כל מה שחשוב ויפה
ספר המסוימות. צילום ועיצוב: רועי רגב
ספר המסוימות. צילום ועיצוב: רועי רגב

ספר המסוימות: בין אדריכלות, פילוסופיה, שפה ורישום

אדריכלות או ארכיטקטורה? לאדריכל אהוד (אודי) כסיף יש תשובה, תוך כדי שהוא שוטח בספרו החדש את התיאוריה שלו לגבי ״מסוימות״: מהי, מה הקשר שלה למציאות ואיך היא באה לידי ביטוי בפועל?

אדריכל או ארכיטקט? זו השאלה שפותחת את הטקסט המופיע על כריכתו האחורית של ״ספר המסוימות – לקראת פילוסופיה של האדריכלות״, פרי עטו של האדריכל אהוד (אודי) כסיף. השאלה יכולה להישמע כסוגיה לשונית או כתהייה לגבי איזה מבין השניים הוא הנכון יותר לשימוש.

אולם כפי שמתחוור בהמשך, השאלה, או ליתר דיוק המענה שמספק לה כסיף, היא חלק מדיון רחב הרבה יותר, שעולה ונפרש בין ומתוך דפי הספר; דיון מרתק ומורכב שסובב בין מהויות ומושגים, טריוויאליים לכאורה, שלשיטתו לא זכו וזוכים לתשומת לב מספקת. ״דווקא הטריוויאלי הוא הקשה ביותר להבחנה ולחקר״ הוא מסביר, ״היות והוא לא עובר תהליך של הבנה. הוא פשוט שם. שגור, רווח וקיים כנתון. רק כשהוא עובר למישור המודעות הוא מזמן פתח להסתכלות אחרת על החיים, על מכלול הערוצים שלהם״.

ואכן, ספר המסוימות מערער על צורת החשיבה הרווחת, שעל פיה יש חוקי טבע והדברים הם הגיוניים, ומציע לחשוב אחרת. ״הספר מציע דיון אדריכלי בעזרת בנייתה של מושגיות חדשה שבמרכזה ה׳מסוימות׳ שחוצה גבולות ישנים ומאחדת חומר ורוח״, נכתב בטקסט הכריכה האחורית. בהמשך מתייחס הטקסט לשאלת האדריכל או הארכיטקט, ומבהיר שלא מדובר במילים נרדפות ו/או בשימוש תקני כזה או אחר, אלא בהבחנה סמנטית, ערכית ומהותית. משמעותה של הארכיטקטורה, שמקורה יווני, נקשרת לשליטה במלאכת הבנייה. זו של האדריכלות, שמוצאה האכדי־שמי קדום יותר, מתייחסת למעשה האדריכלי כאל ״משרת ההיכל״ וככזו משלבת בפרקטיקה מרכיב אמוני.

אדריכל על מלא

״התרבות היוונית הייתה מדעית מאוד ולוגית, ורמסה את צדה הרוחני של האדריכלות״ טוען כסיף. ״אבל האדריכלות רוחנית כי היא נוגעת בהיתכנות הבלתי נראית ומובילה למימוש מסוים״. בכך מסגיר כך כסיף את היותו בצד של משרתי ההיכל; אדריכל ״על מלא״, לא ארכיטקט.

כסיף הוא מייסד ובעלים משותף של משרד האדריכלים מייזליץ־כסיף־רויטמן. הוא בוגר המחלקה לעיצוב סביבתי (היום המחלקה לארכיטקטורה) בבצלאל, בעל דיפלומה בלימודי המשך מה־AA בלונדון ובעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. כך, ונוכח כותרו של הספר, השאלה המתבקשת היא האם מדובר בספר אדריכלות או בספר פילוסופיה.

אהוד כסיף. צילום: גנית מייזליץ־כסיף

אהוד כסיף. צילום: גנית מייזליץ־כסיף

״זה ספר פילוסופי, אך באותה מידה הוא אדריכלי״, אומר כסיף, החוקר במסגרתו את השאלה האם האדריכלות היא מהות שמעבר לפונקציה. ״הדמיון בין שני התחומים הוא רב והם מכילים לא מעט צירי השקה, אבל אין כמעט ספרים או פרסומים שדנים בנושא. כך לדוגמה, העשייה האדריכלית היא הבעת עמדה והתייחסות להתקיימות בהווה, וגם הפילוסופיה מנסה להביע עמדה ולשאול מהי ההתקיימות ומהי המציאות״.

המסוימות מחוברת להווה ונולדת מתוכו. היא מתייחסת לדברים מוגדרים שאפשר לחוש אותם, לחשוב עליהם; לדעת, לזכור או לחוות אותם. היא פועלת ככוח מגנטי וכאמונה אינסטינקטיבית העומדת מעל ההיגיון

הספר עב הכרס (436 עמודים, הוצאת רסלינג), שמכיל גם רישומים פרי מכחולו של כסיף, עוסק במופשט ובמרכזו עומדים שני מושגי יסוד קוטביים שטבע: ההווה = האפשרות = ההיתכנות הטהורה; ומנגד – המסוימות. ״ההווה הוא האפשרות וגם ההיתכנות הטהורה, והוא מה שמאפשר את הכל בהיותו אינסופי, נוכח בכל ומשול לאנרגיה אדירה. אפשר להרגיש אותו, אבל הוא לא מהווה חלק מהזמן, ואי אפשר לכמת אותו או להצביע עליו״, מסביר כסיף.

״המסוימות מחוברת להווה ונולדת מתוכו, אבל לעומתו ובניגוד אליו היא מובחנת. היא מתייחסת לדברים מוגדרים שאפשר לחוש אותם, לחשוב עליהם, לדעת אותם, לזכור אותם או לחוות אותם. היא פועלת ככוח מגנטי וכאמונה אינסטינקטיבית העומדת מעל ההיגיון. בדומה להווה גם את המסוימות אי אפשר לראות או לכמת״.

על בסיס מושגים אלה לוקח כסיף את הקוראים למסע שנע בין המעגל ההגותי למעגל האישי, כשהוא חותר לפרק כל סדר כרונולוגי רווח ולעבוד עם המסוימות ולא עם ההיגיון. למסוימות, לשיטתו, יש כוח דומיננטי שמקדים את המחשבה, וכך כל פרק, לדבריו, הוא ״תוצר של הרגע בו נכתב, גם אם הוא מתייחס לזיכרונות עבר. לכן הכרוניקה הולכת קדימה ואחורה״. הספר נטווה כקולאז׳ המתפתל בין תקופות חיים ומקומות שונים, ללא ראייה אוביקטיבית של זמן, שלדברי כסיף ״הוא סובייקטיבי ולא קיים כשלעצמו״.

כתיבתו בפועל ארכה כשבע שנים, אך העניין של כסיף במסוימות הולך שנים אחורה. העיסוק במסוימות המהווה לדבריו את ״תכונת כל המובחן״ נבט בתקופת לימודיו בלונדון והיה גם נושא פרויקט הגמר שלו. ״כאדריכל רציתי להבין מדוע ואיך אדריכלות לוכדת את עינו ועניינו של המתבונן בה, והתחלתי לחקור כיצד ומתי תשומת הלב מתעוררת. במהלך המחקר ההבנה שאנחנו שמים לב לדברים מסוימים התחדדה, כשעצם ההבחנה בהם היא ההופכת אותם לכאלה״.

רישומים מתוך הספר

רישומים מתוך הספר

כשהתחיל לכתוב, לפני שבע שנים, הוא לא חשב על ספר, אלא רק ״רצה להתנסח״. אותו הרצון הפך לתהליך דינמי, שהתרחב וחרג מנקודת המוצא האקדמית־פילוסופית־אדריכלית לכדי שלושה נרטיבים הנשזרים זה בזה. לצד הנרטיב הפילוסופי, שבוחן את השאלה מהי האדריכלות והיכן או איך היא מתרחשת, הספר משרטט נרטיב אישי, שמתחיל מילדותו של כסיף בחיפה וממשיך לבגרותו ולסיפור פציעתו במלחמת לבנון הראשונה. הנרטיב השלישי הוא ״הווה והתהוות״, שמובא באמצעות רישומי הדיו המשולבים בין הטקסטים ומגלמים, לדבריו, התנסות ביצירת יש מאין.

״הבנתי שאי אפשר לדבר על פילוסופיה בלי להכניס את האני האישי פנימה. הרגשתי שחסר לי משהו משמעותי אז שילבתי את הסיפור שלי כממד שמקפל בתוכו הקשרים ישירים לתוכנו של הטקסט. ברגע מסוים בו הרגשתי חסום, ללא מילים להביע את שהרגשתי ורציתי לומר, הוספתי את הרישומים כעוד סוג של אמירה וכביטוי לחוויית ההווה ולמיצוי מחשבתי. הרישומים נולדו תוך כדי הכתיבה באמצעים הכי פשוטים: דף חלק, צבעי דיו ותנועת היד שלי שאחזה במברשת״.

צורת העיגול, שמאפיינת את מרבית הרישומים, נחקקה במוחו אחרי ביקור בתערוכה של האמן הקונספטואלי סול לויט במוזיאון Dia בניו יורק. ״לויט נהג לכתוב הנחיות לעבודות, שאותן ביצעו אסיסטנטים. כל הסיטואציה ואופן החיבור הייחודי בין מילים או שפה לצורה ולתופעה הקסים אותי. אין לי הסבר למה דווקא העיגול נחרת אצלי״.

אתחול של מערכות חיים

שלושת הממדים – המחשבה הפילוסופית, הזיכרונות והרישומים, הם לדידו ״שלוש דרכים לגעת בהווה ולחוות אותו״. וכשכסיף מדבר על זכרונות כחלק מהדרכים הוא מתייחס לנרטיב האישי שבספר, שבו הוא חושף בפתיחות את חווית פציעתו בקרב. את הפציעה הוא מגדיר כ״חווית כמעט מוות״, כזעזוע שטלטל את כל ראיית עולמו והניע אתחול של כל מערכות חייו.

״לא יתכן שאדם צעיר יעבור חווית כמעט־מוות מבלי שהיא תיצרב אצלו כצלקת עמוקה. מדובר בכוח אדיר שפועל על מי שחווה אותה במפגשו עם אפשרות של סוף, אבל בתרבות שלנו מתקשים עם מי שנושאים איתם צלקת כזאת ואפילו מדביקים להם סוג של תווית.

״עם הזמן התפתחו אצלי תובנות שאומרות שאפשר להסתכל על הרגע הנוראי והמבהיל כעל רגע מכונן של אמת במלוא התגלמותה. הצלקת נמצאת. לא מדובר על השתחררות ממנה ומהחוויה שגרמה לה, אלא על למידה שלה וקבלתה כחלק בלתי נפרד מתודעה אחרת; כזאת שרואה את ההתקיימות כמקשה אחת של אחדות ללא אני נפרד״.

עם הזמן התפתחו אצלי תובנות שאומרות שאפשר להסתכל על הרגע הנוראי והמבהיל כעל רגע מכונן של אמת במלוא התגלמותה. הצלקת נמצאת. לא מדובר על השתחררות ממנה ומהחוויה שגרמה לה, אלא על למידה שלה וקבלתה כחלק בלתי נפרד מתודעה אחרת

מעצם עיסוקו במופשט, ספר המסוימות אינו פשוט לקריאה. בה בעת הוא מרתק הודות לזוויות המבט שהוא מעלה, בדרך שבה הוא מוביל את הקוראים בין רובדי תוכנו המורכבים־חמקמקים, ובעושרו השפתי המרשים. כסיף מגייס את השפה העברית ורותם אותה לביטוי רעיונותיו, כשהאופן שבו הוא משחק איתה, משנה ומרחיב אותה – מעורר השתאות. לשיטתו, כמו האדריכלות גם השפה מורכבת מבניינים ומשורשים, שהם סוג של חומרים המאפשרים למחשבות ולרעיונות להיוולד. ״גם אם משמעות המילים שונה לחלוטין והקשר ביניהן אינו רציואלי או לוגי, השימוש באותו שורש מקרב אותן זו לזו במחשבה שלנו. בקרבה הזו כמו נכפית עלינו מחשבה חדשה״.

כך, במסעו המדלג בין זמנים, מקומות ומילים, כסיף מציג את משנתו הטוענת שהאדריכלות היא פעולה אמונית מתוקף היותה משלבת היתכנות או הווה עם בריאת מסוימות. ״הפעולה האדריכלית היא מיצוי של האפשרות, והיא זו שבידה לבנות את המסוימות. האדריכלות צריכה לחתור לכך שהאוביקט יעורר תשומת לב. באמצעות הדגשה או הצנעה של מאפיינים כאלה או אחרים, היא מעצבת את הרובד הנחווה שלה, אבל אין לה שליטה על איך היא תיחווה, ולכן בן בריתה לצורך זה הוא הגוף האנושי״.

שכן, בעוד המוכר והידוע לא זוכה לתשומת לב, ואפילו מתעלמים ממנו, הגוף, לדבריו של כסיף, נמשך לדברים לא רגילים. ״ככל שמכוונים ומפנים את מאפייני האוביקט לחושים, כך הוא מעורר סקרנות גופנית אינטואיטיבית – והמסוימות נרקמת. מבחינתי האישית, כשאני ניגש לתכנן פרויקט אני שואל את עצמי איך לברוא את המסוימות ומחפש את נקודת המפגש בין המתבונן לבין האוביקט כקו התפר, הרגע המשמעותי שבו הוא ילכוד את הגוף והחושים – והמסוימות תופיע בתודעה״.

להמחשת דבריו, כסיף מביא לדוגמה את פרויקט תכנונו של נמל תל אביב, אחד הפרויקטים המשמעותיים של המשרד. ״כשגנית (מייזליץ, רעייתו ושותפתו) ואני תכננו את המקום שילבנו בשטחה של הטיילת ׳דיונות׳ מעץ, מה שהזמין תהיות לגבי מה הטעם לייצר גליות בתוך הנוחות השטוחה. אבל בכל פעם שאני רואה איך ילדים ישר רצים לכיוונן אני יודע שזוהי המסוימות שנוצרה במרחב ועכשיו נוכחת בו שמושכת אותם״. המסוימות, הוא מוסיף ״גם משחררת ממחויבות לסגנון, וכך מזמנת פתח ליצירה חדשה בתכלית. זו עוצמתה האמיתית של המשימה האדריכלית״.

birds

כשם שהספר מפרק כל סדר כרונולוגי ונע קדימה ואחורה, כך הוא גם מאפשר לקורא לדלג בין פרקיו בסדר משלו, ואף לטוות בעצמו את הסיפור. ״זה סיפור על מעבר בין נפרדות ואחדות, בין חושך לאור, בין מסוים לאפשרותו, בין הווה ובין זמן הנוצר ממנו. זה גם סיפור האהבה שאנו מקבלים, כל אחד בדרכו, בעולם הזה –  וכל הסיפורים נכונים. הספר נכתב להיות מציאות, ולמציאות אין סיפור אחד. עד היום עולים בי קווי מחשבה נוספים שהיו יכולים להשתלב בו״.

רעיונותיו של כסיף לגבי מסוימות כמשחררת ממחויבות לסגנון ומזמנת פתח ליצירה חדשה בשדה האדריכלות, תקפים גם לגבי שדה הכתיבה שלו, ששמתברר כתם אך לא נשלם. ״הספר לא בא לסגור סיפור״, הוא אומר, ״אלא להותיר חומר למחשבה ולפתוח סיפור חדש״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden