תמי רמות: ״התפשטתי. חשפתי את כל השלדים שהסתרתי״

יובל: הי תמי, בוקר טוב מה שלומך בימים אלו? ומזל טוב על התערוכה החדשה! קוד שבור בגלריה פרימיטיב

תמי: המון תודה והמון התרגשות עם פרפרים בבטן

יובל: הכי מבין. ספרי בכמה מילים מה את מציגה ואז נצלול פנימה

תמי: אני מציגה צילומי מחול שלי, שעברו תהליכים של שכבות וטיפול אישי בגוונים של אדום, ורוד וזהב. והכל בחלל הלא סטנדרטי של חנות עיצוב, שמחבר אותי למקום הטבעי שאני חיה בו

יובל: תסבירי? מה זה אומר המקום הטבעי שאת חיה בו?

תמי: נוף אורבני בין עיצוב לאמנות, אופנה וריקוד, טקסטיל וצבעים שמעוררים בי המון התרגשות. אני בן אדם שמתרגש מפרטים קטנים וקוראת בין השורות

יובל: ספרי בכמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכירה, כמה שנים את רוקדת, באיזה מסגרות, איך הגעת לריקוד וכן הלאה

תמי: מגיל צעיר חלמתי לרקוד כי היה קוד: בנים הולכים לספורט, בנות רוקדות. אבא שלי החליט שאני לא ארקוד ואהיה בנבחרת שחיה והתעמלות קרקע ומכשירים וזרמתי איתו, וגם ביליתי הרבה במגרשי הפועל תל אביב. אבל אז מרדתי והגשמתי את החלום לרקוד; אני היפראקטיבית שצריכה להיות בתנועה רוב הזמן.

למדתי בסטודיו אצל רינה שיינפלד בילדותי ואז עברתי לגלגיליות סקייטבורד; מי שמע אז שילדה עוסקת בזה. בהמשך זנחתי את הריקוד והמשכתי למחוזות חדשים. כשיצאנו לשליחות לפריז בעקבות בן זוגי, רקדתי בקורס למחול מודרני בפריז ובמקביל לקחתי קורסים באמנות. את המחול האמיתי שלי הגשמתי בשנים שרקדתי בקבוצה של הכוריאוגרפית גלית ליס, ושם הרגשתי באמת שאני מאוהבת

יובל: ומאיפה הגיע הרעיון לעשות תערוכה?

תמי: תוך כדי המחול אצל גלית נוצרה ידידות עם צלמת מחו״ל, גלוריה מטוס, שביקשה לצלם אותי כשאני רוקדת. האמת שאני מאוד במבוכה כשהפוקוס עלי, אבל הסכמתי בתנאים שלי בבחירת החלל, ואכן מצאנו את המקום המתאים שהוא חלל תעשייתי לבן ושבור; בכלל אני אוהבת מקומות שבורים ותעשייתיים.

בזמן הצילומים ואחריהם העסיקה אותי המחשבה מה הלאה, והתחלתי לעבוד על כל צילום וטיפלתי בו. ניהלתי יומן יומיום כשאני כותבת, מציירת, מדביקה ועושה כתמים בטעות, כדי ליצור דימוי חדש מטושטש

ולמה שלד? כי אנשים מחביאים שלדים בארון? כי אני אולי החבאתי את האהבה שלי למחול? ואולי כי לאחר שעברתי ניתוח קשה ודרמטי, יצאתי ממנו שלד. ואולי אני אדם אופטימי ללא תקנה

יובל: כלומר היא רק רצתה לצלם אותך, אבל את ידעת מראש שתרצי לעשות משהו לצילומים?

תמי: עדיין הכל היה בחיתולים. אחרי שראיתי את הצילומים ואהבתי גם כתבתי עליהם טקסטים כי אני חוטאת בכתיבה במשך שנים, אולי פעם ייצא ספר, ואז עלתה בי המחשבה ליצור את התערוכה כשנצרב לי הרעיון להתחיל בשלד בתוך הצילומים.

ולמה שלד? כי אנשים מחביאים שלדים בארון? כי אני אולי החבאתי את האהבה שלי למחול? ואולי כי לאחר שעברתי ניתוח קשה ודרמטי, יצאתי ממנו שלד. ואולי אני אדם אופטימי ללא תקנה. אז התחלתי בטיפול אישי בכל צילום וכאן התהליך נמשך שלוש שנים

יובל: הו. אז תעשי לי רגע סדר, אני רוצה לוודא שאני מבין: הצילומים היו לפני שלוש שנים ואז התחלת את הטיפול האישי בכל צילום? כמה צילומים יש בסך הכל וכמה מהם את מציגה בתערוכה?

תמי: נכון, הצילומים היו לפני כשלוש שנים ומאז אני עובדת עליהם, כשחלק גם נעשו בציינוטייפ. יש כ־50 צילומים שעליהם עבדתי וכ־100 עבודות מוצגות עם עיבודים שלי עליהם, כשכל עבודה שונה: אפילו שהצילומים חוזרים על עצמם אתה רואה דבר אחר

יובל: אז נראה לי שזה הזמן לדבר על השם, קוד שבור. תגידי עליו משהו? למרות שאני קצת מבין איך הוא בא לידי ביטוי בעבודות שראיתי עד כה

תמי: ההתבגרות, כמו המוגבלות הפיזית, מול גוף צעיר שלם, שוברת ומציעה אפשרויות שונות לגוף שאינו שלם, כמו איזה חיבור לילדות עם אבא חזק אבל קטוע רגל; אבא שלם שמשהו שבור קיים בו, כשבכל שבריר שניה עלול משהו להיסדק להישבר. והנסיון לא להישבר ולשמור את השלם

יובל: אני מבין שהאבא קטוע הרגל זו לא מטאפורה, זה האבא שגדלת איתו

תמי: זה האבא שגדלתי איתו (וארון שבו גרו מספר פרוטזות) שתמיד שאל איזו ילבש הבוקר

יובל: כלומר מהילדות יש לך עניין עם תפיסת גוף. כמו לכולנו כמובן…

תמי: לגמרי. אנחנו חיים וגרים בתוך זה, ואין אחד שיגיד או אולי ישקר שהוא/היא לא

יובל: אז מה את רוצה שיקרה למי שיבקר בתערוכה? שמה היא או הוא יבינו? ירגישו? יקחו איתם?

תמי: שיגידו אוההה ויכנסו לרגע לגוף שלי ויבינו שהתפשטתי לפניהם, חשפתי את כל השלדים שהסתרתי. ואז יבינו שזו האמת שלי

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

תמי: מסע של תנועה וצבע; של חיים. מילה כתובה ושוטטות בין השלדים לחיים. יש לדברים רוח שיש בה הרבה טעמים

---

תמי רמות | קוד שבור
אוצרת: איריס פשדצקי
גלריה פרימיטיב, יהודה הלוי 77, תל אביב
נעילה: 6.5