בן מולינה // חצי סבא

אחרי 46 פסטיבלים, 26 מדינות ו־10 זכיות, ולכבוד יום המשפחה הבינלאומי, ״חצי סבא״, סרט הגמר שלי מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר – עולה לרשת. ״חצי סבא״ הוא סרט אנימציה קצר שמתעד דיאלוג מתמשך של מספר חודשים בין נכד לסבו. הסרט מציג את נקודת מבטו של סבא שלי, אדם דמנטי בערוב ימיו, ומשלב זיכרונות אמיתיים ופנטזיות כפי שהם מסופרים על ידו. הוא מגלם את סיפורו במבט נוסטלגי ומלא געגוע, תוך ניסיון לשקף את מהלך חייו ולהעניק להם משמעות. כשיצרתי את הסרט סבא שלי היה בן 93. אז כבר חשבנו שזה הסוף. היום הוא כבר בן 95. הוא סובל מדמנציה מתקדמת – כלומר – לא יודע איזה יום היום או איפה בדיוק הוא נמצא.

הסרט התגבש באופן טבעי. כבר הרבה שנים שאני מדבר עם סבא, אחד על אחד, ומנסה לשאוב ממנו כמה שיותר סיפורים. הדמנציה התחילה לפני למעלה מעשור והיום אני כבר מתקשה לזכור אותו לפניה. ככל שהמחלה גברה, כך נהיו הסיפורים מטורללים יותר, אבל גם מעניינים יותר. סבא התחיל לערבב בין מקומות, זמנים ושפות, ולבלבל לפרקים בין מציאות לדמיון. הרגשתי שיש שם משהו שמושך אותי, אבל עדיין לא ידעתי לשים עליו את האצבע.

בפעם הראשונה שכיוונתי על סבא מצלמה, לפני שידעתי שזה הולך להיות פרויקט הגמר שלי, הוא כמו הגיש לי את הסרט על מגש של כסף – כשהסביר על השימוש המועיל של לימון כתכשיר לשיער. סימן ההיכר שהכי מזוהה איתו, ריח חזק של לימון, הפך למוטיב המרכזי שמוביל את העלילה. זה היה רעיון שעלה בסיעור מוחות עם גיא חרל״פ שהנחה אותי בפרויקט, כשעברנו יחד על חומרי הגלם.

תסריט ראשוני

מודבורד

מודבורד

הסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ALDER 2020 בשיקגו. זה שיעשע אותי, בעיקר בגלל האופי הדוקומנטרי שלו. בהתחלה ניסיתי לכתוב עבורו תסריט קולנועי כהלכה, עם ביטים ודיאלוגים, אבל כשלתי כישלון חרוץ. המחמאה הכי גדולה עבורי היא כשאני נשאל האם הסרט הוקלט בסשן אחד רציף. המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר.

הרגע המכונן קרה כשהבאתי לו חצוצרה. סבא היה חצוצרן בצבא הטורקי – סיפור שהוא סיפר לי פעמים רבות. אבל ברגע הזה קרה משהו מפתיע – הוא לא הצליח לנגן

לטובת הסרט הקלטתי את סבא במשך שעות ארוכות. סיימתי את התהליך עם למעלה מעשר שעות של חומרים מצולמים ומוקלטים. אחר כך חתכתי והדבקתי באופן כירורגי משפטים וקטעי סיפורים לכדי יחידות נרטיביות עצמאיות. כלל האצבע שהצבתי לעצמי היה שאם סבא מספר את הסיפור שוב ושוב, בכל פעם שאנחנו יושבים, כנראה שמסתתרת שם משמעות נסתרת.

לכל אורך התהליך סיקרן אותי לדעת מה עובר לאדם ״ללא עתיד״ בראש ועד כמה הוא מודע למצבו. ניסיתי להפגיש אותו עם טריגרים, חומרים שיפעילו אותו לדבר. הראיתי לו תמונות וסרטונים ישנים. אבל הרגע המכונן קרה כשהבאתי לו חצוצרה. סבא היה חצוצרן בצבא הטורקי – סיפור שהוא סיפר לי פעמים רבות. אבל ברגע הזה קרה משהו מפתיע – הוא לא הצליח לנגן.

סבא חצוצרן (ימין למעלה)

סבא החייל מנסה לנגן

סבא הזקן לא מצליח לנגן

זה היה רגע הפיצוח של הסרט. למחרת הגעתי לכיתה עם דימוי של סבא החייל שמנסה לנגן, והופך מיד לסבא הזקן שלא מצליח. זה רעיון ויזואלי שהצליח להמחיש עבורי את האופן שבו סבא מספר לי את הסיפורים. הבנתי שאני עובד בז׳אנר שנקרא פסיכו־ריאליזם, כזה שמנסה להביע את מעמקי הנפש באמצעים ויזואליים. ההשפעות שלי מעתה היו סדרות כמו בוג׳אק הורסמן, הסרט ״שמש נצחית בראש צלול״ וסרט האנימציה הקצר והמופתי, זוכה האוסקר, ״ריאן״ (2005).

במקביל לגיבוש הסיפור, התחלתי לחפש את הצורה. עיצוב הדמויות הראשוני היה ריאלסטי וכבד. בתיה קולטון, המנחה השנייה שלי, הגיעה לעזרתי וסייעה לי להקליל את האיור. הקו החדש היה חופשי יותר, כזה שגם היה פשוט יותר להנפיש.

הדמויות המקוריות

הדמויות לאחר ההנחייה של בתיה קולטון

הפתרון לרקעים, לשפה הויזואלית ולצבעונית הגיע ממקום לא צפוי – מיניאטורות עותומניות. המיניאטורות הן סגנון אמנותי שרווח במדינות מוסלמיות החל מימי הביניים. הבית שלי היה מלא בהן מהנסיעות של הוריי לטורקיה (לאבי עוד יש משפחה שם). משהו בריבוי הפרספקטיבות, הרישום הנאיבי ושכפול הדמויות התאים לי בדיוק לרעיון המרכזי של הזיכרון המקוצר והמבט הנוסטלגי.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

תהליך ההנפשה היה קשה במיוחד כי היו לי רק חודשיים וחצי להשלים ארבע דקות של אנימציה. היתה עוד בעיה קטנה – לא כל כך ידעתי איך לעבוד באנימציה קלאסית. עד אז עשיתי רק כמה תרגילים קטנים בלימודים, אבל מעולם לא סרט שלם. המגבלות האלה חייבו אותי לצמצם, לדייק ולעבוד רק על רגעים שבאמת מרגשים ומעניינים אותי.

כשהסרט יצא הוא הציף המון דברים במשפחה: אבא שלי בכה אחרי הצפייה הראשונה, מחזה נדיר בפני עצמו. סבתא התרגשה מאוד. אבל סבא, לעומת זאת, לא הבין שום דבר. אפילו לא את זה שמדובר בקולו שלו. חששתי מאוד ממחסום השפה במדינות אחרות, בגלל שהסרט מהיר וסבא מדבר באופן ייחודי וקטוע. אבל למרות זאת, הסרט התקבל בחיבוק גדול בעולם וזכיתי להקרין אותו בלא מעט פסטיבלים. הזכייה הראשונה הייתה המרגשת מכולם – פרס ״הסרט היהודי הטוב ביותר״ בפסטיבל שהתקיים באיסטנבול.

אני מרוצה מהעובדה שהסרט פורש כנפיים והופך להיות נחלת הכלל. משמח אותי לשמוע איך אנשים אחרים מגיבים אליו. זה ממלא אותי ומספק לי את הדרייב הנחוץ להמשיך וליצור את הסרט הבא.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

בן מולינה, חצי סבא