כל מה שחשוב ויפה
תדהר זגגי, Pixel Shoe. צילומים: נדב גורן
תדהר זגגי, Pixel Shoe. צילומים: נדב גורן

תדהר זגגי // Pixel Shoe

״תעשו נעלי בית״: זה היה הבריף שקיבל תדהר זגגי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. מפעל הנעליים הנייד שהקים התגלגל עד לשבוע העיצוב באיינדהובן, ובקרוב יוצג גם במוזיאון נעליים חדש בהולנד

Pixel Shoe הוא מפעל נעליים של אדם אחד ש חוקר את עברה ועתידה של תרבות היצור והצריכה. הפרויקט מאמץ גישת לואו־טק כדי להעריך ולבחון תרחישים בעתיד הקרוב, שבמסגרתם ייצור המוני ומפעלי ענק יוחלפו בגישה של התאמה אישית בייצור מקומי בהתאם לצורך (on demand).

כמעצב, יוצר וסטודנט במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, זו השנה הרביעית, אני יכול להעיד על עצמי שאני לא אדם מערכתי, מה שמוביל אותי לא פעם להטיל ספק באיך ולמה דברים עובדים כמו שהם עובדים והאם אפשר אחרת. את הגישה הזו הבאתי איתי לפרויקט שהתחיל בסמסטר השני של שנה ג׳, במסגרת קורס ״הכנסת אורחים״ בהנחיית המעצב טל גור .

הבריף שקיבלנו היה ״תעשו נעלי בית״. לרוב לוקח לי רגע לגבש רעיון, כמו הרבה אנשים יצירתיים אני דחיין לא קטן, ולכן אני גם עובד טוב בלחץ. גם הפעם, בדומה לפעמים רבות, הרעיון הכה בי כמה ימים לפני ההגשה הראשונה בזמן מקלחת חמה. חשבתי לעצמי, איך אני יכול להעניק לאורחים שלי מתנה בצורת נעלי בית, שיהיו רק שלהם? איך אני יכול לעשות את זה בצורה מהירה ומהנה, בצורה שגם המארח וגם המתארח לוקחים חלק ביצירה?

יצאתי מהמקלחת, עשיתי כמה סקיצות והלכתי לישון. למחרת בבוקר תוך כמה שעות עשיתי תבנית לסוליה שהורכבה מכמה חתיכות עץ. לגפת הנעל השתמשתי בגרב לבנה ואת הסוליה בחרתי לייצר מקצף פוליאוריטן בגלל תכונותיו הפלסטיות וזמני ייבוש קצרים. היו לי שאריות של פוליאוריטן מפרויקט ישן, התאמתי את התבנית לכף רגלי, גרבתי את הגרב, שפכתי פוליאוריטן לתבנית, הכנסתי את הרגל עם הגרב פנימה ו״נעלתי״ את עצמי בתבנית לכמה דקות.

לפתוח תבנית זה תמיד מרגש – אבל זה היה משהו אחר, באמת שלא היה לי מושג אם זה יעבוד. הייתי כל כך מופתע כמה יפה, נוחה וקלה לביצוע היא יצאה. ישר עשיתי עוד אחת לרגל השניה. תוך דקות ספורות יצרתי זוג נעליים ארגונומיות, יצוקות לצורה המדויקת של כף הרגל.

מאותו ניסיון אינטואיטיבי ועד היום העיצוב השתנה מעט, אך הקונספט התפתח. לאורך הסמסטר, שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה קניתי משהו מבעל מקצוע. להוריי היו הרבה סיפורים חביבים, אבל אני הצלחתי להיזכר רק במשכפל המפתחות בטמבוריה השכונתית.

כאן הגיעה ההבנה שתרבות הצריכה והתפתחותה, לצד התפתחות התעשייה, הם הנושאים שמעניין אותי לעסוק בהם. במקביל לפיתוח מהלך הייצור של הנעל ניגשתי להתעסק בקונטקסט הרחב של מערכת היחסים בין היצרן לצרכן, ולהגשה הסמסטריאלית בניתי ״מפעל״ נייד לייצור נעליים

פעם כצרכנים היינו חלק מהתהליך, הכרנו את היצרן ואת המפעל הקטן שלו, ראינו חלק מכליו ולחצנו את ידו המחוספסת. היום כשניגשים לקנות נעליים כל מה שרואים זה מיתוג, עשרות חומרים שונים בשמות כמו ZOOM או BOOST מולחמים יחד לאוביקט מורכב ונחשק; אוביקט שטייל עשרות אלפי קילומטרים מסביב לעולם; אוביקט ללא אף פגם שחס וחלילה עלול לתת הצצה לדרך שבה יוצר ומהזיעה שנידפה בהרכבתו.

כאן הגיעה ההבנה שתרבות הצריכה והתפתחותה, לצד התפתחות התעשייה, הם הנושאים שמעניין אותי לעסוק בהם בתהליך היצירה הזה. במקביל לפיתוח מהלך הייצור של הנעל ניגשתי להתעסק בקונטקסט הרחב של מערכת היחסים בין היצרן לצרכן, ולהגשה הסמסטריאלית בניתי ״מפעל״ נייד לייצור נעליים. 

עיצבתי את המפעל בהשראת במות מצחצחי הנעליים. דמיינתי איך אני מסתובב עם המפעל ברחבי העיר ובוחר את הספוט המושלם לפתיחת המפעל, ממש כמו אמן רחוב. במהלך ההגשה בבצלאל הכנתי נעל לאחד מחבריי: זו היית הפעם ראשונה שהרבה אנשים היו חלק מהיצירה, והיה מרגש לראות כמה התלהבות, שמחה וכיף היו בכמה דקות של ייצור נעל.

הפעם שניה שייצרתי נעליים מול קהל הייתה כשהוזמנתי על ידי המחלקה להציג את הפרויקט בתערוכת הגמר המחלקתית. ואז, הסמסטר נגמר, והתחלתי לארוז את חפציי לקראת סמסטר חילופים באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד. ממש כמה ימים לפני הטיסה הצלחתי להרים יום צילומים ברחבי העיר בזכות עזרתו של חבר קולנוען מוכשר כשד – עומר כהן, וחברים מהלימודים בבצלאל. הפעם הקהל היה ירושלמי, היה שמח…

הכל נארז, טסתי לאירופה, ואחרי כמה שבועות של התאפסות אני קולט שעוד רגע שבוע העיצוב ההולנדי – וזה קורה ממש כאן באיינדהובן! ידעתי שיש לי פרויקט טוב בידיים וניסיתי למצוא גלריה שיש לה מקום להציג את עבודתי, אבל הכל כבר היה סגור לקראת שבוע העיצוב, לאף גלריה לא היה מקום.

שבוע העיצוב איינדהובן

תדהר זגגי, שבוע העיצוב איינדהובן

במהלך השהות באינדהובן יצא לי להכיר את המעצבת שחר ליבנה, וכמה שבועות לפני ששבוע העיצוב התחיל שחר שלחה לי קול קורא לקולקטיב 1M2 – קולקטיב צעיר שקורם עור וגידים, שהזמין מעצבים שלא מציגים במהלך שבוע העיצוב להציג את עבודותיהם ללא עלות במוזיאון ואן אבה, במטרה למתוח ביקורת על עלויות ההשתתפות בפסטיבלי עיצוב.

מתוך עשרות מעצבים, נבחרתי להציג את הפרויקט יחד עם 16 מעצבים נוספים. הקולקטיב אמנם משך אליו הרבה תשומת לב אך ידעתי שגודל המיצג המאגד את עבודות המעצבים הולך להיות קטן מאוד ולא תהיה לי האפשרות להציג שם את עבודתי בצורה מלאה. החלטתי לכבוש את כובע הישראלי ולהציג את הפרויקט גם בצורה עצמאית־מחתרתית. ניצלתי את הסדנה הנהדרת של האקדמיה כדי לבנות עוד מפעל נעליים במטרה להסתובב בין התערוכות ונקודות העניין של שבוע העיצוב ולהכין נעליים לעוברים והשבים.

את מפעל הנעליים החדש בניתי על גבי אופני משא הולנדיות, מה שאפשר לי להתנייד בקלילות בין אתרי שבוע העיצוב. המיצג שלי קיבל המון תשומת לב פיזית – עשרות אנשים התלכדו סביבי, שאלו, התעניינו והתבוננו, מה שבעיקר חידד לי את ההבנה שמערכת היחסים בין היצרן לצרכן עדיין רלוונטית

במקביל להכנות לשבוע העיצוב הצלחנו (אנוכי ועומר כהן) לסיים את עריכת הסרטון שצולם עוד בירושלים. כשבוע לפני שבוע העיצוב שלחתי את הפרויקט למספר מגזינים. עברו כמה ימים והפרויקט התחיל להתפרסם, תחילה ב־designboom ומאז בלמעלה מ־20 מגזינים ברחבי העולם.

את מפעל הנעליים החדש בניתי על גבי אופני משא הולנדיות, מה שאפשר לי להתנייד בקלילות בין אתרי שבוע העיצוב. המיצג שלי קיבל המון תשומת לב פיזית – עשרות אנשים התלכדו סביבי, שאלו, התעניינו והתבוננו, מה שבעיקר חידד לי את ההבנה שמערכת היחסים בין היצרן לצרכן עדיין רלוונטית.

מעבר לכך, זו מערכת יחסים כל כך נדירה בנוף הנוכחי שבאופן טבעי היא יצרה הרבה רעש בסושיאל – התחילו לעקוב אחרי הרבה אנשים כדי להבין איפה אקים את הדוכן היום, כדי להגיע ולהנות מהמוצר ולא פחות חשוב – מהחוויה שלצידו. הביקוש היה אדיר, לא הצלחתי לייצר לכולם, אבל במהלך השבוע ייצרתי ומכרתי עשרות זוגות נעליים.

מוזיאון ואן אבה, איינדהובן. צילום: Roza Schous

מוזיאון ואן אבה, איינדהובן. צילום: Roza Schous

מוזיאון ואן אבה, איינדהובן. צילום: Roza Schous

מוזיאון ואן אבה, איינדהובן. צילום: Roza Schous

גלריה yksi, איינדהובן

גלריה yksi, איינדהובן

גלריה yksi, איינדהובן

גלריה yksi, איינדהובן

כמה שבועות אחרי שבוע העיצוב התחילו להגיע כל מיני פניות מעניינות, שהמרגשת ביותר מבינהן הייתה הזמנה להציג את הפרויקט במסגרת פתיחתו של מוזיאון נעליים חדש בהולנד. בימים אלו העבודה מוצגת בגלריה yksi שבאיינדהובן, ובתחילת אפריל אנייד אותה למוזיאון הנעליים ואסע לשבוע של אירועי פתיחה, שבמסגרתם אציג את הפרויקט ואייצר נעליים מול נציגים מהתעשייה, הקהל הרחב ונציגי תקשורת מכל העולם. 

נכון לעכשיו אני בארץ, מתמקם מחדש בירושלים ומכוון אנרגיות לקראת הסמסטר האחרון ללימודי התואר ראשון ולפרויקט הגמר שיעסוק – איך לא – בעתיד ייצור הנעליים. 

– – –
Pixel Shoe
מנחה: טל גור, המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל
צילום, עריכה והפקה הסרטון: עומר כהן; גרפיקה: מאיה לנין אדר; צילום: נדב גורן; תודות מיוחדות לליהיא ברגר ואור שושני


*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מרב דביש בן משה-אמנית ואדריכלית נוף

    פשוט נפלא, גם אישי, גם ייחודי וגם פשוט- כבוד ויקר!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden