אלבום ניצחון: כל אחד מהמצולמים הוא סיפור אנושי על ״המאבק להראות שאני יכול״

יובל: הי גלעד, מה שלומך? אני תופס אותך רגע לפני פתיחת התערוכה אלבום ניצחון בוולדרום. אם אני מבין נכון זה הכל צילומים שלך מטוקיו?

גלעד: חיובי. כל התמונות המודפסות הן שלי (85), אך מאחר שלא הצלחתי לצלם את כל הספורטאים הישראלים והיה חשוב לי שיראו אותם, בקשתי מהצלמים של הוועד הפראלימפי שישלחו לי תמונות ואני אציג אותן על מסך עם קרדיט עבורם. אני מעדיף לוותר על האגו שלי כדי שהספורטאים לא יפגעו. על המסך (75 אינץ׳) יהיו עוד תמונות שלא יכולתי להדפיס. יש מאות של תמונות טובות!

יובל: יפה. תגיד, אתה מצלם כבר למעלה מ־20 שנה ספורט, יש הבדל בין צילום של ספורט פראלימפי לספורט אחר?

גלעד: זה בדיוק אותו צילום ואותן טכניקות. כל עוד מדברים על ענפים משותפים כמו שחייה, ריצה, אופניים וכו׳. ההבדל הוא המצולם ופה זה כבר סיפור אחר

יובל: באיזה אופן זה בא לידי ביטוי מבחינתך כצלם? או שהסיפור אחר רק בראש של הצופה?

גלעד: לצלם רץ עם פרוטזות זה יותר מעניין מלצלם רץ ״בריא״, כלומר עם זוג רגליים. אני כצלם, ובטח כצלם שמגיע לאירוע כמו המשחקים הפראלימפיים, רוצה לספר סיפור מעבר לאותו צילום אקשן של ריצה. כל אחד מהמצולמים שלי הוא סיפור אנושי ״על מאבק להראות שאני יכול״.

התמונות האלה גורמות לנו לעצור, להתבונן בהן ולהתחיל לשאול שאלות. היום אנחנו מוצפים באימג׳ים/תמונות והכל נראה כבר אותו דבר, בטח בצילום ספורט. פתאום הצפייה בתמונת גורמת לנו לעצור ולשאול שאלות, ולי כצלם זו התחלה. בטח שזה מעביר מסר

יובל: אולי תתן איזו דוגמה או שתיים מהצילומים שמוצגים בתערוכה – על פריים שאתה אוהב במיוחד ומייצג את המאבק הזה?

גלעד: בגמר גב בדרגת נכות S2 יש מתמודדים עם נכויות מאוד קשות. אחד מהם הוא שחיין שנולד ללא גפיים עליונות ורגליים קצרות. כשהוא ניצח את התחרות הוא רצה להראות שהוא שמח, אך לא הייתה לו אפשרות לנופף לקהל, אז הוא מילא את פיו במים והתחיל להשפריץ אותם לכל עבר מספר פעמיים.

הדוגמה השניה, קשת אמריקאי שנולד ללא ידיים ויורה חץ למרחק 70 מטרים (וכמובן פוגע בול במטרה). הוא מותח את המיתר בעזרת הכתף, ויורה את החץ עם נגיעה קלה של הלסת במיתר. כשרואים את התמונה הזאת אתה נשאר פעור פה. ואפרופו פה, יש שחקן מצרי בטניס שולחן שמחזיק את המחבט בעזרת פיו. על מנת להגיש את הכדור הוא נעזר באצבעות רגליו לזרוק את הכדור לאוויר ואז לחבוט

קשת אמריקאי שנולד ללא ידיים יורה חץ למרחק 70 מטרים (וכמובן פוגע בול במטרה). הוא מותח את המיתר בעזרת הכתף, ויורה את החץ עם נגיעה קלה של הלסת במיתר. כשרואים את התמונה אתה נשאר פעור פה

יובל: מדהים! אתה יודע, שמתי לב לשני סוגים של צילומים: האחד הוא זה שאתה מיד רואה שמדובר בספורט פראלימפי, אי אפשר לטעות, והשני הוא זה שלוקח לך רגע להבחין בפרטים ואם לא תתעמק לא תשים לב שיש שם רץ עם כיסוי עיניים או בלי יד, או שחיינית שעושה סלפי בלי רגליים. זה משהו שעובר לך בראש, אם אתה רוצה להבליט או להטמיע, או שאתה פשוט מחפש את הפריים הכי טוב?

גלעד: אתה צודק בניתוח שלך. יש דברים שאי אפשר לפספס, כמו ספורטאים עם פרוטזות או חוסר גפיים. זה מאוד בולט וגורם לנו הצופים להביט על התמונות האלה לזמן ממושך, בעוד שאם זה היה ספורטאי אולימפי לא היית מייחס לכך חשיבות רבה.

הצילום השני הוא של רגעים אנושיים יותר שלא קשורים לספורט אלא לחיי היום־יום שלנו ולכן קל להזדהות איתם. הבחורה שמצלמת סלפי היא ספורטאית מאוד מפורסמת (ג׳סיקה לונג) ויופייה מעפיל על הנכות שלה. היה לי חשוב שיראו שמדובר באנשים רגילים. בהרבה תמונות בתערוכה אתה לא יכול לדעת שמדובר בספורטאי פראלימפי, ועדיין הן יגרמו לך להתבונן ולנתח אותן.

צילום אחר שמראה שמחה הוא של הספורטאי ששבר את שיא העולם בריצת 100 מטר. אי אפשר להבין מה הסיפור שלו, ובטח שזה צולם במשחקים האולימפיים, אך מדובר בספורטאי כמעט עיוור. יכולת הראייה שלו היא כ־5% בלבד לעומת אדם בריא. ובעוד מספר שנים הוא יהיה עיוור ב־100% בגלל מחלה

יובל: וואלה. אז מעניין אותי איפה עובר הגבול אצלך בין מה שנקרא להוציא את המצולמים שלך טוב, לבין פריים שאתה חושב שהוא מעולה אבל אולי המצולם לא ירגיש איתו בנוח?

ברגע שהגעתי לבריכת השחיה באימונים הבנתי שצריך לתת אקסטרה רגישות בצילום. המטרה שלי היא לתת לצופים את התמונה המלאה אך לא להפוך את זה לפריק־שואו; חייבים להיות רגישים. החשש שלי שזה יכול להפוך אותם ללעג

גלעד: ברגע שהגעתי לבריכת השחיה באימונים הבנתי שצריך לתת אקסטרה רגישות בצילום. בשחייה אנשים מגיעים ללא פילטרים, וכשאני אומר ללא פילטרים זה אומר ללא בגדים. חלק מהמצולמים נראו כמו מייקל פלפס, אבל בקיצוניות השניה יש אנשים במצב לא טוב, ואני אומר זאת בעדינות.

לכן המטרה שלי היא לתת לצופים את התמונה המלאה אך לא להפוך את זה לפריק־שואו; חייבים להיות רגישים. החשש שלי שזה יכול להפוך אותם ללעג. היתה לי תמונה שהייתה מאוד יפה של ספורטאי שעושה סלפי בעזרת כפות רגליים, אך בגלל הנראות שלו עקב ניתוח מישהו מחבריי כתב לי בדיחה שחורה, ולכן קיבלתי החלטה שהיא לא תפורסם למרות שהיא מדהימה. חשוב לי להראות את ההתמודדות שלהם, אני לא רוצה שדברים לא רלוונטיים בנכות שלהם יהפכו למרכז השיחה

יובל: מהספורטאים קיבלת/אתה מקבל פידבקים?

גלעד: אתמול תייגתי את הבחורה/נערה שמככבת אצלי בהזמנה לתערוכה: ספורטאית ניו זילנדית, היא מאוד התרגשה כשהצגתי בפניה את התמונות, וזה היה מאוד משמח עבורה. בדף שלה יש תמונה אחת שלה קופצת ועוד תמונה עם מדליה וזה הכל; או מצניעות, או בגלל שלא צילמו אותה. ואז לפתע שהיא קיבלה ממני את התמונה שהיא מניפה ידיים של ניצחון וזה עשה לה את היום (ציטוט שלה).

ממורן סמואל (שזכתה במדליית כסף) גם קיבלתי פידבקים חיוביים. בחתירה יש הזדמנות אחת לצלם, אין מקום לטעויות. ולשמחתי תפסתי אותה בתמונה היחידה שיש לה מטוקיו

יובל: איזה יופי. תגיד, איך התגלגלת בכלל לצילום ספורט? ויש לך איזה ענף מועדף?

גלעד: כשעזבתי את ידיעות החלטתי להתמקצע בתחום אחד שאני הכי טוב בו. ביום־יום אני מצלם פורטרטים, פרסום וכו׳, אך לדעתי זה לא מקצועי להציג את הכל באתר שלי או באינסטוש, פייסבוק וכו׳. לכן אני ממקד את האנרגיות רק בספורט.

לגבי ענפים מועדפים. תחום שמאוד מזוהה איתי זה צילום שחייה, אבל מתוך המים; כלומר אני שוחה עם השחיינים. יש לי מספר תמונות מאוד מפורסמות שזכיתי איתן בעולם בתחרויות גדולות במקום הראשון. התמונות היו של שחיינים עם צב ים ענקי בזמן תחרות טריאתלון, או סדרת תמונות של שחיינים בתחרות מים פתוחים שגם שם מככבים דגים וכו׳.

דרך אגב, במשחקים הפראלימפיים קיבלתי אישור להכניס מצלמה לתוך הבריכה. זו היתה הגשמת חלום. רק לשבעה צלמים אישרו, לי ולסוכנויות צילום כמו AP או Getty Images. זה כבוד ענקי. מי שחי את התחום היה בשוק: צלם ישראלי, פרילנסר, מכניס מצלמה לבריכה האולימפית. ההצלחה המקצועית הכי גדולה שלי; הצלחתי לצלם את השחיין הישראלי עמי דדאון בפוטו פיניש שובר את שיא עולם

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב להגיד לפני שנפרדים?

גלעד: אם זה יגרום לילדים ולמבוגרים כאחד לקבל אדם ששונה מהם, להתעלות מעל הרושם הראשוני של נכות/מוגבלות ולהפנים שכולנו בני אדם, עם קשיים, רצונות, חלומות, ורגשות אני את שלי עשיתי. אני מקווה שהצילומים יעוררו השראה כפי שהם עוררו בי. זה התחיל מצילום שהגעתי אליו במקריות אבל עכשיו אני רואה אותו כשליחות

---

גלעד קוולרצ׳יק | אלבום ניצחון
אוצרת: רונית רייק
הוולודרום הלאומי, בכור שיטרית 10 א׳, תל אביב
פתיחה: 13.4; נעילה: 24.4