כל מה שחשוב ויפה
פיטר דינקלג׳ והיילי בנט ב״סיראנו״. צילומים: מ״ל
פיטר דינקלג׳ והיילי בנט ב״סיראנו״. צילומים: מ״ל

סיראנו: צריך לדעת מה לעשות עם קלישאות

המחזה האיקוני סיראנו דה ברז׳ראק, שעוסק בכוחן של מילים כתובות, זוכה לגרסה קולנועית חדשה - הפעם כמיוזיקל עם הרבה שירים וכוריאוגרפיה

בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי מתמוגגת מפסקולי סרטים. זה התחיל עם הביטלס בהנהגת של מר יוסוקה, נמשך עם ג׳ניס ג׳ופלין באימהות מקבילות ומגיע לשיא עם קולו של מאט ברינגר מלהקת The National ב״סיראנו״. אני מוצאת את עצמי שואלת בקול – האם הכוח המסחרר בשלושת הסרטים האלו (שכה שונים זה מזה) טמון בליהוק המוזיקלי המוצלח?

המחזה ״סיראנו דה ברז׳ראק״ שכתב אדמון רוסטאן בשנת 1897 מספר את סיפורו של סיראנו, משורר וחייל בצבא צרפת המצטיין בסיף. הוא מאוהב בדודניתו רוקסן, אלא שמעולם לא גילה לה את זה, כי התבייש באפו הארוך. המחזה שיצא באינספור עיבודי תיאטרון (גם בעברית) הוא מחזה קאנוני, שיצא גם מגבולות התיאטרון וזכה למספר עיבודים קולנועיים – הבולט והמפורסם מביניהם היא הקומדיה ״רוקסן״ שביים פרד שפיסי ב־1987.

לפני ארבע שנים יצא בנטפליקס ״סיירה ברג׳ס לוזרית״ – סרט נוער קומי שכתבה לינדזי בר וביים איאן סמואלס. יש שסבורים שגם הסרט הזה מבוסס על יסודות המחזה, הפעם בבית ספר תיכון, עם שינויים שהופכים את הסיפור לנשי יותר.

מבחן אפלטוני

הגרסה הנוכחית שביים ג׳ו רייט, לעומת גרסאות אלו ואחרות, שומר על אופי המחזה המקורי באמצעות מיוזיקל תקופתי. הרקע ההיסטורי הוא המלחמה הטריטוריאלית במאה ה־17, זמן שלטונו של לואי ה־13. המחזמר שומר על המינון הקומי כדי להגיע למימד עמוק ומדויק של קשר אהבה כתוב. השינוי המרכזי בגרסה הקולנועית החדשה הוא העובדה שאת סיראנו מגלם השחקן נמוך הקומה פיטר דינקלג׳, ואילו רוקסן היפה (היילי בנט) היא חברתו הטובה ולא דודניתו. הבחירה הזו מתבקשת משום שהיא מביאה לשולחן הדיונים, חוץ מהאהבה הרומנטית, גם את המבחן האפלטוני.

כריסטיאן הוא חייל שחור ונאה שחיצוניותו המצודדת שובה את ליבה של רוקסן ממבט ראשון. אלא שהוא עילג בכל מה שקשור להתנסחות וליריות, וכוחות התשוקה המניעים את רוקסן הענוגה והפואטית הם אלה הניזונים מהאורגזמה המילולית.

סיראנו, שמכיר את רוקסן, מודע לכך. כשהיא מבקשת ממנו לתווך בינה לבין כריסטיאן, הוא נאלץ לעשות בזה שימוש. אלא שמהר מאוד סיראנו וכריסטיאן מתמזגים לכדי ישות פנטסטית אחת, ורוקסן אינה מודעת לזה שאת המילים הנשלחות אליה כותב חברה הטוב שמאוהב בה עד כלות ולא כריסטיאן, שאמנם אוהב אותה – אבל לא באותה התייסרות פואטית.

 הגורל של האהבה מרחוק; הרעיון של אני מאוהב משמעותו אני מעז; השאלה האם אהבת פעם עד כלות הנשימה או עד אימה (או עד המוות) – כל אלה הן קלישאות שהופכות בסרט, על רקע התקופה, למופתיות

על רקע שימוש מושכל באלמנטים התיאטרוניים, עומד יסוד המושאל מ״אין משתעשעים באהבה״, מחזה של אלפרד דה מיסה, שהקדים במספר עשורים את רוסטאן ועוסק בגאוותם של האוהבים שהופכת את אהבתם לבלתי אפשרית. במרכזו של המחזה, השראה השאובה מסיפור אהבתו של המשורר הצרפתי אל הסופרת ז׳ורז׳ סאנד.

גם כאן בצורה דומה, המילים הן יסוד הבונה את רגש האהבה: שאלות היופי הפנימי לעומת היופי החיצוני ומה מהם מניע את האהבה, הן שאלות אוניברסליות שתמיד מעוררות עניין ורגש. אי אפשר שלא לתהות, האם ההשראה לצילומי הסרט בסיציליה, מקרית או קשורה אף היא למיסה, שכתב בהיותו בן 18 בלבד, את קובץ השירים ״עלילות ספרד ואיטליה״ ויצק מנגנונים ארוטיים בארכיטקטורה האיטלקית, שאליה, כרומנטיקן, חזר שוב ושוב.

בקובץ זה מצהיר מיסה שרק ההשראה הנובעת מרגש אמיתי, בעיקר האהבה, היא ההצדקה לכתיבתו האמנותית. ואכן, לקשר האינטימי המורכב בינו לבין סאנד, כוח השפעה משמעותי בעיצוב אישיותו ואופן כתיבתו של מיסה. מכאן נודעה הפרשנות של הכתיבה הלא מודעת, שחותרת ברמזיה אל אהוב נסתר, פרשנות ששימשה רבים מהמבקרים בתקופות שונות בהיסטוריה, כאשר בסאבטקסט יש לכל טקסט כוח רגשי מניע.

חוויה חוץ קולנועית

הגורל של האהבה מרחוק של סיראנו אל רוקסן, שהופכת מאהובה למושא הערצה; הרעיון של אני מאוהב משמעותו אני מעז; השאלה האם אהבת פעם עד כלות הנשימה או עד אימה (או עד המוות) – כל אלה הן קלישאות שהופכות בסרט, על רקע התקופה, למופתיות. קלישאות הן לא רעות כשיודעים מה לעשות איתן וכשהשחקנים המגלמים את הדמויות יודעים איך לעבוד איתן. וכך, יצירתו של רייט מאלצת אותנו לקבל תמהיל תיאטרלי הנשען על יסודות קולנועיים.

birds

המפרט התיאטרלי כולל תלבושות ותפאורה (שהופך כבר בפתיחה את האירוע התיאטרוני לבעל משמעות אנושית ונחמה על רקע מלחמה), לצד קטעי הכוראוגרפיה שיוצרים חיבור ארוטי בין אופן פיסול המילים ללישה של בצק אפייה. נוכח הכוראוגרפיה הלירית לאורך הסרט והשירים בעלי העיבודים המוזיקליים הנפלאים – נוצרת חוויה חוץ קולנועית שיוצרת במובנים מסוימים הזדהות.

השאלה שנשאלת מתוך החוויה עוסקת בכוחן מרחיק הלכת של מילים כתובות לעומת כוחה של אהבה מוחשית. סיומו של הסרט מצליח להשעין עליו את כל יסודות בניין המטאפורות שנבנו לאורך העלילה. זה בולט בעיקר בסצנה האחרונה, שמעלה את הטקסט על גדותיו של הלב ויוצרת ברגע רב דקויות את תחושת ההחמצה, שרק אהבה גדולה וחסרת רחמים ללא גמול יודעת לתת.


סיראנו
בימוי: ג׳ו רייט
124 דקות, ארצות הברית
4.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden