כל מה שחשוב ויפה
שומעים את הצבעים, מוזיאון אגם. צילום: אבי קקון
שומעים את הצבעים, מוזיאון אגם. צילום: אבי קקון

במוזיאון יעקב אגם שומעים את הצבעים

אגם שלא הכרנו: התערוכה החדשה במוזיאון אגם עוסקת בקשר בין סאונד לחומר, צורה וצבע. בעזרת המוזיקה הופכות יצירותיו הצבעוניות והצורניות של יעקב אגם לכאלה שמספקות התבוננות פנימה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון יעקב אגם


התערוכה החדשה במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון, שומעים את הצבעים, מצביעה על הקשר שבין סאונד לחומר, צורה וצבע – קשר שנוכח באופן משמעותי בגוף העבודות של אגם. ברבות השנים ולאורך תהליך היצירה שלו, מלבד מחוזות החומר, פעל אגם גם בעולמות מוזיקה והלחין יצירות מוזיקליות. הוא התייחס ליצירותיו במונחים כמו מלודיה, הרמוניה או פרטיטורה, כשאלו ממחישות את הקצב של המישור הוויזואלי. עבור התערוכה חיבר המוזיקאי והמפיק המוזיקלי אביעד סינמנס עבודות סאונד, המוצגות יחד עם גוף העבודות של אגם, בניסיון ליצור מכלול חושי הרמוני.

Cosmic Movement. צילום: אלעד שריג

Cosmic Movement. צילום: אלעד שריג

Touch Me. צילום: אלעד שריג

Touch Me. צילום: אלעד שריג

התערוכה מתחילה כבר ברחבת הכניסה למוזיאון, עוד בטרם הכניסה אל החלל. לצד העבודה ״עמודי כלילה״ נשמעת עבודת הסאונד של סינמנס, כשהצלילים מרפררים לסאונד שהושמע במזרקת ״מים ואש״ של אגם. הסאונד מלווה בחצוצרות וצלילים סמי־דיגיטליים, שהולמים את אווירת היצירה של אגם. הצלילים מהדהדים גם בכניסה אל המוזיאון, ולאורך הרמפה המובילה אל החלל העליון של התערוכה.

בעוד שבחלל המרכזי מוצגת תערוכת הקבע שגדושה ביצירות מונומנטליות וצבעוניות, ההליכה על הרמפה כמו מנמיכה את הדציבלים הוויזואליים. בהתאמה, גם המוזיקה הולכת ושוקטת, מתחלפת באוושות סאונד עדינות שמלוות את ההליכה אל חלל התצוגה. העבודות המוצגות על קירות הרמפה, כדוגמת סדרת עבודות ההדפס Espace משנת 1973, הן מונוכרומטיות באופן מפתיע. כך גם בחלל התערוכה עצמה: בשונה מהסימפוניה הצבעונית הכה אופיינית לעבודותיו של אגם, התערוכה מציגה התמקדות בחוש השמיעה ובסאונד, בכדי ״לשמוע את הצבעים״ (בהתאם לשם התערוכה).

בשילוב עבודת סאונד תלוית חלל, ובחשיפת עבודות שלא הוצגו מעולם, חלל התערוכה מספק התבוננות פנימה, תוך שהוא מבליט את הערכים ביצירתו של אגם

העבודות הן משטחים גיאומטריים מופשטים, מעודנים בפשטותם כדוגמת העבודה ״כוכב נצחי״ (1985). העבודה ״אף פעם לא מאוחר מדי״ (1966) היא משטח כהה שעליו מונחים תשעה גלילי מתכת באופן שנדמה כמו צופן סמוי, שמרפרר לזרם האמנות המינימליזם האמריקאי.

ללא כותרת. צילום: אלעד שריג

ללא כותרת. צילום: אלעד שריג

Never too Late. צילום: אלעד שריג

Never too Late. צילום: אלעד שריג

העבודה ״Tempo x 4״ (מ־1995) מייצגת באופן מובהק למדי את חיבור העולמות החומריים של אגם שנאצר בתערוכה זו: רישום של ריבוע הכולא בתוכו צורות גיאומטריות, עבודה שנעשתה בטכניקת הדפסה תלת־ממדית המשווה ליצירה מבט ״אגמוגרפי״ (המאפשר לראות ממספר נקודות מבט בו זמנית). החיבור בין דלותו של עפרון הרישום, לבין הטכניקה המציגה אפשרויות מרובות של התבוננות, מספק נקודת מבט רעננה על מהותו של החומר.

הרוח השוררת על היצירות בחלל מאפשרת חווית השתהות אחרת, מדיטטיבית ושלוה יותר. כך גם הצבתם של שני הפסלים המינימליסטיים – ״Touch Me״ (מ־1975) ו־״Toutes Directions״ (מ־1971), העשויים מתכת בגימור מבריק. החלל מלווה בהבלחות סאונד שיצר סינמנס, המתייחסות לעבודה ״תשע פעימות לשלום״ שהלחין אגם.

הגל הטכנולוגי

העבודות תלויות בחלל עגול, כמו חובקות את גולת הכותרת של התערוכה; במרכז החלל ניצב חדר ריבועי ולבן, שבו מוקרנת העבודה ״Visual Music Orchestration״ (מ־1989), שהוצגה בביאנלה ARTEC ביפן באותה השנה. העבודה היא יצירת וידאו וסאונד בת 15 דקות, פרי שיתוף הפעולה בין אגם לחברת אלביט. במבט לאחור, נדמה שהעבודה סימלה את הקדמה והגל הטכנולוגי החדש שהביאו איתן שנות ה־90 של המאה ה־20.

אותו שימוש בטכניקות מגוונות הוא נדבך נוסף בעבודתו של אגם, שהחל לשלב בעבודתו טכנולוגיות חדשניות כבר בשנות ה־80. בביאנלה הוצגה היצירה ללא סאונד, כשתשומת הלב הוקדשה אל המרקע הצבעוני.

בתערוכה הנוכחית הוסיף סינמנס סאונד לעבודה, המוקרנת על גבי שני מסכים בו זמנית, זה לצד זה. על המרקע נראות יצירותיו של אגם המתחלפות בקצב איטי, כשבין צליל לצבע השהייה, והזמן כמו מאבד ממשמעותו. הסאונד וההתחלפות האיטית של הטקסטורות והצורות הגיאומטריות מאפשרות אף הן להיטמע בתוך העבודה, כשהחיבור בין יצירת אמנות קינטית ששמה דגש על חומר וצליל – לבין עולמות הרוח והמיסטיקה – נוכח יותר מתמיד בחלל.

צילום: אבי קקון

צילום: אבי קקון

צילום: גל חוברה

צילום: גל חוברה

צילום: גל חוברה

צילום: גל חוברה

רבות מיצירותיו של אגם מאפשרות ריבוי נקודות מבט בהתאמה לתזוזת הצופה. כך, לדוגמה, בעבודה ״Expending Space״ (מ־1971) המוצגת בתערוכה. בעבודת וידאו זו, ריבוי נקודות המבט (אותו מבט ״אגמוגרפי״), נעשה באמצעות שימוש במדיום הנע, הלכה למעשה – הווידאו. בכך ממשיך המוזיאון לחשוף שוב את גוף העבודות המגוון של אגם החולש על פני מדיומים מרובים.

תערוכת הקבע במוזיאון אגם מציגה את העבודות הקאנוניות והמזוהות ביותר עם יצירתו של אגם לאורך השנים. במקביל, מעניקה התערוכה ״שומעים את הצבעים״ מבט אחר. בשילוב עבודת סאונד תלוית חלל, ובחשיפת עבודות שלא הוצגו מעולם, חלל התערוכה מספק התבוננות פנימה, תוך שהוא מבליט את הערכים ביצירתו של אגם. העניין של אגם בזמן, ובאופן שבו הצופה מתבונן ושומע, נוכחים ביתר שאת בחלל שכולו אדוות סאונד וצבע.

״התערוכה יוצרת קשר מרענן באמצעות פרשנות חדשה ליצירות של אגם מתוך אוסף המוזיאון, יצירות השייכות אמנם למאה ה־20 אבל מרגשות ומסקרנות לא פחות במאה ה־21״, מוסיפה רותי מקבי, שאצרה את התערוכה יחד עם טל בכלר. ״טל נכנסה ברגישות, במקצועיות ובכישרון רב אל כתלי ההיכל לאמנות הקינטית.

״בנוסף פנינו לאמן הסאונד הצעיר אביעד סינמנס, שלמד את אגם ואת היצירה שלו והצליח להדהד במקוריות רבה חלק מתפישתו של אגם שמתייחס לאמנותו כאל מוזיקה חזותית. התערוכה שנעשתה יחד עם עבודתו של אביעד, חושפת נדבך נוסף ואחר באמנותו של אגם – אגם שלא הכרנו״.


יעקב אגם / אביעד סינמנס | שומעים את הצבעים
אוצרת: רותי מקבי. ליווי אוצרותי: טל בכלר
מוזיאון אגם, רחוב מיש״ר 1, ראשון לציון
נעילה: 8.9

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden