כל מה שחשוב ויפה
הידטושי נישיג׳ימה ומסאקי אוקדה, הנהגת של מר יוסוקה. צילומים: בתי קולנוע לב
הידטושי נישיג׳ימה ומסאקי אוקדה, הנהגת של מר יוסוקה. צילומים: בתי קולנוע לב

אוסקר הסרט הזר ל״הנהגת של מר יוסוקה״: חכם, מפתיע, מצולם נפלא ומסורטט בקפדנות

הדרך שבה אנשים חולקים ביניהם סיפור; קרבה, מה שמאפשר אותה, מה שקורה מבלי משים בתוכה: ״הנהגת של מר יוסוקה״, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ופרס התסריט בפסטיבל קאן, מציג חמלה, נדיבות גדולה, וקרבה שאינה מתוקה

שני אנשים נוסעים במכונית; היא נהגת, הוא נוסע, הנופים מתחלפים. לפעמים הם נוסעים בתוך עיר, לפעמים הם בכביש המהיר למקום אחר, לפעמים היא מחכה לו שיצא מיום עבודה או פגישה עסקית, לרגעים זו נהיגה מורכבת של יציאה מחניון, והמצלמה ביד אמן גורמת לצופה להרגיש כאילו גם הוא מסתחרר מהסיבוב המהיר. רק בפריים אחד, ולרגע, שתי ידיים, שתי סיגריות, הפריים הכמעט איקוני של עישון דרך חלון. מה יותר חופש מזה?

אבל הצילום מתעתע: שתי ידיים של שני אנשים שהקפידו כל כך על כללים ומרחק אחת ליד השנייה דרך החלון? הם מחובקים? זה לא מתאים להם. רק אחרי ההתלבטות הקצרה הזו על זווית הצילום, אפשר להבחין לרגע שזו מכונית עם חלון בגג. מכונית אדומה כמובן, כזו שהקולנוע אוהב במיוחד. וכל הזמן הזה הנופים, יופי עוצר נשימה.

הקולנוע אוהב נסיעות. שיחה בין זרים ברכבת, שיחות עם נהג מונית שיש לו ״חכמת חיים״ או איזה קשב ממוקד, דימויים של חופש במכונית אדומה עם גג פתוח, או אינטימיות מצטברת בנסיעות של קילומטרים על קילומטרים. זרות ואינטימיות, בריחה ושחרור, נופי בראשית ונופים עירוניים, וזמן, הרבה זמן. ריוסוקה המגוצ׳י, הבמאי והתסריטאי של ״הנהגת של מר יוסוקה״ יודע את כל זה היטב אבל זה לא אכפת לו. להפך. מהחומרים המוכרים האלו, ומחומרים מוכרים אחרים, הוא משרטט תסריט מבריק.

ריוסוקה המגוצ׳י, הבמאי והתסריטאי של ״הנהגת של מר יוסוקה״ יודע את כל זה היטב אבל זה לא אכפת לו. להפך. מהחומרים המוכרים האלו, ומחומרים מוכרים אחרים, הוא משרטט תסריט מבריק

הסרט הנהגת של מר יוסוקה, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר ופרס התסריט בפסטיבל קאן, הוא סרט חכם, מפתיע, נדיב, מצולם נפלא, ומסורטט בקפדנות. כשכותרות הפתיחה מופיעות, הסרט כבר בעיצומו. מה שמסופר עד שהן עולות הוא כבר כמעט סרט שלם עם עלילה, דמויות, ולא מעט קילומטראז׳ של חיים ונסיעות.

העלילה שמתחילה אחרי הכותרות היא לכאורה המשך של הקודמת, אבל גם נפרדת ממנה לגמרי. מר יוסוקה, שחקן ובמאי, מוזמן לביים את ״הדוד וניה״ של צ׳כוב בפסטיבל מיוחד בעיר הירושימה. יש הרבה דברים שנראים לו משונים במקום הזה שהוא הגיע אליו, יש הרבה דברים בהפקה הזו שהם בשבילו קו גבול, אבל יש לו מניעים משלו להיות שם או לא להיות במקום אחר. וחוץ מכל שאר הדברים שהוא הכניס את עצמו אליהם, יש לו גם נהגת. מהרבה סיבות זה לא נעים לו.

כמו השימוש בנסיעות בקולנוע, גם השימוש בעלילה שקשורה בהפקה או בצילום או במחזה אחר, הוא לכאורה קונבנציה מוכרת וצפויה מראש. הדיאלוגים של הדוד וניה, האודישנים להפקה של ההצגה שהם חלק מהסרט, החזרות שהם עורכים לקראת ההפקה, המעברים בין תפקיד הבמאי לשחקן, ושיטת העבודה שלו – הקשבה להקלטה של המחזה בנסיעות הארוכות – כל אלו טווים חוטים בתפרים כמעט גסים, בין עלילת הסרט ושאלות גדולות ומוכרות על תפקיד האמנות, על המעברים בינה לבין החיים, על ההשפעה ההדדית ביניהם.

המחזה הספציפי שנבחר, הדוד וניה, אמור להיות קשור כמובן לסיפור חייו של הבמאי עצמו. לרגעים העלילה שנטווית במעברים הללו נראית כמעט יומרנית, מסורטטת ושכלתנית באיזה אופן מטריד. 

אבל כאמור, הידיעה שכל זה, כמו הנסיעות, ברור מראש, גלוי, והוא בגדר ״תחבולה שקופה״, לא מרתיעה את הבמאי והתסריטאי של הסרט. הוא יודע את זה. בדיוק בזה הוא משתמש כדי לעשות עם זה דבר אחר. כמעט כמו הדמות של מר יוסוקה, הבמאי בעלילת בסרט, במאי הסרט הנהגת של מר יוסוקה, ריוסוקה המגוצ׳י, מתבונן לכאורה בצופים בריחוק, בוחן אותם, שוקל בזהירות אם יש לו עניין בהם, אם הוא והם מדברים באותה שפה.

ביזנס ופלז׳ר במלוא מובן המילה

מפתה להגיד שהסרט הוא על הדרך שבה אנשים חולקים ביניהם סיפור. על הדרך שבה הם נחשפים או מסתתרים דרכו. הנה לדוגמה סיפור שמספרת אשה לגבר תוך כדי שהיא שוכבת איתו. זה לא מדויק. היא מספרת לו את הסיפור הזה כשהיא מתעוררת בלילה, טווה אותו בתוך מעשה האהבה.

זה לא הסיפור היחיד שהיא מספרת לו בלילות שלהם, ככה הם חולקים עבודה וחיים, מטעינים מחדש את התשוקה ובבקר מעלים על הכתב את הסיפורים האלה שיהפכו לתסריטים. ביזנס ופלז׳ר במלוא מובן המילה, או קרבה וריחוק במלוא מובן המילה.

בפעם הזאת היא מספרת לו סיפור שמעורר את שניהם במיוחד. הסיפור הוא על נערה שנוהגת להתגנב לחדרו של הנער שאותו היא אוהבת. הנערה ההיא נוהגת להתגנב לאותו חדר דווקא כשהנער לא נמצא בו. ויש לה גם חוקים. היא תמיד משאירה שם משהו ממנה במקום סודי, טמפון לדוגמה, ותמיד לוקחת משהו ממנו לעצמה. ובעיקר היא תמיד נזהרת מלהגיע לפורקן בחדר הזה, היא אוסרת על עצמה לאונן שם, אבל משתוקקת לכך יותר ויותר. 

קצה החוט הזה הוא לא רק שלהן: הדמויות, במהלכים מבריקים, מעבירות אותו מאחת לשניה, ולא מצליחות להחזיק בו; הוא הרי של הדמות של הנערה מהסיפור

מה זה הסיפור הזה שמסופר בעוצמה חושית הולכת וגדלה בתוך האינטימיות של מעשה האהבה: משחק ארוטי? הסחת דעת מהגוף של הגבר שאיתו היא נמצאת במיטה? פיתוי שלו? האם העובדה ששניהם מתייחסים לזה כמו אל חומרים של תסריט שהיא תכתוב למחרת היא חלק מאותו משחק?

הסיפור הזה הופך להיות איזה קצה חוט שהדמויות מחזיקות בו כדי להבין איזה דבר על עצמן או על הקרובים להן. אבל קצה החוט הזה הוא לא רק שלהן: הדמויות, במהלכים מבריקים, מעבירות אותו מאחת לשניה, ולא מצליחות להחזיק בו; הוא הרי של הדמות של הנערה מהסיפור.

birds

מפתה להגיד שהסרט הוא על קרבה, על מה שמאפשר אותה, על מה שקורה מבלי משים בתוכה. הנה לדוגמה האיפוק הקר הזה של מר יוסוקה, הבמאי בסרט. ההתבוננות שלו מרחוק לא רק על אנשים שהם לא הוא, אלא גם על עצמו, בעיקר על איזה רגש עמום או מתפרץ של קנאה או של עלבון שהוא יכול להחזיק בו רק אם הוא סיפור.

הנה שלוש השעות האלו שבהן הבמאי של הסרט ״הנהג של מר יוסוקה״ מתבונן בצופים או בשחקנים בריחוק; הנה המרחק הזה כמעט הולך ומתפוגג. הנה לדוגמה הנהגת, ההקפדה שלה על הכללים, הכובע שהיא מזיזה הצידה, האופן המתנשא שבו היא מביטה על כל האנשים החשובים האלה שהיא מסיעה, הנה לרגע גם בתנועות שלה אפשר פתאום לראות איזה יצר שכמעט אפשר לשתף בו. הנה אפשר כמעט לראות את המבוכה, אפילו חשיפות.

יש בסרט הזה, דווקא בגלל המרחק האירוני או האמנותי, לא רק יופי נדיר, אלא גם חמלה, כזו שמופיעה מבלי משים, אבל אחר כך כבר אי אפשר שלא להרגיש אותה. יש בו בסרט גם נדיבות גדולה, וקרבה שאינה מתוקה, קרבה שיש בה יושר וחשיפות וכאב שאי אפשר לתקן.

כל המילים האלה, על נדיבות, ועל חמלה, ועל קרבה, לא יהפכו כנראה את העולם של הדמויות על פיו. זה לא סרט מסע שמבטיח בסיומו שהנה מכאן, גם אם באופן מינורי, הכל יהיה אחרת. אולי גם, אבל נדמה שזה לא העיקר. אולי הדמויות תוכלנה לספר או לדעת עוד משהו על עצמן, אולי לא.

הרגעים האלה שבהם לרגע אחד אפשר לעשן דרך חלון בגג של מכונית אדומה, לחלוק עם מישהו ספור של אשמה גדולה, או לנסוע לעבר האופק, גם אם מתבוננים בהם ממרחק זהיר, הם יקרי ערך. הקור, היופי, הריחוק שנשמר גם כשהרגש כמעט עולה על גדותיו, לא הופכים אותם לפחות נדירים. להפך. 


הנהגת של מר יוסוקה
יפן | 2021 | 179 דקות
בימוי: ריוסוקה המגוצ׳י
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden