כל מה שחשוב ויפה
פנלופה קרוז ומילנה סמיט ב״אימהות מקבילות״. צילומים: בתי קולנוע לב
פנלופה קרוז ומילנה סמיט ב״אימהות מקבילות״. צילומים: בתי קולנוע לב

אימהות מקבילות: אלמודובר עושה קיטש ואין עם זה בעיה

בסרטו החדש משרטט הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר מערכות יחסים בין נשים שהן גם אימהות, על כל הרגש הנשי, הסוער והמורכב שיש בהן. התוצאה היא חוויית צפייה פנטסטית כמו שרק הוא יודע לתת

אחת המחשבות הראשונות שהיו לי בתום הצפייה ב״אימהות מקבילות״, סרטו החדש של פדרו אלמדובר, היא שהוא תמיד מצליח לעצב נשיות עגולה ומדויקת. אלמדובר הוא כנראה ההוכחה לכך שגברים יכולים להיכנס למורכב הנשי ולשגר לעולם סרט נשי מאוד. בהבט הזה סרטו הנוכחי הוא אחד הסרטים הרגישים שצפיתי בהם השנה.

לצד זה ניכרת כמו תמיד יכולת השליטה הפנומנלית של אלמדובר בממד הזמן. בכמה דקות הוא מעביר כמה חודשים ובשעה כבר עברה שנה. ואם על האדומים (האדומים הפנטסטיים, כמובן) של אלמודובר דובר הרבה (וגם על הירוקים) – נדמה לי שבסרט הזה, שמדבר על לידה, האדומים מסמלים דבר נוסף.

פנלופה קרוז ורוסי דה פלמה

פנלופה קרוז ורוסי דה פלמה

מי שמכיר את הכתיבה שלי, יודע שנושא הרגש מעניין אותי מאוד. אולי לכן, אני חייבת להודות, שרבים מהסרטים שצפיתי בהם בשנה החולפת, לרבות כוחו של הכלב שבויים על ידי אישה (זוכת האוסקר, ג׳יין קמפיון), הציבו עבורי כמבקרת בעיקר רף שכלתני. הם דרשו ידע אנלוגי לרפרר אליו, או לפחות יכולת אנליזה שתבסס על ידע תאורטי כזה או אחר. מצאתי את עצמי מרגישה מגוחכת כשאני כותבת טקסט רגשי על סרט שמוגדר ״חשוב״ או כשאני נמרחת ומתעכבת על רגשות בסצנות ברורות מאליהן.

נאלצתי לאמץ את הידע שצברתי כדי לגבש איזו עמדה שתוכל להיחשב ״קבילה״ ביחס לפרשנויות המלומדות. וכך, בתוך תמהיל רץ של טקסטים שנכתבים באקדמיה או באמנות, נוצרה עבורי עמדה ברורה שיש ערך רב יותר לידע – אינפורמטיבי או תיאורטי – ורגש הוא אלמנט פחות שימושי ולעיתים אפילו מביך. כאישה מבקרת, לסגל לעצמך את הסרגל המקובל, זה בגדר הכרח. תוכלי אולי לחטוא מידי פעם ברגש, כפי שאכן עשיתי, אבל לא בהגזמה.

אם דרומית לגן עדן (אהרון קישלס, 2021) היה סרט שזרם במגבלות הז׳אנר עם הרגש באופן שמצא חן בעיני, הרי שאלמדובר – כמו שרק אלמדובר יודע – מגיע עם סרט שגם קצת מרגיע אותי. אלמדובר כמו מכריז: סרט בנות? זה מופתי. רגשות? מנוף עלילתי? קיטש? מה הבעיה? קדימה! כל עוד זו לא טלנובלה, אלא אמנות מופתית שלא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים, נדמה שאלמדובר עושה שימוש בחומרים הכי נדושים ומביא אותם לדרגת חומר ביד היוצר.

חוויית צפייה פנטסטית כמו שרק אלמדובר יודע לתת

ג׳אניס (פנלופה קרוז) היא צלמת סטילס במגזין האופנה של חברתה הטובה אלנה (רוסי דה פלמה). הסרט נפתח בסטודיו, בזמן שהיא מצלמת צילומי פורטרט של ארכיאולוג בשם ארטורו (ישראל אלג׳לאדה), שגם מתנדב באגודה לשימור זיכרון היסטורי. אחרי הצילומים היא מבקשת ממנו סיוע לאתר את מקום קבורתו של סבא רבא שלה, שגופתו נטמנה אחרי שהוכרח לחפור בור, כמו אלפי גופות של נרצחים בתקופת שלטונו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, במלחמת האזרחים בספרד – ללא קבורה מסודרת. ג׳אניס מספרת שהיא יודעת איפה הוטמנה הגופה והיא רוצה לאתר אותה.

ארטורו מתגייס לעזרתה. אלא שבין השניים (הוא גבר נשוי והיא רווקה בשנות הארבעים לחייה) מתפתח רומן. הווילון הלבן המתנופף ברוח כמו רוח רפאים של יצרים מריץ אותנו תשעה חודשים קדימה לחדר לידה – שם פוגשת ג׳אניס צעירה בשנות העשרים לחייה בשם אנה (מילנה סמיט). שתיהן כורעות ללדת, שתיהן אימהות יחידניות ללא בני זוג שמלווים אותן בשעות הכואבות, והן תומכות זו בזו.

פנלופה קרוז וישראל אלג׳לאדה

פנלופה קרוז וישראל אלג׳לאדה

אמא נוספת היא אמה של אנה, שחקנית תיאטרון המרוכזת בתאוצת הקריירה שלה. היא נמצאת בשלב שבו סופסוף לוהקה לתפקיד חייה במחזה של לורקה, אחרי גיל ארבעים. את האם מגלמת השחקנית הספרדייה איטנה סאנשז גיחון, שהדמיון שלה לאיזבלה רוסליני גרם לי לטעות שמדובר ברוסליני עצמה (אגב, לורקה עצמו הוטמן בנסיבות דומות לסבה של ג׳אניס, ועד היום לא ידוע מקום הימצאות גופתו). בעוד שבין ג׳אניס לאנה נרקם קשר נסיבתי, אירוע מחולל שיתרחש בבית החולים הולך לשנות ולקשור את גורלן בהמשך.

בסרטו של אלמדובר נעשה שימוש נכון במינון ההיסטורי, בהשלכתו על הפוליטי ועל האישי. הדמויות נדחפות לקצה של שאלות המוסר ומערכות היחסים כמו חותרות לאמת הבלתי אמצעית

הגורל הוא נושא מהותי בסרט, והוא זה שבונה את המתח לאורכו. אין פה תחכום או ניסיון להפוך משהו למורכב: יש פה קשר אימהי, שלכאורה מתעצב ומתעצם נוכח נסיבות החיים וקשרי הדי.אן.איי שמבוססים על סיפור אימהי־מיתי מוכר, שאלמדובר עושה בו שימוש אבל מביא אליו טוויסט אחר. לאורכו, עוסק הסרט במעגלי החיים כשהוא קושר בין לידה למוות, ומתעתע בנו במרחבים של הצפוי לצד הבלתי נשלט, ויש בזה חן וקסם קולנועי פשוט. עבודת הליהוק המדויקת מצליחה להוביל את השחקנים לתצוגת משחק פנטסטית, שהדמויות לא מפסיקות להפתיע.

אם תשאלו מה הכי אהבתי בסרט – מעבר לטיפול האסתטי הנפלא של אלמדובר ומבחן האימהות העומד במרכזו, ומעבר לטיפול בדמויותיהן העגולות של הנשים כאימהות (בסרט ישנן שלוש אימהות – כי גם אמה של אנה מציגה אם־טיפוס) – אני אגיד את ג׳ניס ג׳ופלין האהובה, שזוכה למקום של כבוד עם השיר Summertime. משהו מדמותה מרחף לאורך הסרט כולו, ולו רק בשל העובדה שג׳ניס הגיבורה קרויה על שמה.

בסופו של דבר אפשר לומר שאלמדובר מצליח להפעיל את הצופים מבחינה רגשית במהלך הצפייה. כמו תהפוכות גיאולוגיות בנוף, רגשות הם אלה שמסמנים את חיינו כלא אחידים, לא ודאיים ונוטים להיפוך. בעידן שבו הרגש נדחק הצידה, צריך לשוב אליו כדי להבין מהו צדק פואטי.

בסרטו של אלמדובר נעשה שימוש נכון במינון ההיסטורי, בהשלכתו על הפוליטי ועל האישי. הדמויות נדחפות לקצה של שאלות המוסר ומערכות היחסים כמו חותרות לאמת הבלתי אמצעית. הצבעים של אלמדובר מסייעים בהעצמת הרגש הנשי הסוער והמורכב, והתוצאה היא חוויית צפייה פנטסטית כמו שרק אלמדובר יודע לתת.


אימהות מקבילות
בימוי: פדרו אלמודובר
123 דקות, ספרד, 2022
4 כוכבים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שירי

    מעניין שעדיין ברוב הסרטים האופציה היחידה בהריון היא לידה. כמו גורל בלתי נמנע.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden