רעות אסימיני: ביוגרפיה של אהבה וחרדה

חגית: בוקר טוב רעות, מה שלומך?

רעות: מצוין, אחרי סופ״ש מאוד מרגש

חגית: ספרי על מה ההתרגשות?

רעות: ביום שישי האחרון היה יום עיון סביב פרסום הספר והתערוכה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, בהשתתפות נשים מרגשות וחכמות: רעות פרסטר, אירנה גורדון, מאיה ז״ק, דסי פוסטן אייזיק והילה פישמן, שדיברו על הבטים שונים של פרויקט הרישומים, כל אחת מהזווית שלה.

אני חושבת שבעיקר מרגש אותי האופן שבו הרישומים נחווים על ידי מי שצופים וצופות בהן. בגלל זה אני לא כל כך אוהבת להיות נוכחת ברגע שבו המבקרים בתערוכה צופים ברישומים, כי מבחינתי זה רגע קדוש ששם קורה הקסם, והנוכחות שלי היא רק הסחת דעת.

כשאני מבקרת במוזיאונים גדולים ליד יצירות של מאסטרים (האמת שזה קורה לי בעיקר עם דיוקנאות עצמיים של רמברנדט), אני מדמיינת שהוא ואני כרגע עומדים באותו מרחק מהציור והמבט שלי עם העיניים המצוירות, עם מחשבה על איך הוא הסתכל על עצמו מצייר, יש בזה מן הקסם שקשה לתאר במילים

חגית: ואז, כשמצטרפות המילים של אותן נשים חכמות – כל אחת מהזווית שלה – הדברים, הציורים, מקבלים ממד נוסף?

רעות: כן, הן הצליחו לרדת לעומקים פוליטיים, רגשיים ולחשוף את מה שלא נגלה. ועשו הקשרים יפייפים לתאוריות ולהיסטוריה של תולדות האמנות (אני עוד בשלבי עיכול של כל מה שנאמר)

חגית: ואם כבר נשים חכמות, מי היא מריה ה. לו, שחתומה על ההקדמה המאירה את הספר?

רעות: מריה ה. לו היא חוקרת אמנות, שעיקר מחקרה הוא סביב הרנסנס. היא הייתה מרצה שלי בתואר השני בהאנטר קולג׳ בניו יורק, בקורס על אהבה ומוות באמנות הרנסנס. היא אחת הא.נשים שהכי השפיעו עליי, באופן שאני תופסת אמנות ועושה אמנות. הכתיבה שלה על אמנות נעה בין כתיבה מאוד רגשית וישירה על ציור, לבין שילוב ידע ומחקר היסטורי מעמיק.

אני זוכרת שבאחת ההרצאות שלה היא דיברה באריכות על פרח קטן בתוך ציור של טיציאן ודרך הפרח הזה, וחקירה של מגדיר צמחים בתקופה שהציור צוייר היא ניתחה את הציור, ואני הייתי נפעמת מהיכולת והמקצועיות הזו. היא חשפה אותי לטקסטים של חוקרות שמתבוננות על דיוקנאות של נשים מתקופת הרנסנס, שפתאום העניקו לי המון השראה. כפי שאת שמה לב, אני יכולה להמשיך ולהמשיך כי אני גם מעריצה. לשמחתי, הקשר בינינו נשמר והיא הסכימה לכתוב בנדיבות ובכשרון כל כך גדול

הספר והתערוכה נעו בקווים מקבילים. בגלל שמדובר בשתי שפות שונות, הייתי צריכה ללמוד איך לתרגם את הפעולה לכדי ספר. המחשבה על התערוכה הגיעה בשלב אפילו מוקדם יותר

חגית: בהחלט אפשר להבין 🙂 גם בהקדמה לספר שלך, הכתיבה שלה נעה בין תולדות האמנות – גויה וג׳וטו – ללואיס קרול ול״מלאכים בשמי ברלין״, ואכן המבט שלה מעניק עומק להתרחשות בספר.

תוכלי להתחיל בהתחלה: מה קדם למה – הספר ואז התערוכה או שניהם התבשלו ויצאו בתזמון מושלם?

רעות: הספר והתערוכה נעו בקווים מקבילים. בגלל שמדובר בשתי שפות שונות, הייתי צריכה ללמוד איך לתרגם את הפעולה לכדי ספר (בעזרת אנשים מוכשרים: העורכת תמר ביאליק, עמיר לב שלימד אותי איך לכתוב רחב יותר, אך יחד עם זאת לזכור שזה בסך הכל סיפור על אם ובת. ותהליך ארוך עם המעצבות אביגיל ריינר ואור סגל).

המחשבה על התערוכה הגיעה בשלב אפילו מוקדם יותר. בעבודה עם האוצרת אירנה גורדון, לשמחתי, היא החליטה שהתערוכה תהיה מורכבת לא רק מהרישומים של מיה ושלי אלא גם מהרישומים שעשיתי לבד. ואני חושבת שהאוצרות של התערוכה מכבדת את הפעולה ומאירה עליה באור לא סנטימנטלי, מה שיוצר חוויה שלמה

רעות אסימיני

מראה הצבה בתערוכה. צילומים: טל ניסים, מוזיאון פתח תקוה

חגית: נגעה ללבי בחירה לא שגרתית שעשית בספר – את מסדרת וממספרת את הציורים על פי ציון גילך – 36.9, 37.3, 38.2… (זה אמנם כתוב כחידה ולקח לי כמה רגעים ודפדופים). ציון הגיל בחודשים – לאנשים בוגרים – זה משהו שנעשה רק בקונטקסט רפואי, נדמה לי.

נוצרת הקבלה מאוד ישירה לילדות, וספציפית לילדה שלך, מיה. ברור שהיא גדלה במקביל, אבל את לוקחת לעצמך את המקום באופן הזה, וכאילו אומרת שכל רגע משמעותי, שגם את גדלה

רעות: מעניין, לא חשבתי על זה כך. זו הערה יפה, קצת כמו דו״ח רפואי. במקור על כל רישום כתבתי את התאריך שבו הוא צוייר וכשעבדנו על הספר התקבלה החלטה לנסות לא לצמצם אותו לכדי תקופה ספציפית או מגיפה. אבל רציתי לתת איזשהו ממד של זמן, ואז הגיע הרעיון של מספור העמודים לפי הגילאים שלנו באותה נקודת זמן.

אז יש כמה רישומים שהזמן נעצר והם נעשו באותו החודש ויש חודש שיש בו רק רישום אחד. אנחנו גדלות יחד עם ההתקדמות של הספר. אני חושבת שזה קצת כמו להסתכל על מחברות של ילדים מכיתה א׳ ועל האופן שבו הקו הופך לבסוף להיות אות

יש סכנה בלתאר את הרגע שהציור צוייר, כי אז את עלולה לצמצם את הקריאה עבור הצופה. פעם הגדרתי את כל העבודות שלי באשר הן כדיוקן עצמי, ויש בזה מן האמת. ואני חושבת שהקו החופשי של מיה קצת שחרר גם את הרישום שלי מאיזו נוקשות רעיונית

חגית: וקשה שלא להבחין בהיעדרו של עוד מישהו מהפריים – זו בחירה מכוונת או גילוי בדיעבד?

רעות: את מתכוונת לגיא, אבא של מיה ובנזוגי?

חגית: כן. אפשר להבין את הלכידות הזו של ״אם וילדה״, שדוחקת את האב, הבן זוג, אל מחוץ לתמונה. אבל ממעטים להראות או להגיד זאת באופן בוטה וגלוי כל כך. איכשהו קרה שבשבועות האחרונים הראיונות שלי עוסקים לא מעט באימהות, ובשיחה עם נעם ונקרט (שהתערוכה שלה עסקה, בדומה לשלך, ביצירה באותה תקופה של קורונה, סגר, הורות לילד קטן), גם היא הבחינה שהאבא נדחק תמיד אל שולי או מחוץ לפריים

רעות: בדחיקה יש משהו אלים, מה שלא היה במקרה הזה. אני חושבת שהבחירה לצמצם את זה למיה ואני לא להפוך את זה לסיפור משפחתי זה משום שיש אחריות בלספר סיפור. כל העבודות שלי, גם לפני הפרויקט הזה, מסופרות בגוף ראשון. הבחירה לא להנכיח את האב היא מרצון לשמור על פרטיותו וגם מתוך פעולה ישירה של גיבוש שפה שלי כאמא.

כשאני יושבת על הספה או משחקת עם מיה, גיא עסוק בלדאוג לשאר הדברים שצריכים לתפקד בבית. היינו במצב כאוטי של מגפה, ולכל אחד מאיתנו היה תפקיד בכל רגע נתון וכל הזמן התחלפנו בתפקידים. גם הדחיפות שבה הציורים האלו צוירו לא אפשרה מקום של דיאלוג עם השותף ״השקט״ של הפרויקט

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: הגדרה יפה – השותף השקט 🙂 זה משמעותי. הספר בנוי על עיקרון ויזואלי של המשכיות אסוציאטיבית. את ממשיכה את הציור (שנהוג לכנותו קשקוש) של מיה הקטנה. זה מזכיר גילוי של ״צורות בענן״

רעות: הגילוי של צורות בענן קרה ברישום הראשון עם מיה, של המתעמלת עם הסרט, ששם באמת זה היה לחפש צורה ומשמעות. אבל מיד אחר כך הרישומים הופכים להיות מעין ביוגרפיה של חרדה ואהבה. וככל שהסגרים נמשכו והמציאות נהייתה יותר מורכבת גם התהליך נהיה כזה. אם בהתחלה הייתי יושבת עם ערימת רישומים שלה ומחפשת ״צורות בענן״, זה השתנה לכך שאני לוקחת חלק יותר פעיל, אך עדין, בתהליך הרישום שלה

חגית: איך למשל?

רעות: כשאני נותנת לה דף גדול יותר, או צבעים אחרים. ולפעמים היה לי רעיון לציור ובזמן שהיא מציירת חיפשתי את הצורה שתתאים לדימוי שהיה לי בראש. כשהבחנתי שהתהליך נהיה מורכב גם מבחינת העשייה שלו, הבנתי שזה הרבה יותר מאשר לחפש ״צורות בענן״

חגית: ומתי התגבשו הציורים לכדי דיוקן עצמי (שלך על הספה עם הכאוס)? או הזאבים שאורבים באחד הדפים? יש לכל עמוד כזה נסיבות ספציפיות?

רעות: תמיד יש סכנה בלתאר את הרגע שהציור צוייר, כי אז את עלולה לצמצם את הקריאה עבור הצופה. פעם הגדרתי את כל העבודות שלי באשר הן כדיוקן עצמי, ויש בזה מן האמת. ואני חושבת שהקו החופשי של מיה קצת שחרר גם את הרישום שלי מאיזו נוקשות רעיונית.

עטיפת הספר מיה ואני. עיצוב: אביגיל ריינר, אור סגל

אירנה גורדון קישרה את הרישום של הזאבים לתאוריה של פרויד על איש הזאבים, ובאמת הקריאה הזו הייתה מאוד מובנת לי והרחיבה את היריעה על הרישום ועל המושג נוירוזת ילדות. בשעה שציירתי את הרישום לא חשבתי על פרויד או על איש הזאבים. זה צוייר בתקופה שבה פורסם תחקיר על מרצים בעולם האמנות שהטרידו נשים, ובאותו היום אני זוכרת שטיילנו עם מיה בגינת הקקטוסים והיו המון תנים בשיחים, ואני רציתי מאוד לגונן עליה. אז הציור הזה הוא ״ציור צידה לדרך״ ואזהרה שלא כל בני אדם טובים

חגית: וואו, קישור תמציתי וקולע. מיה היא בת יחידה?

רעות: כן

חגית: הפרויקט הזה – של ספר ותערוכה – מורכב ועדין, קצת מרגיש כמו עוד הריון ולידה?

רעות: פעם בארצות הברית שמעתי מישהי מציגה את עצמה לא כאמנית אלא כיוצרת (Creator), והיה משהו חזק וכמעט אלוהי בביטוי הזה. יצירות באשר הן מקבילות ללידה, משום הוודאות שלהן לשיוך למי שיצר אותן, ובמקרה הזה לא חשוב המין. יש סכנה גם בלהתאהב בכוח הזה של הבריאה וחשוב לשמור על מידה מסוימת של צניעות

חגית: ספרי קצת על עצמך ועל הרקע שהביאך עד הלום, כדי שנכיר טיפה יותר

רעות: אני בוגרת בצלאל תואר ראשון, ותואר שני בהאנטר בניו יורק. למדתי גם בתוכנית לציורי קיר בפילדפיה. עד לפרויקט הזה עבדתי בהרבה מדיומים, שהשתנו לפי הצרכים של הרעיון. לרוב אלו היו וידיאו אינסטליישנים וגם עבודות פיסול וציור על צלחות שהייתי מכינה. ציור קלאסי על קנווס ריק תמיד היה רחוק ממני. לרוב העבודות המשיכו משהו שהחיים התחילו, ולאוביקטים שיצרתי היו פונקציות נוספות – מדומיינות ולא מדומיינות – מלבד היותן ״רק״ יצירות אמנות. הם לרוב תפקדו כמשנות מציאויות

חגית: משהו יפה קורה כמעט בסיום הספר – כשהמסרק אוסף את הכאוס הילדותי לתוך ״סדר חדש״ – כמו מצביע לכיוון ההתבגרות ואולי ההיפרדות הבלתי נמנעת מהסימביוזה שנוצרה לנגד עינינו

רעות: הרישום הזה מאוד מפתיע אותי, כי הוא אחד הרישומים שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. למען האמת הוא כמעט ולא צוייר, משום שהרגשתי שבגלל הצבעוניות שלו התוספת שלי של המסרק יכולה להיות סנטימנטלית מידיי ואולי קיטשית. ואני ממש שמחה שלא היה לי זמן להקשיב לביקורת של עצמי בראש ופשוט ציירתי אותו.

זו קריאה יפה, ״הסדר החדש״. עבורי זה ציור שמדבר על חינוך, ועל היד שמסרקת כיד שמנסה לחנך את הקו הפרוע להתנהג אחרת. לצד העיסוק באמנות אני גם מורה לאמנות, והשאלה של הוראה וחינוך היא שאלה שאני עוסקת בה רבות עם עצמי, כמה לשמור על הפעולה הזו כמעצימה ולא מסרסרת או כופה. וזה מקבל ביטוי גם במקרים מאוד בנאליים בשיעור, כמו שתלמידים מבקשים לצאת להתפנות בשירותים, ולאחרונה מצאתי את עצמי חושבת שזו פעולה כל טבעית של הגוף שלמורים אין זכות להחליט עליה.

שאלת החינוך היא מרכזית, במיוחד כשזה נוגע לבת שלך. לפני כשבוע ציירתי ציור קיר בכלא נוה תרצה שהוא המשך ישיר לציור הזה, רק שהפעם השיער שיוצא מהמסרק הופך לשדה חרוש ופורח

ציורי קיר זה אולי המדיום המועדף עליי, בגלל הישירות שיש לציור עם הרחוב ושאין תיווך של ממסד. וגם העובדה שלציור לעד יהיה מקום והוא יהיה חופשי, ולא קבור בסטודיו או באיזה אוסף

חגית: שם זה הופך לחופש… זה חלק מה״דיי־ג׳וב״ שלך? הבנתי שאת עושה ציורי קיר בהזמנה

רעות: ציורי קיר זה אולי המדיום המועדף עליי, בגלל הישירות שיש לציור עם הרחוב ושאין תיווך של ממסד. וגם העובדה שלציור לעד יהיה מקום והוא יהיה חופשי, ולא קבור בסטודיו או באיזה אוסף.

גם עבודת הציור – בזמן העשייה – היא מאוד חשופה לקהל ומתקשרת איתו, והאינטרקציה הזו מפרה ועוזרת להתגבר על הרעשים הפנימיים שיש לי כשאני מציירת לבד. יש משהו בציור שמרגיש חיוני לעולם ולא שייך רק למעמד שצורך תרבות ואמנות.

לפני שנתיים עשיתי ציור גדול בסדנאות האמנים בירושלים שנקרא ״המשאית״, שהתחייחס למבנה, לחלוקה של הבניין ולבתי העסק שיש מסביב, אך גם שם שילבתי אחד הרישומים של מיה ושלי

חגית: ולפני חודש השתתפת בפרויקט המדובר של מוזאון הפופ־אפ ברחוב פנקס. כמעט במקביל לפתיחת התערוכה במוזיאון פתח תקוה. איך זה קרה?

רעות: במקרה. ראיתי קול קורא ושלחתי. קיבלתי חדר בתוך דירה, ונכנסתי למעין בידוד של יום אחד, שבתחילתו הבאתי את מיה כדי שתצייר על הקיר ושתיתן את ״אות הפתיחה״ ליצירה. בהמשך הדבקתי רישומים שלה והמשכתי אותם בלי הכנה מוקדמת, על הקיר עצמו, לצד ציורי קיר שהם ממש סייט־ספסיפיק. מאוד נהנתי מהעשייה של הפרויקט, וגם מהעובדה שהוא זמני ושהבניין עומד להיהרס

חגית: ומה הפרויקט הבא, כבר ידוע?

רעות: אני ממשיכה עוד ציור קיר בכלא נווה תרצה, שם המילה ״קיר״ מקבלת משמעות מאוד טעונה, וכך גם הציור. ויש לי רעיון לעבודה גדולה שאני רוצה שילדים יקחו בה חלק – אירוע שאני מקווה שיתרחש במהלך חופשת פסח במוזיאון פתח תקוה.

ואם דיברנו על חיוניות, יש מהלך יפה שהמוזיאון עושה עם בית חולים בילינסון, שבמסגרתו יוצגו בבית החולים רישומים שלא מופיעים בתערוכה, במקביל לתערוכה במועזאון

חגית: יפה! בהצלחה 🌷

מיה ואני I רעות אסימיני
אוצרת: אירנה גורדון
מוזיאון פתח תקוה
נעילה: 30.5