כל מה שחשוב ויפה
נעה למדן, זומו נהריה. צילומים: יאיר מיוחס
נעה למדן, זומו נהריה. צילומים: יאיר מיוחס

זומו נהריה: בין המפעל לחיים

התחנה השישית של המוזיאון הנודד זומו במפעל הנקניקיות המיתולוגי בנהריה מחזקת את העובדה שכשמוציאים את האמנות ממקומה הקונבנציונלי, ועושים את זה כמו שצריך, היא בהרבה מקרים הופכת לאפקטיבית הרבה יותר

אם מישהו היה ממליץ לי ללכת לראות תערוכת אמנות שמוצגת במפעל נקניקיות בנהריה הייתי בטוחה שהוא מסתלבט עליי. מה שהפך את הסצנריו הסוריאליסטי הזה לכזה שקיים במציאות הוא כמובן זומו, המוזיאון הנודד (או בשמו הרשמי ״המוזיאון שבדרך״) שזוהי תחנתו השישית. המיזם החל לפעול בשנת 2017 ומצליח במה שהרבה מיזמים אחרים נכשלו: להביא אמנות טובה לפריפריה מבלי להתנשא.

אמשיך בווידוי: מעולם לא הייתי בזומו לפני כן. לא בירוחם, לא בלוד, לא באף אחד מהלוקיישנים הקודמים, שאני סמוכה ובטוחה שהיו מעניינים לא פחות. לא מתוך כוונה תחילה כמובן: פשוט לא יצא; פריפריה וזה. אבל הנה, הפעם איכשהו כן יצא, ואיזה כיף שכך. אולי בגלל שזו הפעם הראשונה גם ההתלהבות היתה רבה, אבל בטח לא רק בגלל זה.

זומו נהריה מוצג במפעל זוגלובק המיתולוגי. בטקסט התערוכה מספרת מילנה גיצין־אדירם, המוח והכוח שעומדת מאחורי כל המיזם הזה, שאין אדם בעיר נהריה שלא מכיר את ריח הנקניקיות שאפף במשך שנים ארוכות את המקום. מפעל נקניקיות הוא כנראה לא הדבר הראשון שאת.ה רוצה לחשוב עליו בדרך לראות אמנות.

רחלי שרפשטיין

רחלי שרפשטיין

רחלי שרפשטיין

רחלי שרפשטיין

סתיו אבן זהב

סתיו אבן זהב

״את יודעת, היה כאן הרבה מוות במהלך השנים״ אמר החבר שהתלווה אליי למסע. ״אפילו לא מוות״ עניתי, ״יותר שאריות של מוות״. אבל התערוכה לא מסווה (וגם לא מנסה להסוות) את ההיסטוריה של המקום, שהיא היסטוריה די עכשווית בעצם. שלטי המפעל נותרו במקומם, ריח חומרי הניקוי נוכח (טוב נו, לפחות זה לא ריח של נקניקיות), ואני יותר מאעריך אתכם אם תצליחו להבין לבד איך מפעילים את ברז המים בשירותים.

בין כל אלה מוצגות עבודות של כ־50 אמנים ואמניות עכשוויים (כמעט כולם עכשוויים. יש גם כמה לאה ניקל), שהיו יכולות ללכת לאיבוד בתוך החלל התעשייתי העצום הזה, אבל איכשהו לא רק שהן לא הולכות לאיבוד – אלא אפילו נראות יותר טוב מבמקומות אחרים.

בזומו אמנם לא ביקרתי בעבר אבל טפו טפו יוצא לי לראות אמנות פה ושם, וחלק ניכר מהעבודות הן כאלה שכבר יצא לי לראות מוצגות במקומות אחרים. ועדיין, הן מקבלות קונטקסט אחר לגמרי כשהן מוצגות בתוך המפעל הזה. ההצבה היא לב ליבו של העניין

נכון, להציב אמנות בחללים תעשייתיים זה לא דבר חדש. מהטייט מודרן ואולם הטורבינות המהמם שלו ועד קריית המלאכה – יצא לנו כבר לראות אמנות מוצגת בחללים שאינם גלריסטיים. אבל לא רק בזה הדברים אמורים. ההצבה היא לב ליבו של העניין פה. בזומו אמנם לא ביקרתי בעבר אבל טפו טפו יוצא לי לראות אמנות פה ושם, וחלק ניכר מהעבודות הן כאלה שכבר יצא לי לראות מוצגות במקומות אחרים. ועדיין, הן מקבלות קונטקסט אחר לגמרי כשהן מוצגות בתוך המפעל הזה.

שם התערוכה ״מפעל <> חיים״ מרפרר כמובן למפעל המיתולוגי שאין דרך להתחמק מהנוכחות שלו גם אם ממש רוצים, אבל אולי לעובדה שבמשך עשרות שנים חיים בעיקר הגיעו אל סופם במקום הזה, והנה עכשיו הם גם מתחילים. חלק ניכר מהאמנים והאמניות עבדו בנהריה לקראת התערוכה. גם אלה שמציגים עבודות קיימות, בילו שם לא מעט, במפעל הזה.

אחרים עבדו במשך תקופה בעיר הצפונית בשיתוף הקהילה המקומית, שגם זוכה ללא מעט אקשן בחודשיים שבהם המוזיאון מתארח אצלם בעיר. כולם מספרים סיפור דומה על כמה כיף היה לעבוד במקומם הזה וכמה החוויה היא חוויה שונה מכזו של תערוכה בגלריה או מוזיאון קונבנציונלי. אני יכולה לתאר לעצמי.

כולנו חיוניים

את פני הקהל מקבל המיצב של המעצבת והאמנית רחלי שרפשטיין שתלוי עוד לפני הכניסה למפעל עצמו. שרפשטיין יצרה נקניקים מדומים מפסולת מקומית שאספה בנהריה בעזרת תושבי העיר. את החומרים היא ניקנקה באמצעות רשתות ניקנוק ייעודיות (כן, יש דבר כזה), ומדובר כנראה בנקניקים הכי צבעוניים ושמחים שיצאו מהמפעל הזה מאז ומעולם.

במסדרון הכניסה למפעל מוצבת עבודת קיר של סתיו אבן זהב שהיא פרפרזה על עבודתו האיקונית של משה גרשוני ״מי ציוני ומי לא״. אבן זהב, תושבת נהריה וחברת תנועת תרבות השותפה בפרויקט, שינתה אות אחת בלבד במשפט – את ה־צ׳ היא הפכה ל־ח׳ ואת המשפט ל״מי חיוני ומי לא״. הפעולה הלכאורה פשוטה הזו הופכת את את הכתובת שעל גבי אריחי הקרמיקה לאחת השאלות הבוערות שכנראה תמשיך להדהד לנו בראש גם כשהסגרים כבר הרבה מאחורינו.

גם האמן והמעצב קובי סיבוני יצר עבודה במיוחד לתערוכה, שבה הוא מגלם את מבני שיכוני הרכבת באמצעות חוט ברזל – חומר הגלם שבו הוא מרבה לעבוד כבר שנים. בנייני הרכבת האלה הם כמובן לא אופייניים רק לנהריה אלא לכל מקום בארץ, וזה הופך אותם לדימוי שכולנו מזהים ומזדהים איתו בקלות. טיפ של מקצוענים: כוונו את פנס הטלפון אל העבודה ותזיזו אותו מצד לצד.

קובי סיבוני

קובי סיבוני

קובי סיבוני

קובי סיבוני

גבי קריכלי

גבי קריכלי

גבי קריכלי מציב להקת פרפרים עשויים פוליאוריטן בחדר הקירור של המפעל. וזה חתיכת חדר קירור, כן? כלומר, כשאתם מסתכלים גבוה אל הפרפרים אתם בעצם בתוך מקרר ענקי. היופי הזה של הפרפרים על רקע הכיעור הכל כך משמעותי של החלל הופך אותם לאפילו יפים עוד יותר, אבל גבוהים ולא ניתנים למגע או להשגה. אולי כמו כל דבר יפה באמת בחיים.

birds

אחד האזורים הכי מעניינים בתערוכה הוא זה שמציגים בו משה רואס, הילה עמרם, דפנה רון, נעה למדן, שי זילברמן ורונית מירסקי. רואס עם פסל של ערבה בוכיה עשוי פליז, שלמרות משקלו הרבה נדמה כעדין ונידף ברוח, על אחת כמה וכמה כמאחוריו צינורות ענקיים, לוחות חשמל והרבה בטון מאסיבי. דפנה רון מציגה עבודות שיצרה במהלך שהות אמן של חודש בנהריה, בתוכן גם בטון חלול המדמה קן עליו היא רקמה בחוט דימויים צמחיים. ומי חשב שרקמה על בטון יכולה להיות יפה כל כך?

בפרס ההצבה המצטיינת בתערוכה זוכה העבודה של נעה למדן, מיצב זכוכית המדמה דשא ירוק (או זרועות תמנון אם תרצו, ואם ממש תרצו אז עבודות של קוסאמה). העבודה מוצבת על חומה ומאחוריה, בשיא תפארתה, מיכלית צהובה גדולה של פז גז, כמו מאירה את הירוק של הדשא. תקחו את זה לאן שאתם רוצים.

משה רואס

משה רואס

משה רואס

משה רואס

 אמירה פודי

אמירה פודי

 אמירה פודי

אמירה פודי

עבודה מרגשת אחרת היא זו של אמירה פודי, שבחרה להתמקד בפועלים שאיישו את המקום עד לא מזמן, ויצרה יציקות גבס של כפות ידיים כשהן בתנועות אופייניות לפועלים במפעל. ואלה לא סתם פועלים – היא יצרה את הפסלים על בסיס תנועות הידיים של פועלים שעבדו במפעל הזה ממש, ובחללים שהם איישו במשך שנים מוצגות עכשיו עבודות אמנות. והנה דוגמה טובה לאמנות שמצליחה לרגש.

יש עוד הרבה: הילה שפיצר, דיוי בראל, מעיין שחר, טליה טוקטלי, אבישי פלטק, שי אלפיה, שי דרור, מרב סודאי, חילוף חומרים, שלי פרימן, סיגלית לנדאו ועוד ועוד. ואין ספק שכל אלה מחזקים ומחזקות את העובדה שכשמוציאים את האמנות ממקומה הקונבנציונלי, ועושים את זה כמו שצריך, היא בהרבה מקרים הופכת לאפקטיבית הרבה יותר.


זומו נהריה
אוצרת ראשית: מילנה גיצין אדירם; אוצרות: שוע בן ארי ושחר בן־נון
עיריית נהריה, קבוצת הנדל״ן ריאליטי, תנועת תרבות נהריה
שדרות הגעתון 8, נהריה
נעילה: 2.7

בהשתתפות: סתיו אבן זהב, אירה אדוארדובנה, שי אלפיה, מיכל בראור, דיוי בראל, ניב גפני, יצחק דה לנגה, שי דרור, אמנון וולמן, מריאן וילייר (צרפת), שי זילברמן, דור זליכה לוי, האני חטיב, קבוצת חילוף חומרים, טליה טוקטלי, שחר טישלר, תמיר יוגב, דנה כהן, דנה כהן, רקפת כנען, נועה למדן, סיגלית לנדאו, סאהר מיאערי, רונית מירסקי, אלמה מכנס קז, עוז מלול, לאה ניקל, מרב סודאי, קובי סיבוני, רון עמיר, הילה עמרם, מישל פגל (גרמניה), אמירה פודי, אבישי פלטק, שלי פרימן, אלון פרץ, גבי קריכלי, אבי קריספין, משה רואס, דפנה רון, ברוך רפיח, מעיין שחר, הילה שפיצר, הילה שפירא, רחלי שרפשטיין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden