כל מה שחשוב ויפה
סוניה בויס, הביתן הבריטי. צילומים: כריסטיאנו קוראה, הבריטיש קאונסיל
סוניה בויס, הביתן הבריטי. צילומים: כריסטיאנו קוראה, הבריטיש קאונסיל

הביאנלה בוונציה 2022: 10 ביתנים נבחרים

הביאנלה לאמנות בוונציה שנפתחה בסוף אפריל ממשיכה לייצר עניין בעולם האמנות הבינלאומי. אלו ביתנים לא כדאי לפספס אם אתם כבר שם? ענבל סיני עושה לכן סדר וממליצה על העשרה הטובים בעיניה

הביאנלה בוונציה מתחלקת לשני חלקים עיקריים: התערוכה המרכזית שאוצרת האוצרת הראשית, וביתני המדינות השונות הסובבים אותה. השנה משתתפות בביאנלה 80 מדינות בעולם – רבות מהן בחרו להתרחק ממצג של חזות יפה ואסתטית והחליטו להפנות את הזרקור דווקא אל השבור.

אל הלא נעים או לא מיועד לצפייה, הדיס־הרמוני: שלל איברים מדממים, מיצגי סאונד צורמים או שאינם מסונכרנים באופן מכוון, מלחמות וכאב; הרבה כאב. עם זאת, מדובר בשנה עם ייצוג נשי שובר שיאים, וגם את שני הפרסים החשובים קטפו באופן ראוי, נשים.

אני אוהבת אמנות שגורמת לי להרגיש ולחשוב, גם אם מדובר ברגשות ומחשבות שאינן קלות לעיכול. להלן רשומה של עשרה ביתנים שממש לא כדאי לכן לפספס בביקור הבא בוונציה.

בריטניה: ללכת לאיבוד בעקבות קולות וצבעים

לראשונה בהיסטוריה נבחרה אמנית שחורה לייצג את הביתן הבריטי. סוניה בויס והמיצג האודיו־ויזואלי שלה, Feeling Her Way, קטפו את פרס אריה הזהב לביתן הטוב ביותר לשנת 2022. קירות הביתן מכוסים טפטים והדפסים המתכתבים עם גופים גיאומטריים זהובים שמעטרים את התקרה והרצפה בהצבה ספורדית. במרכז הקירות מסכים המנגנים עבודות וידאו וסאונד של חמש מוזיקאיות שחורות שבויס הזמינה לאלתר ולשחק עם קולותיהן, ״לייצר רעש״ לדבריה.

הניגון הסימולטני של העבודות יוצר מיצב סאונד מהדהד שלפעמים מתנגן בהרמוניה ולעיתים צורם בהתנגשות הקולות, מבקש לעורר בצופים תחושות של שחרור מעצים ופגיעות שברירית גם יחד. החוויה האימרסיבית מכניסה את המבקרים בביתן אל מסע שנועד, כשם התערוכה, להרגיש את הדרך – למצוא את הכיוון הנכון תוך כדי תנועה. השימוש של בויס בטפטים, המזוהה איתה עוד משנות השמונים, בשילוב עם הדגש שהיא שמה על אלתור בתהליך היצירה – יוצרים יחד עבודה חדשנית, מרגשת ומרתקת. מומלץ להתמסר וללכת לאיבוד בחדרים השונים בעקבות הקולות והצבעים.

סוניה בויס, הביתן הבריטי. צילומים: כריסטיאנו קוראה, הבריטיש קאונסיל

סוניה בויס, הביתן הבריטי. צילומים: כריסטיאנו קוראה, הבריטיש קאונסיל


ארצות הברית: כתיבת ההיסטוריה העצמית שלנו

בביתן האמריקאי מוצגת התערוכה Sovereignty (ריבונות) של סימון לי, שזכתה בפרס אריה הזהב לאמנית הטובה ביותר ומציגה עבודות גם בתערוכה המרכזית. גוף העבודות החדש שיצרה לביתן מאופיין על ידי הפרפורמטיביות המזוהה עם לי והחקירה המרחבית הסובייקטיבית שלה על האישה השחורה. עבודות פיסול בקנה מידה גדול בצורות המשלבות רפרנסים ארכיטקטונים עם הגוף הנשי, עשויות בתהליכים וחומרים מסורתיים מאפריקה והפזורה האפריקנית.

פסלי הברונזה בשילוב קש וקרמיקה שמוצבים לאורכו של הביתן ומחוץ לו משלבים היסטוריות ונרטיבים שונים – החל ממופעים פולחניים באפריקה, דרך תרבות חומרית מוקדמת בדרום קרוליינה, ועד התערוכה הקולוניאלית בפריז ב־1931. בעזרתם מבקשת האמנית להשלים פערים בהיסטוריה הכתובה תוך הצגת היברידיות חדשות המעוררות שאלות בנושאים של ממשל עצמי ועצמאות, הן עבור הפרט והן עבור הקולקטיב. ריבונות, כך טוענת לי, משמע כתיבת ההיסטוריה העצמית שלנו, ואם נערער במונחים של זמן וקנה מידה נוכל למצוא אמת שאינה מורכבת בהכרח מעובדות.

סימון לי, ארצות הברית. צילומים: טימותי שנק


  1. מלטה: למנוע מהאנושות להרוס את עצמה

הביתן של מלטה נמצא בארסנלה ומציג עבודה אחת – מיצב פיסולי מהפנט וספציפי לחלל שמחדש את  יצירת המזבח המכוננת של קאראווג׳יו ״עריפת ראשו של יוחנן המטביל״ משנת 1608, תוך גישור בין הנרטיב המקראי לתרבות העכשווית. כשתחלפו על פניו קרוב לודאי שלא תעשו את הקישור בינו לבין היצירה התלויה בקתדרלת יוחנן הקדוש בולטה בירת מלטה, אך איכויות הקו, הגוונים והתמות שבציור הושמשו בביתן המלטזי אל תוך השיח החברתי פוליטי העכשווי.

באמצעות טכנולוגיית אינדוקציה, טיפות פלדה מותכת נופלות ממבנה עליון אל תוך שבעה אגני מים מלבניים – כל אחד מהם מייצג נושא בציור המפורסם. במגע עם המים, הפלדה המותכת הכתומה והבוהקת נחלשת, מתקררת ונסוגה בנבכי המיכל החשוך. כל טפטוף שכזה מתוזמן אל תוך כוריאוגרפיה מחושבת ומלווה בסאונד שהולחן במיוחד כחלק מהמיצג.

התוצאה מרשימה ומעוררת תחושות של יראה והשתאות המאפיינות ביקור במקום קדוש. והמסר? הקדמה התעשייתית של המודרניזם הגיעה לשיאה ביכולתה של האנושות להרוס את עצמה. על מנת שהחברה תרפא את עצמה בעתיד, חומר האותות של המודרניזם – פלדה – חייב להיות מותך פיזית, מטפורית ורוחנית כדי לייצר מקום להתרחשות חדשה. על הביתן אחראים האוצרים קית סקיבראס וג׳פרי אוסליפ, האמנים ארקאנג׳לו סאסולינו וג׳וזפה שמברי בונאצ׳י, והמלחין בריאן שמברי.

ארקאנג׳לו סאסולינו וג׳וזפה שמברי בונאצ׳י, מלטה. צילומים: ענבל סיני

ארקאנג׳לו סאסולינו וג׳וזפה שמברי בונאצ׳י, מלטה. צילומים: ענבל סיני


  1. איטליה: האיזון המאתגר בין קדמה לקיימות

אני אמנם משוחדת אבל התור הארוך המשתרך בכניסה לביתן האיטלקי בארסנלה בהחלט שווה את ההמתנה. לראשונה בהיסטוריה השתלט על החלל העצום של הביתן אמן אחד – ג׳יאן מריה טוסאטי, עם התערוכה הנפלאה History of Night and Destiny of Comets. מדובר במיצב ספציפי לחלל שמבקש לעורר תהיות על גורלה של האנושות בין עבר רווי חלומות וטעויות אל מול עתיד לא ידוע.

טוסאטי מכניס את המבקרים אל מסע לאורך עלייתו ונפילתו של התיעוש האיטלקי משנות ה־60 ועד היום: בתי מלאכה ומחסנים נטושים, גרמי מדרגות ממתכת קרה, דירה טיפוסית לאנשי מעמד הביניים שעומדת ריקה וקודרת – עדות למעמד שנכחד. הדירה משקיפה אל מפעל טקסטיל בו עשרות עמדות תפירה מסודרות שורות שורות.

מפעל הטקסטיל המהווה סמל לפריחה הכלכלית האיטלקית בעבר, אל מול הריק והשקט השוררים בביתן מדגישים את האיזון המאתגר שבין קדמה לקיימות, בין רווח כלכלי לאתיקה. בסוף המסע, חלל גדול וחשוך שבו בנה האמן מזח על פני מראת מים. בהשראת מאמר של פייר פאולו פאזוליני, אור גחליליות מהבהב ומאיר את החלל קלות, מבקש לעורר תקווה והזדמנות ללמוד מטעויות העבר כדי להתמודד טוב יותר עם אתגרי העתיד.

ג׳יאן מריה טוסאטי, איטליה. צילומים: ענבל סיני

ג׳יאן מריה טוסאטי, איטליה. צילומים: ענבל סיני


  1. צרפת: היזהרו מהבטחת חופש כושלת

הצלמת ואמנית הוידאו זינב סדירה הפכה את הביתן הצרפתי בג׳ארדיני למיצב קולנועי מהפנט שמושך קהל המשתרך לתור הארוך ביותר במתחם. בכניסה לביתן – בר בסגנון שנות ה־20 שבו מתרחש פרפורמנס של זוג רקדנים תזזיתיים; חלל שני נבנה בהשראת סלון ביתה של האמנית האלג׳יראית־צרפתיה בלונדון; בחדר נוסף ארכיון של סלילי סרטים עם עמדת הקרנה וארון קבורה; ובאחרון, המדמה אולם קולנוע – וידאו של סדירה מגלמת את עצמה בסרטה הסמי-אוטוביוגרפי Dreams Have No Titles הנושא את שם התערוכה.

האמנית מתייחסת בעבודתה לנקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של הפקות תרבותיות, אינטלקטואליות ואוונגרדיות בשנות ה־60, ה־70 ואילך, במיוחד בצרפת, איטליה ואלג׳יריה עם דגש על קופרודוקציות והפקות סרטים בעלי אופי לוחמני שהשפיעו על תנועות פוסט־קולוניאליות.

סדירה מדגישה סולידריות בינלאומית הקשורה למאבקים היסטוריים לשחרור בעבר ובהווה תוך שימוש בנרטיבים אוטוביוגרפיים ובדיוניים. היא מזמינה את הצופים לרקוד ולחלום אך גם מזהירה מהבטחת חופש כושלת, שעבור אנשים רבים נותרה חלום בלתי ממומש, אפילו בלתי ניתן להשגה.

זינב סדירה, צרפת. צילומים: ענבל סיני

זינב סדירה, צרפת. צילומים: ענבל סיני


  1. אוסטרליה: מתיחות סביב כוחות מנוגדים

העבודה DESASTRES מתפרשת על כל חלל הביתן האוסטרלי והיא שילוב של מיצב, רפרודוקציה צילומית, עיצוב, מיצג והקלטה. האמן מרקו פוסינטו משלב בה את תחומי העניין שלו במוזיקה אקספרמנטלית, תרבות מחתרתית, דימויים של תקשורת המונים ותולדות האמנות. העבודה נולדה בימי הסגרים במלבורן, עיר מגוריו, שבהם לא היתה לפוסינטו גישה לסטודיו וכמו אמנים רבים אחרים הוא נאלץ ליצור מהבית, בתוך התסכול, הפסימיות, והכאוס שאפיינו את התקופה. כך היא עוסקת במתיחות סביב כוחות מנוגדים כמו רעש ושקט, סדר ואי סדר, הממסד והמחתרת, טוהר וזיהום – מתחים המתקיימים במקביל ויוצרים עוד מתח בחיכוך ביניהם.

פוסינטו מבקש לשמר את החיכוכים הללו, לחקור את ההתמודדות מולם ולמלא את החלל שביניהם. ״אסונות״ היא חוויה עוצמתית ובועטת של סאונד ותמונה המציבה את הצופה במרכז; האמן מופיע בזמן אמת עם הגיטרה החשמלית שלו כמחוללת אותות שמאלתרת רעשי פיצוץ מבהילים, אורות מהבהבים, מבול של תמונות מסצינות שונות של מלחמה, טבע, ארכיאולוגיה, ובני אדם המוקרנות על מסך ענק. החוויה האימרסיבית שנוצרת פתוחה לעיבוד ולמשמעות שהצופים יבחרו לתת לה.

מרקו פוסינטו, אוסטרליה. צילומים: ענבל סיני

מרקו פוסינטו, אוסטרליה. צילומים: ענבל סיני


  1. דנמרק: דרמה של חיים ומוות

הביתן הדני מכניס את המבקרים אל תוך עולם היפר־ריאליסטי שבו תמונות מחיי חווה פסטורלית מתערבבים עם אלמנטים מוזרים של מדע בדיוני וטווים יחד מציאות של אי ודאות. המיצב We Walked the Earth של האמן אופה איזולוטו והאוצר ג׳ייקוב לילמוסה הופך את הביתן לחלל דמוי בית חווה מלא בערימות חציר וזבל אורוות. במבט ראשון המבקרים נחשפים לתמונות של אורח חיים כפרי דני אידילי, אך במהרה יתגלו המרכיבים המוכרים לכאורה למעוותים ומשונים.

במרכז המיצב שני פסלי קנטאור עצומים שצורתם יוצאת הדופן משמשת עדות לתהליך הדרמטי והתובעני שנאלצו לעבור על מנת להסתגל לתנאים החדשים של העולם המשתנה. פניהם, גופם וידיהם גדולים במידה ניכרת מאדם ממוצע, ועורם מכוסה כתמים משונים.

דרמה של חיים ומוות מתרחשת בשני החדרים הראשיים של הביתן; בחדר אחד הקנטאור הזכר נטל את חייו, והוא תלוי בצווארו בשרשרת מהתקרה. בחדר הסמוך שוכבת נקבת הקנטאור על הרצפה תוך שהיא יולדת תינוק שנראה כיצור כלאיים. ידיו המעוותות מחזיקות בהבטחה לעתיד ומבשרות זמנים קשים, בו זמנית. החוויה בביתן מטלטלת ומצמררת אך ממכרת ונוגעת עמוק בתוך הבטן.

אופה איזולוטו, דנמרק. צילומים: ענבל סיני

אופה איזולוטו, דנמרק. צילומים: ענבל סיני


  1. דרום קוריאה: פורטל להתבוננות על היקום והקיום

הביתן הקוריאני מספק, כמו בשנים קודמות, חוויה ייחודית וחדשנית המערבת טכנולוגיות עתידניות עם אסטתיקה מפעימה. התערוכה Gyre של האמן יונצ׳ול קים מורכבת מחמישה גופים נושמים הנראים כמו יצורים חיים ומכונות מפוארות בו זמנית. הביצוע החומרי של חמשת הפסלים הקינטיים הגדולים הללו מדוייק כך שכל אחת מהמכונות פועמת וזורמת ללא הרף בעוד מרכיביה מתקשרים ביניהם תוך יצירת קולות של חרקים וציפורים.

החלקים המכניים המרכיבים את הפסלים הגדולים מחליפים צבעים ותזוזות כתגובה לאנרגיה של אור או מים, ולעיתים מאותות של תנועה הנשלחים מהפסלים האחרים בחלל. קים מצליח להמיר מכניות ודיוק לפואטיקה ומחשבות פילוסופיות. חלונות הביתן הגדולים המשקיפים אל גינות הג׳ארדיני ותעלות המים הוונציאניות בשילוב עם הצילילים והמראות של העבודות הגדולות, יוצרים יחד פורטל להתבוננות על היקום והקיום.

יונצ׳ול קים, דרום קוריאה. צילומים: ענבל סיני

יונצ׳ול קים, דרום קוריאה. צילומים: ענבל סיני


  1. רומניה: אינטימיות בחיי היום יום

שווה לפנות לביתן הרומני זמן ולהשתאות בו כדי לצפות, לפחות בחלק, מעבודת הווידאו המוקרנת בחלל המרכזי שארכה 45 דקות, You Are Another Me – A Cathedral of the Body. בחדר קטן וחשוך עומד מיצב זרוע רובוטית פיסולי המורכב מגרסאות מוגדלות של חלקי ציוד צילום. עבודות וידאו שונות מוקרנות על מסכים המוחזקים על ידי הזרוע, משתקפות אל תוך מראות ומונגשות כך לצופים.

בחדר השני מוצגת העבודה המרכזית בת תשעת הערוצים על מסכי ענק המוצבים כקירות, תחילה במעין מסדרון קצר ואז אל תוך מרכז החדר כך שהתמונות האינטימיות עוטפות את המבקרים באי נוחות. העבודה שיצרה האמנית עדינה פינטיליה בנויה מחומרים ישירים להפליא: זוג הומוסקסואלים, אקטיביסט נכה ועובדת מין טרנסג׳נדרית – כולם עירומים וכולם מתמודדים עם סוגיות של גוף, מיניות ואינטימיות נפגשים באמצעות דיבור, ריקוד או מגע.

הפסקול נע בין דיאלוג הראיון לבין צלילי הנשימה והגניחה המועצמים, בעוד הסרטונים מוקרנים לסירוגין על המסכים השונים – מה שיוצר תנועה מרחבית גם של הצופים והופך אותם לחלק מהעבודה. התוכן המיני הגרפי והגופים המאתגרים את הנורמטיוביות הממוסדת אמנם עלולים לעורר אי נוחות, ופינטיליה משתמשת בהם כדי לחקור את התפקיד המרכזי של אינטימיות בחיי היומיום. תוך חקירה של קונסטלציות משפחתיות, תיאוריית היקשרות, פסיכוסומטיה, טיפול בטראומה ופרקטיקות של עבודת גוף מציעה האמנית אפשרות לראות, לחשוב ולקשר, לערער את היציבות של רטוריקה ויזואלית מושרשת ופוליטיקה של המבט. מובטחת חוויה עמוקה, מטרידה ונחקקת בזכרון.

עדינה פינטיליה, רומניה. צילומים: ענבל סיני

עדינה פינטיליה, רומניה. צילומים: ענבל סיני


  1. ברזיל: פנורמה רגשית לאומית

ג׳ונתס דה אנדרדה, אמן ברזילאי עכשווי ומדובר, הפך את הביתן בג׳ארדיני למיצב שובבי שבו פזורים חלקי גוף גדולים לצד עבודת וידאו העוסקת בנושא. התערוכה שכותרתה With the Heart Coming Out of the Mouth, נובעת מביטויים וניבים ברזילאים פופולריים המתייחסים באופן מטפורי לאיברי גוף כדי לתאר רגשות ומצבים כגון ״קשר בגרון״, ״נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה״ ו״עין הסערה״.

כך לדוגמה, הכניסה והיציאה מהביתן נעשות דרך דלתות בצורת אזניים גדולות; שפתיים אדומות תלויות על תקרת החלל המרכזי מהן נשפכים עשרות מטרים של בד אדום שמתנפח ומתכווץ בתנועות נשימה; ריבוי עיניים מודפסות מעטרות את הקירות; אישון עצום מתגלגל על הרצפה; לשון נשוכה וחתוכה; ידיים באש; וראש גדול ממדים עולה ויורד מהתקרה על ראשי המבקרים.

דה אנדרדה, ששאב את ההשראה לתערוכה מירידי המדע שבהם ביקר כילד, מבקש להתייחס לגוף הברזילאי בעבר ובהווה בהקשרים פוליטיים, חברתיים ואקולוגיים. בעזרת תערוכה פופית, מסקרנת ונגישה מצליח האמן לספק למבקרים סקירה כללית של הפנורמה הרגשית הלאומית הברזילאית.

ועוד כמה ביתנים שאהבתי: פולין, ערב הסעודית, עומאן, ונציה (יש ביתן כזה בג׳יארדיני), וכמובן הביתן הישראלי עם התערוכה של עילית אזולאי (שעליו נכתוב עוד בהמשך).

ג׳ונתס דה אנדרדה, ברזיל. צילומים: ענבל סיני

ג׳ונתס דה אנדרדה, ברזיל. צילומים: ענבל סיני


הביאנלה ה־59 לאמנות בוונציה
נעילה: 27.11

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אחת שהייתה

    1.גם בביתן האמריקאי סימון לי היא האמנית השחורה הראשונה.
    2. הביתן הבלגי??? אחד הטובים. בעיני.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden