העיר סאפורו, באי הצפוני הוקאידו, נמצאת העבודה ״הדרך אל הגן הנסתר״; במחוז נוארה שבאי המרכזי, הונשו, שוכנת היצירה ״יער האמנות מורו״; ובאי הדרומי, קיושו, נמצאת היצירה ״בראשית״.

כשקרוון הגיע ליפן בפעם הראשונה הוא חש, לדבריו, ״כאילו הביט במראה והתבונן אל עצמו פנימה״. קרוון נהג לבקר מספר פעמים באתרים שיועדו לעבודות על מנת ללמוד את תנאי מזג האוויר המשתנים בעונות המתחלפות

היצירות, שתוכננו במיוחד לסביבה שבה הן ניצבות והופכות לחלק ממנה, נחשפות בתערוכה באמצעות רישומים, מודלים, צילומים וסרטי וידאו, שהובאו לארץ מהסטודיו של האמן בצרפת או הושאלו מגלריית גורדון ומגלריית ז׳אן בושה ג׳אג׳ר בפריז. כשהן במקומן הטבעי, חוויה פיזית וגילוי הם חלק בלתי נפרד מהעבודות של קרוון, שהקשר עם הטבע ועם הסביבה הוא לדידו מרכיב יצירה ראשוני־בסיסי. כך גם הקשר עם האדם הסובב בהן וחווה אותן, שבלעדיו, ללא הנוכחות האנושית, הן אינן מושלמות.

דני קרוון בטיקוטין. צילומים: ג׳ני כצנר

יפן של דני קרוון. צילומים: ג׳ני כצנר

המוטיבים שמרכיבים את הלקסיקון החומרי והצורני של קרוון, כמו שמש, צל, דרך, סדר, צמצום וצורניות גיאומטרית, נחשבים למהותיים גם בתרבות היפנית. וכך הדיאלוג המתקיים בין עבודותיו לבין המקום וההוויה היפנית, מתקבל כקשר אינטואיטיבי, ספוג רגישות לסביבתו.

כשקרוון הגיע ליפן בפעם הראשונה הוא חש, לדבריו, ״כאילו הביט במראה והתבונן אל עצמו פנימה״. קרוון נהג לבקר מספר פעמים באתרים שיועדו לעבודות על מנת ללמוד את תנאי מזג האוויר המשתנים בעונות המתחלפות, ועל בסיסם רקם את היצירות, כך שהקשר עם סביבתן יתקיים במיטבו. העבודות שמיוצגות כעת בתערוכה נמצאות בפועל במרחק רב זו מזו, והתערוכה היא הזדמנות לחוות אותן בכפיפה אחת.

סוזוקי לוכד במבטו חפצים, מצבים, חוויות ומחוות מחיי היומיום, מפקיע מהם את תפקידם המקורי ו/או את מאפייניהם המוכרים, ובדרך רוויית דמיון, הומור ושנינות, כמו פלרטוט עם השפה דרך משחקי מילים וכפל משמעויות, מטעין אותם בזהויות חדשות

בעוד ״יפן של דני קרוון״ מובילה את הצופים לאורכה של יפן, התערוכה ״הרף עין״ מובילה אותם בנבכי מוחו היצירתי של סוזוקי – מעצב אמן או שמא אמן עיצוב, שבמקביל לעבודתו בסטודיו שלו באוניברסיטת טוקיו משמש כמרצה לאמנות באוניברסיטת מוסאשינו. למרות שסוזוקי מוכר ומוערך ברחבי העולם, והציג בתערוכות ובמוזיאונים נחשבים (כולל במוזיאון ישראל, לפני יותר מעשור), זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו מחוץ לגבולות יפן. במציאות אחרת יש לשער שהוא היה מגיע לחיפה בעצמו לרגל האירוע, אך בשל מגבלות הקורונה התערוכה נאצרה בשלט רחוק (אם כי בעבודה צמודה מאוד, כפי שמעידה גלס גיסיס).

העבודות של סוזוקי מגוונות – סרטונים ועבודות וידאו לצד אובייקטים מעוררי סקרנות – הן שואבות מהתרבות היפנית ובה בעת מתייחסות להיבטים אוניברסליים ומגלמות עומק רעיוני, ידע מדעי ושליטה במכניקה ובטכנולוגיה. סוזוקי לוכד במבטו חפצים, מצבים, חוויות ומחוות מחיי היומיום, מפקיע מהם את תפקידם המקורי ו/או את מאפייניהם המוכרים, ובדרך רוויית דמיון, הומור ושנינות, כמו פלרטוט עם השפה דרך משחקי מילים וכפל משמעויות, מטעין אותם בזהויות חדשות ובהקשרים חדשים ומפתיעים.

כל עבודה מלווה באיורים ובטקסט בגוף ראשון, המתבררים כהחלטה אוצרותית מושכלת של גלס גיסיס. ״כחלק מתהליך העבודה על התערוכה, סוזוקי המחיש לנו אינפורמציות באמצעות איוריו הנהדרים, הראויים מאד להצגה, ואת הטקסטים הוא אמנם ביקש להסב את לגוף שלישי, אבל בסוף השתכנע שזוהי דרך ליצור קשר בלתי אמצעי עם הצופים. הייתה כאן בחירה מוקפדת מאד של גודל האיורים, גודל הטקסט וסוג הפונט, כדי שיחד עם האובייקט ייווצר משהו שלם״, היא אומרת.

ואכן, שילוב המוצגים עם האיורים ועם הטקסטים מוביל מסע חווייתי מרתק, הפותח צוהר למחוזות חשיבה אחרים בתכלית ולזוויות הסתכלות שונות בעליל מהמקובל. כך לדוגמה, העבודה ״זמן מצמוץ״, שבסיסה הרעיוני הוא שעון דיגיטלי הפועל כסוג של מראת זמן ומעורר את המודעות לכאן ועכשיו. להבדיל מהשעון המוכר, המונה את הדקות אחת לאחת, שעון המצמוץ מודד את הזמן האבוד; את הרגעים הלא צפויים שבהם המבט מוסט הצידה או שהעין ממצמצת והרגע נעלם.

ממד הזמן הוא תמה בולטת בעבודותיו של סוזוקי. ביצירה ״זמן טבע״ מציג מטרונום את ההבדלים בחוויית הזמן העוברת על האדם לעומת זו העוברת על הטבע, כשהוא מותח את קצב הזמן שבין הפעימות מדקה לשעה, משעה ליום וכן הלאה, עד שהוא משלים פעימות של עד עשרת אלפים שנים, וכך גם בשעון יד רגיל, המכוסה בשעון שמש קטן.

יאסוהירו סוזוקי, אניית רוכסן. צילומים: מ״ל

יאסוהירו סוזוקי, אניית רוכסן. צילומים: מ״ל

יאסוהירו סוזוקי, מערכת כלי אוכל אישית

יאסוהירו סוזוקי, מערכת כלי אוכל אישית

יאסוהירו סוזוקי, שעון מצמוץ

יאסוהירו סוזוקי, שעון מצמוץ

יאסוהירו סוזוקי, עלים ממצמצים

יאסוהירו סוזוקי, עלים ממצמצים

התייחסות לזמן מגולמת גם בעבודה שמוצגת בפטיו, שם בינות לעצי אורן ניצבת קוקיה שקופה על ענף שקוף כמותה, שניהם עשויים מחומר פלסטי מנופח, ולא מתגלים מיד לעין. מדי פעם, ולא בזמנים קצובים, הקוקיה משמיעה את קולה. העבודה, לדברי גלס גיסיס, מגלמת מאפיין רווח בתרבות היפנית, אשר שואבת מאגדות עבר. כאן, היא אומרת "הסיפור הוא על שלושה מצביאים שטיילו בגן והמתינו לשירת הקוקיה, אך קולה לא נשמע. אחד מהם אמר ׳אם לא תשיר נהרוג אותה׳; השני אמר ׳ניאלץ אותה לשיר׳, ואילו השלישי הציע להמתין עד שתשיר.

״זוהי דרכו של סוזוקי לבטא את נושא ההמתנה. סוזוקי מתייחס לפערי התרבות בין יפן לישראל. הוא מודע לעובדה שהמתנה היא נושא רגיש בתרבות הישראלית, ויצר את הציפור במיוחד למקום שבו הוצבה, בממדים קטנים מאלו של העבודה המקורית – 3 מ׳ במקום 8 מ׳״.

birds

עבודה נוספת שזכתה לגרסה ייעודית לתערוכה, היא העץ הממצמץ: מעין צילינדר גבוה שמדמה עץ, לצדו ניצב ספסל ועל הרצפה סביבו פזורות אלפי פיסות נייר בצורת עלים, שעליהן מצויירות עיניים, בצד אחד של העלה הן פקוחות ובצד השני עצומות. כשמכניסים את העלים לתוך פתח בגזע העץ הם שבים ומתעופפים מעלה ונושרים סביב, הודות למפוח אוויר שמשולב בתוכו. בתנועתם המרחפת הם נראים כעיניים ממצמצות. התהליך כולו אורך לא יותר מהרף עין, כשם התערוכה.

המיצב, שמזמין את הצופים לקחת בו חלק, מייצר מרחב משחקי ללא התחלה או סוף, כמו ממשיך לנצח, ומי שבוחרים לצפות בו בישיבה על הספסל יכולים לחוות כך את שלכת הסתיו או שמא את האינסופיות. בטקסט הנלווה כותב סוזוקי ש״הכול נראה כמחזור החיים השנתי של עץ, שעליו נושרים בסתיו, החולף מול העיניים במהירות גבוהה״.

יאסוהירו סוזוקי. צילומים: ג׳ני כצנר

יאסוהירו סוזוקי. צילומים: ג׳ני כצנר

הדרך שבה סוזוקי מעבד במוחו מראות, רעיונות, חוויות ומחשבות ומתרגם אותם לאוביקטים, היא ייחודית ויוצאת דופן. עבודתו ״אניית רוכסן״ לדוגמה, נולדה כשהביט מטה מחלון מטוס על אנייה ששטה במפרץ טוקיו, והאופן שבו פילסה את המים לשני שובלי קצף דמה בעיניו לפתיחת רוכסן. מאזניים של קלות – מאזניים המופיעים במהופך מתצורתם הרגילה ואינם מודדים את הכובד, כמקובל, אלא להיפך, מודדים קלות. אלה נוצרו בעקבות יום גשום כשיצא החוצה וטיפות המים שנחתו על כפות ידיו גרמו לו להרגיש שגופו הופך להיות מאזניים.

עלי כרוב שצופו על ידו בחמר שעם קילופו מותיר קערות במראה זהה החושף את עורקיהם, נדמים בעיניו כעורקי כפות ידיו ומהדהדים את תפקידם המשותף כקערות; ומערכת אוכל הכוללת את כל מרכיבי ארוחה יפנית מסורתית עוצבה על ידו לפי צללית גופו: ״חשבתי שטוב שיהיה סט כלים התואם לכל גוף״.

כך, כל פריט בתערוכה נושא איתו טפח מהאופן המקורי־יצירתי שבו סוזוקי רואה את הסובב אותו. הפשט של העבודות יכול אולי להידמות כסוג של גימיק, שנועד להעלות חיוך, אך הדרש שלהן מביא סיפור אחר לחלוטין, שקורא לפתיחות ומותיר הרבה חומר למחשבה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden