כל מה שחשוב ויפה
אור דרורי. צילום: תומר זמורה
אור דרורי. צילום: תומר זמורה

סניף מצטיין: אור דרורי איז קיפינג איט צ׳יל

״סניף מצטיין״, סרטו הקצר של אור דרורי (שעבד גם עם פורטיס, טדי נגוסה ונטע ברזילי), מתאר שוד בסניף מקדונלד׳ס בירושלים ״בווייב מאוד אינטנסיבי עם מלא דימויים רנדומליים ובסגנונות שונים. אחלה חומר לסטוריז״

יובל: הי אור, מה קורה? איך עוברת עליך התקופה של כאוס עולמי ושנתיים לקורונה?

אור: הי יובל! האמת שאצלי הכל הולך סבבה. עובד על פרויקטים מעניינים ומטייל בעולם

יובל: איפה הספקת להיות לאחרונה? וזה ביזנס או פלז׳ר?

אור: הייתי שבוע שעבר ברומא, וחודש שעבר באתונה, הכל פלז׳ר. רוסיה גם היה מתוכנן… אבל נראה לי נוותר לבינתיים

יובל: לגמרי. ובוא נדבר על סרט האנימציה הקצר ששחררת לאחרונה לאוויר העולם, סניף מצטיין. גם הוא עבר לא מעט בגלל הקורונה, נכון?

אור: נכון מאוד. סרט לייב אקשן שמשלב מלא אפקטים, אנימציה ומושן־דיזיין. התעכב קצת בגלל הקורונה, היה אמור להיות משוחרר בכלל ב־2020

יובל: מה שאומר שעבדת עליו אי שם ב־2019… תן לנו את הרקע, באיזו מסגרת הוא נוצר ומה היה אמור להיות המסלול שלו

אור: הסרט נוצר במסגרת חממה ליצירת סרטי אנימציה קצרים בשם פרויקט ״אובייקטיבי״. הרעיון היה שכל משתתף יבחר אובייקט כלשהו בירושלים וינפיש אותו. אני בחרתי בסניף אוריון של מקדונלד׳ס, במרכז העיר וקצת עפתי עם הקונספט, ועשיתי סרטון על שוד שקורה במקדונלד׳ס ומוביל להתפתחויות לא צפויות. הסרטים היו אמורים להיות פתיחים לסרטים שהוצגו בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2020 וגם להיות מוקרנים בפני עצמם. אבל בגלל הקורונה הכל בוטל ונכנס להולד ענק. בסוף הם הוצגו בפסטיבל הקולנוע 2021 והותרו לשחרור ממש לאחרונה

יובל: אתה אומר ״וקצת עפתי עם הקונספט״ ונראה לי שזה אנדרסטייטמנט, לא? אני לא יודע אפילו איך לתאר את מה שקורה בסרט אז אולי ספר אתה, מה קורה שם

אור: הסיפור הוא סיפור פיקטיבי שבו אני, ״המספר״, יושב לאכול נאגטס בזמן ששני ווירדוז מתפרצים למקדונלד׳ס ומחליטים לשדוד את הסניף מהמבורגרים וצ׳יפס בקטע של מגיע להם את הכל עכשיו. הם לא הולכים על הקופה, וזה שוד כל כך מוזר שאף אחד לא כל כך יודע איך להתמודד עם הדרישות שלהם. עד שקופאית שיש לה יותר מדי בולשיט בחיים מחליטה לכפכף אותם קצת.

והכל מסופר בווייב מאוד אינטנסיבי עם מלא דימויים רנדומליים ובסגנונות שונים. אחלה חומר לסטוריז

יובל: והסגנון של האנימציה שהולם עד מאוד את התוכן ואת הקצב – תגיד עליו משהו? מאיפה הוא הגיע?

אור: במקצועי אני יוצר וידאו ומעצב. אני תמיד מחפש איך לתת את הטוויסט שלי לפרויקטים שאני עבוד עליהם, בין אם זה בתוכן או בצורה. זה פשוט יותר כיף ככה.

כשאני עובד על פרויקט שהוא נטו אמנותי אני מתייחס אליו לרוב כמו מגרש משחקים אחד גדול, שבו אני יכול להתנסות ולבחון רעיונות ותמות סגנוניות שיש לי בראש. במקרה הזה כנראה שהצטברו יותר מידי רעיונות שפשוט כל הזמן הסתדרו לי עם הסיפור והאופן שבו הוא מסופר, שהיה לי קל לשזור את את כולם לתוכו.

במקצועי אני יוצר וידאו ומעצב. אני תמיד מחפש איך לתת את הטוויסט שלי לפרויקטים שאני עבוד עליהם, בין אם זה בתוכן או בצורה. זה פשוט יותר כיף ככה. כשאני עובד על פרויקט שהוא נטו אמנותי אני מתייחס אליו לרוב כמו מגרש משחקים אחד גדול, שבו אני יכול להתנסות ולבחון רעיונות ותמות סגנוניות שיש לי בראש

לגבי הסגנון האמנותי – אני שואב המון השראה מתרבות פופ אמריקאית שגדלתי עליה. מה זה אומר בתכלס – MTV וכל מה שיש בו, קליפים, פרסומות, פתיחים של ה־VMA – אלה דברים שאני מוצא כקולים אז־פאק, שמצליחים להעביר אינפורמציה באופן מפתיע, אפקטיבי, וקול בשביל לשרת מטרה כלשהי. חקרתי אותם במשך השנים וקצת פיצחתי את הקטע… ואז המצאתי משל עצמי

יובל: תן איזו דוגמה או שתיים מהסרט?

אור: הסרט הזה מספר סיפור די גזור וכאילו ״מגניב״, אבל בלב שלו נמצא ההארדקורנס של ירושלים, שבתכלס זה עולם די אפל עם נושאים רגישים ונפיצים שמוזר וקשה לדבר עליהם. אני חושב שמצאתי דרך להתייחס אליהם באופן קומי, ואני חושב שהלוק הוויזואלי של הסרט קצת ״מרכך״ אותם והופך אותם לקצת יותר קלים לבליעה.

לדוגמה, כשהקופאית הערביה מספרת שאין לה דלת בבית, זה כאילו מצחיק או מוגזם, אבל גם סיטואציה לא כזאת תלושה מהמציאות, אבל בעולמות של מקדונלד׳ס יש לה מלא כוח, שמעצים אותה מול השודדים. אז היא דופקת נאום על ״החיים טאף אבל לא בוכים״ בזמן שיש מסביבה מלא המבורגרים מעופפים

birds

יובל: עוד דוגמה!

אור: או נגיד אחרי שנופל לנו, הצופים, האסימון, שהחיים של כולם בעיר הזאת קצת פאקד־אפ, אני (המספר) צוחק על הקופאית שהיא אוהבת רגאיי, לפי הרפרנס שהיא בחרה להשתמש בזמן שהיא נותנת את הנאום הזה – ואז אנחנו רואים אותה בכלל רוקדת גנגם־סטייל עם צבעי ג׳מאיקה ברקע.

אז זה כאילו – קיבלתם משהו קצת דארק וכדי לרכך אני לרגע שם פוקוס על משהו רנדומלי אחר שנאמר פה. והכל קורה באופן סופר־סנאפי שאני מקווה שמה שנשארים איתו הצופים זה המתח הזה שבין טוב לרע, או ״החיים קצת דפוקים״ לעומת – ״למי אכפת, כולנו ליצנים״.

מקווה שאני נשמע הגיוני למישהו חח

יובל: זה השלב שבו אני שואל – תזכיר לי בן כמה אתה…

אור: אני בן 33

יובל: ובהתחשב בזה שהתחלת לעבוד על הסרט ב־2019 אז בכלל. תגיד, איך הסגנון הזה שלך משתלב בפרויקטים מסחריים ולא אישיים? מי שפונה אליך אוהב את הראש וזורם? איך זה עובד?

סניף מצטיין

סניף מצטיין

טדי נגוסה, צריך קצת

טדי נגוסה, צריך קצת

אור: הרוב פונים אליי בגלל הסגנון הזה ומבקשים שאביא ממנו לפרויקט. זה גם סטייל שדרוש בפרויקטים מסויימים, לדוגמה קליפים שעשיתי לפורטיס וטדי נגוסה, עיצוב במה לנטע (ניימדרופינג וואט!) או עבודות של הקרנות וידאו למוזיאונים.

כמובן שיש טווח של כמה ביטוי אמנותי אני יכול לקבל בפרויקט ואם אני עובד על פרסומת מסוימת, סדרת טלוויזיה או אפליקציה – נרגיע עם השיגועים ונעשה מה שצריך כדי להנגיש את הדבר באופן הכי יעיל ונכון. זה אפילו מאתגר יותר לעבוד עם ברנד מסויים ולחפש בתוכו את המקומות הקטנים שבהם אפשר ״להשתגע״

יובל: פורטיס, טדי נגוסה ונטע הם שלושה עולמות שונים (לגמרי?). תגיד מילה על כל פרויקט – איפה אתה רואה את המשותף ביניהם ואיפה בכל זאת אפשר למצוא את טביעת האצבע שלך?

אור: ביימתי קליפ לשיר חדש יחסית של פורטיס, שנקרא ״מכונת הזמן״, לטדי עשיתי קליפ במושן (״צריך קצת״) ולנטע עשיתי עיצוב מסכים לשיר ״CEO״ שאיתו הופיעה לאחרונה. שלושתם מוזיקאים טיל עם וייב מאוד ספציפי וייחודי, אבל בסופו של דבר שלושתם מוזיקאים שחולשים גם בעולמות של פופ / אלטרנטיב / היפ־הופ – שאלה עולמות שהסגנון שלי מאוד מחמיא להם. משהו בפער שבין האסתטיקות והצבעים המתקתקים לגראנג׳ הכללי של עבודותיי מתחבר אליהם ומרים להם יפה.

במקרה של פורטיס זה היה הקצת יותר מאתגר כי זה שיר מאוד mellow, וגם הקליפ בעל לוק קצת אפלולי, מצולם ומכיל אנימציות טריפיות רק במקומות מסויימים. אני חושב שטביעת האצבע שלי באה לביטוי בפער הזה שבין הפופיות הזוהרת והצבעונית למקצבים ועריכות אגרסיביות, פילטרים כבדים ושינויים צורניים מהירים וקצת אפילפטיים. ואני חושב שיש מזה בשלושת הפרויקטים האלה נגיד

יובל: וגם חוש הומור עצמי. נכון?

אור: לגמרי. אני פה מזיע מפחד שיצאתי מישהו שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות

פורטיס, מכונת הזמן

פורטיס, מכונת הזמן

יובל: אני חושב שהחוכמה היא לעשות את הנונסנס הכי גדול בצורה הכי רצינית, וזה לא פשוט הח*א הזה

אור: לגמריייי. וליהנות על הדרך

יובל: זה הכי חשוב. מה הלאה? מה הפרויקטים הבאים שאתה עובד עליהם עכשיו?

אור: אני וחבר טוב, אביתר מונצ׳ז, הולכים לביים את הפתיח לפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב, כמה פרסומות ועיצובים לפודקאסט של אנה בורד בגלצ/גלגלצ… ועוד כמה דברים שאני לא רוצה לנחס עדיין

יובל: אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אור: וואלה, נראה לי שזהו. קיפינג איט צ׳יל

נטע ברזילי. צילום: גל בקר

נטע ברזילי. צילום: גל בקר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden