כל מה שחשוב ויפה
״סרבו לעבוד״, סזאר ואיסי בארטפורט
סזאר ואיסי, סרבו לעבוד. פסטיבל סרטי אמנים בארטפורט

פסטיבל סרטי האמנים של ארטפורט: ״האחד ליד השני״; הגם וגם

התכנית המרתקת והעשירה שאצר גלעד רייך לפסטיבל סרטי האמנים הראשון בארטפורט, עושה חשק ״לצלול פנימה״; לראות, להקשיב, לחשוב ולהסתקרן

פסטיבל סרטי האמנים של ארטפורט, שיפתח מחר(חמישי 16.6) ויימשך עד שבת, הוא הזדמנות חד פעמית לראות עבודות מהשנים האחרונות של יוצרים מהארץ ומן העולם, בתכנית מרתקת, עשירה, מסקרנת, ובעיקר עושה חשק, שאצר גלעד רייך. כשכותבים ביקורת על פסטיבלים, או כששומעים על פסטיבל קולנוע, בדרך כלל מבקשים המלצות. אבל לפני הכל נדמה שחלק משמעותי בפסטיבל הזה, אולי כמו בגלריה או במוזיאון, הוא לא רק הסרט האחד או האחר שבוחרים לראות, אלא ״האחד ליד השני״; הגם וגם.

העבודות שיוקרנו, האירועים השונים שהפסטיבל מציע, המפגשים עם אוצרים, אמנים וחוקרים, כל אלו הם גם הזדמנות לחשוב על צילום ועל קולנוע, על היחסים ביניהם, ועל שאלות שקשורות במבט, בזמן ובדימוי הוויזואלי. ובעיקר זו הזדמנות יוצאת דופן לראות עבודות שגם בגלל הז׳אנר שאליו הן שייכות, יש מעט מאד הזדמנויות לצפות בהן. אני ממליצה בעיקר ״לצלול פנימה״ ולראות, ולהקשיב, ולחשוב, ולהסתקרן. ובכל זאת הנה כמה דוגמאות.

הבטחה לכאורה לסיפור שעדיין לא סופר

העבודה ״אמצעי מאוחר״ של ניר עברון היא מסה יפהפיה על צילום ועל זמן. ״זה תמיד מאוחר מדי״ אומר עברון בסיום. מאוחר מדי למה? הסרט והחומרים הארכיוניים, והאפשרות לספר אותם, והזמן עצמו, תמיד חומקים.

העבודה של עברון עשויה מגלילים ישנים שנמצאו בארכיון. בוויס־אובר בפתיחה הוא מספר על תקופה שבה רצה לקחת איזו הפסקה, אבל חבר סיפר לו על גלילים ישנים של 16 מ״מ שנמצאו במוזיאון הלח״י. תיעוד של תנועה שפעלה במחתרת הוא הבטחה לכאורה לסיפור שעדיין לא סופר. הסרט, שהתחיל מהסלילים האלה, עוסק לכאורה בניסיון לפענח את הסיפור ההוא, אבל בתוכו מתרחש דבר אחר. לכאורה מה שמוביל את הסרט, ובעיקר את המאמץ של עברון, הוא הרצון לפענח את מה שיש בסלילים האלה – אלו פעולות, אנשים או מקומות מתועדים בהם, ואולי גם מי תעד, מתי, ולשם מה.

אבל הסרט איננו רק פענוח של ארכיון או פעולה של מחקר היסטורי; עברון רוצה לעשות סרט. החומרים שיש לו מחוקים, ישנים, קשה לפענח או להבין את מה שרואים בהם. מה עושים? עברון נאחז בפרטים: דמות שהוא מזהה, בניין שהוא מכיר, מודעה באחד הרחובות שמתועדים שמעידה על זמן הצילומים. מפתה לחשוב שהסיפור יתפענח.

לאט לאט חומרי היסוד של העבודה הצילומית, החשיפה לאור, סוג המצלמה, מאיזה כיוון מניחים את הסרט, הופכים להיות העיקר. עברון חוקר את החיתוכים שנעשו תוך כדי הצילום או את ההדבקות שנעשו בסרט עצמו, את החומריות של חומרי הגלם; הזמן, לא רק זה של הסיפור שמנסה להתפענח, אלא זה שטבוע בפילם עצמו המושא והמספר של הסיפור.

ניר עברון, אמצעי מאוחר

ניר עברון, אמצעי מאוחר

דני גל, עיר לבנה

דני גל, עיר לבנה

״עיר לבנה״ של דני גל היא עבודה מוקפדת, יפה וחידתית. גם היא נוגעת באיזה אופן סמוי בזמן ובארכיון, אבל בדרכים אחרות לגמרי. במרכז יש לכאורה נרטיב ודמות היסטורית – ארתור רופין, מראשי הציונות, שהיה גם חוקר גזע נלהב. עבודת הווידאו הזו, שנסמכת בין השאר על יומניו של רופין, עשויה לכאורה מאירועים קונקרטיים, אפילו היסטוריים, אבל בתוכה מתרחש דבר אחר.

יוסף סוויד, בדמות של יהודי ברלינאי שאינו מעוניין להצטרף לתנועה הציונית ולהגר לפלסטינה, שיחות על תורת גזע, או על מקומם של יהודים בגרמניה, שמתנהלות בקליניקות ארופאיות, לבוש אירופאי מוקפד וארכיטקטורה מודרניסטית, ומכתבים וגלויות – כל אלו קושרים איזה קשר סמוי ומורכב בין הגרעין הסיפורי ההוא מן הארכיון, לבין איזו פריעה של סיפורים שמסופרים בהווה.

הקלישאות האלה שמהן עשויים החיים

הקרנה מסקרנת אחרת היא של הסרט ״סרבו לעבוד״ של סזאר ואיסי. לסרט יש לכאורה דמויות ראשיות וכרונולוגיה: במרכזו זוג, אלה וגבריאל, סטודנטים בבית ספר לאמנויות. הם לכאורה מתקדמים בזמן, והסרט עוקב אחריהם. אבל בו זמנית יש דבר אחר.

כמעט קלישאה להגיד שהעולם של הדמויות, כמו העולם העכשווי, הוא עולם תזזיתי שעשוי מדימויים: צילומים, מסכי טלפונים, פרסומות, מעברים מהירים, כל אלו ערוכים במונטאז׳ מהיר וקצבי שהוא ביטוי של רוח התקופה. כמעט קלישאה גם להגיד שהסרט עוסק גם בקלישאות האלה שמהן עשויים החיים. אבל יש עוד דבר.

הסרט קשור, כמו שאמר גם הבמאי, בתנועה הסיטואציונית, במרד הסטודנטים של 68, במחשבה על מה שקרה לסטודנטים האלה במרחק של 50 שנה (הסרט הוא מ־2018). נדמה שהמפתח להתבוננות בו קשור במונח ״ספקטקל״, ״מחזה הראווה״, אותו מונח שטבע גי דבור, מראשי אותה תנועה.

דבור, ממנהיגי המרד ההוא, אפיין גם דרכו את המקום המרכזי של דימויים, את הכוח שלהם, את האופן שבו הן נוכחים ומשפיעים במערכות היחסים החברתיות ברגע ההיסטורי ההוא. ב־1973 הוא מוציא את הסרט ״חברת הראווה״, סרט שנושא את אותו שם של ספר שפרסם ב־1967. הסרט ערוך מקטעי סרטים שונים, פרסומות, יומני קולנוע ועוד, כולם ערוכים באיזה אופן מהיר וקצבי, כשבקריינות הוא מקריא קטעים מספרו.

כשמתבוננים בסרט ״סרבו לעבוד״ דרך הסרט ההוא, דרכי העריכה, הקטעים שנבחרים, הדימויים, כל אלו מעוררים מחשבות על הקשרים הוויזואליים עם הסרט ההוא, על השינויים שחלו (או לא) בסוגי הדימויים, בתפקיד שלהם, ובנוכחות שלהם בעולם.

אבל בתוך כל הדימויים הוויזואליים של הסרט, בתוך הכאוטיות או המהירות המסחררת, בתוך המחווה או החקירה שהוא מציע אחרי הזמן והדימוי, אחד הדברים המרתקים ביותר בסרט הזה הוא השימוש בפסקול. הצמד אביה ואורלי, ערכו פסקול שהוא לא רק קצבי וסוחף, אלא כזה שמצליח להיות גם אילם, או נוכח באיזו נוכחות שקטה, מן שקט שהופך כמעט לתמונה.


פסטיבל סרטי אמנים הראשון בארטפורט
אמצעי מאוחר ניר עברון, 2019. 34 דקות
עיר לבנה דני גל. 2018. 26 דקות
סרבו לעבוד סזאר ואיסי, 2018. 88 דקות
16-18.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden