כל מה שחשוב ויפה
אסף כהן ושם טוב מר חיים, פרויקט השדכן, שבוע העיצוב ירושלים. צילום: קרן רוזנברג
אסף כהן ושם טוב מר חיים, פרויקט השדכן, שבוע העיצוב ירושלים. צילום: קרן רוזנברג

דניאל נחמיאס וגרטל שיינר: לעשות, לעשות טוב, להשפיע

מפרויקט השדכן בשבוע העיצוב ירושלים, שמתמקד השנה בגיל השלישי, ועד למגזין מודפס שמקדם עשייה ערכית בתחום המזון, דניאל נחמיאס וגרטל שיינר משלבים עיצוב, תרבות ואג׳נדה חברתית

יובל: בוקר טוב דניאל, בוקר טוב גרטל, מה שלומכם בפתח הקיץ?

דניאל: אני מצויין! הרבה זמן חיכיתי לקיץ הזה

גרטל: מצויין. אנחנו רק בפתח? מרגיש בשיא 🙂

יובל: אינדיד, והקיץ רק התחיל – ואיתו גם שבוע העיצוב ירושלים ששיתפתם בו פעולה בפרויקט השדכן, וקודם לכן במגזין FDZeeN‎‎ שגם עליו נדבר. איך בכלל התחילה ההכרות ביניכן?

דניאל: את גרטל הכרתי דרך חבר משותף לפניי כמה שנים טובות. היא הפיקה את אחד מאירועי העיצוב של טמבור ואנחנו הגשנו הצעה לקונספט של האירוע. מאז ועד היום נשארנו חברים, והיום אנחנו עובדים יחד על כמה יוזמות

יובל: אז רגע לפני שנצלול פנימה: תעשו לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים מה אתם עושים ואיך התגלגלתם עד הלום, ב־2/3 משפטים

גרטל: אני אוצרת, מפיקה, יוצרת תוכן חוויתי, חוקרת עיצוב. מסקרנים אותי הבטים כלכליים וחברתיים בעולם העיצוב. אני מגיעה מעולם של תוכן ויזמות, בשנים האחרונות ניהלתי מחלקות עיצוב וקריאייטיב בתחום השיווק ועיצוב החוויתי. לפני שש שנים הקמתי את אוניקס הפקות, סוכנות קריאייטיב והפקות פרויקטים. המשרד נותן שרות למותגי פרימיום. אנחנו מעצבים חוויות לקוח מבוססות מפגשים של תוכן עיצוב ותרבות.

חוץ מזה בזמני המועט הפנוי אני מתנדבת בטרמינל העיצוב בת ים כמנטורית למעצבי תכנית החממה. מוקדם יותר השנה גם אצרתי לצד שלוש שותפות נוספות את הכנס הישראלי הראשון של פורום התקווה העולמי (WORLD HOPE FORUM), והשנה אני שותפה מנהלת של פסטיבל ופרסי המטבח הישראלי שעומד להתקיים בנובמבר במהדורה השנייה שלו

גרטל שיינר. צילום: אחיקם בן יוסף

גרטל שיינר. צילום: אחיקם בן יוסף

דניאל נחמיאס. צילום: סופי בוטנר

דניאל נחמיאס. צילום: סופי בוטנר

דניאל: אני מעצב, אדריכל, יזם, ואוצר. למדתי בבצלאל תואר ראשון בעיצוב תעשייתי, ותואר שני באדריכלות מתקדמת ב־IAAC בברצלונה. אני ירושלמי בדם, אבל בשלוש שנים האחרונות אני לא גר בארץ ונע בין ברצלונה, ברזיל ישראל והעולם.

 אני מתעסק בהרבה פרויקט גדולי ממדים (מידברן), בפרויקטיים במרחב הציבורי ועם קהילות. אני עובד עם עיריות וחברות עירוניות על פרויקטי פלייסמייקינג (לדוגמה, תכננתי ועיצבתי את הפארקלט הראשון שהוצב בארץ). 

הקמתי את קואופרטיב העיצוב הירושלמי יחד עם שנית אדם (שמתוכו יצא שבוע האיור בירושלים). משנת 2016 אני מוביל את הפרויקטים החברתיים של שבוע העיצוב ירושלים, ובשנת 2018 הקמתי יחד עם שבוע העיצוב את השדכן כפי שאתם מכירים אותו היום

אם סבא שלך סורג תפני אותו אליי

יובל: אז בוא נתחיל בשדכן. דניאל – אתה אומר ״השדכן כפי שאתם מכירים אותו היום״ אבל לא כולן מכירות: מה זה הפרויקט הזה לטובת מי ששומעת עליו פה לראשונה?

דניאל: מטרת הפרויקט היא לחבר בין בעלי מלאכה מסורתיים ועתיקים למעצבים עכשוויים, כשמתוך החיבור וממהלך של עבודה משותפת במשך חצי שנה יוצא מוצר חדש. אנחנו מניעים את הכלכלה המקומית ומספרים את סיפורה של ירושלים. 

זו השנה החמישית של הפרויקט והמהדורה הרביעית שלו (שנת קורונה אחת). בשנת 2019, לדוגמה, הפרויקט עסק במזרח ועבדתי רק עם מעצבים ובעלי מלאכה פלסטינים, לכן מן הראוי היה להביא שותף ואוצר פלסטיני. בשנה הזאת הזמנתי את האדריכל טארק נאסר שאותו אני מכיר מיוזמה אחרת מירושלים לאצור איתי את הפרויקט. 

בשנת 2020-2021 השדכן עסק בקולינריה כחלק מהתמה של הקרקס, ואז הזמנתי את השפית עתליה עין מור לאצור איתי את הפרויקט ולעסוק בתחום הקולינרי. השנה אנחנו עוסקים בגיל השלישי… ולכן הזמנתי את גרטל 🤪

גרטל: מתה חחחחחחחח

השנה התמה היא ״זמן״ וזה נושא שמאוד מעניין אותי. כשדניאל הגיע אליי אמרתי לו קודם כל ״כן״ עוד לפני שהבנתי את המשמעות ואת לוחות הזמנים של הפרויקט

גפן ימין וטובה פנרי. צילום: עודד אנטמן

גפן ימין וטובה פנרי. צילום: עודד אנטמן

ג׳ורג׳ינה עבוד ואריה טמפלהוף. צילום: עודד אנטמן

ג׳ורג׳ינה עבוד ואריה טמפלהוף. צילום: עודד אנטמן

יעל פרדימן ואיתן פוזנר. צילום: עודד אנטמן

יעל פרדימן ואיתן פוזנר. צילום: עודד אנטמן

בת אל הירש ומשה קיצלס. צילום: עודד אנטמן

בת אל הירש ומשה קיצלס. צילום: עודד אנטמן

נעמה להב וחוה קציר. צילום: עודד אנטמן

נעמה להב וחוה קציר. צילום: עודד אנטמן

מגדי אשהב ואמאל גאמיל חמאדיה. צילום: עודד אנטמן

מגדי אשהב ואמאל גאמיל חמאדיה. צילום: עודד אנטמן

יובל: אז איך זה עובד? ומה מצפה לנו בשבוע העיצוב שנפתח ביום חמישי?

גרטל: זה עובד בצורה מאוד לא שיטתית, מרובדת אך מפליאה: בתהליך האוצרות אנחנו מאתרים מעצבים.ות ובעלי ובעלות מלאכה ומשדכים ביניהם מתוך מחקר מקדים על תחומים משיקים, שיטות עבודה, חיבור ערכי שיכול להיווצר ביניהם. השידוך מתבצע בפגישה אישית בסדנה של בעל המלאכה, שם מציגים את הפרויקט, גאנט עבודה ועוגנים, ומשם הצמדים יצאו לתהליך מובנה מרתק שכולל התמודדות עם אתגרים מעניינים וייחודים לכל זוג.

לדוגמה: פערים בשפה, גיל, קצב, טכניקות עבודה, פערים תרבותיים ועוד. זה היה מרתק לראות איך כל צמד מתגבר ומגשר על אתגרים ואני חושבת שלצד התוצרים המדהימים – זה לב הפרויקט וזה למה כל כך רציתי לקחת בו חלק

דניאל: כמו בכל שנה, בכדי להגיע לבעלי מלאכה מיוחדים צריך לכתת את הרגליים שלנו בירושלים ואשכרה לחפש את האנשים האלו. הרבה מהם נסתרים מעיניו של גוגל, שכן בעלי מלאכה פחות מתמצאים בפן הטכנולוגי, אז השמועה עוברת מפה לאוזן, דרך טיולים רבים ונסיון וטעייה… אנחנו ממפים מי בנמצא, איזה מלאכת מעניינות קיימות, מחפשים אנשים מכל המגזרים ומכל סוגי המלאכות. 

השנה, מכיוון שעסקנו בגיל השלישי, פיסרמתי פוסט בפייסבוק וביקשתי מהעולם להכיר לנו את סבתא שלהם ואת המלאכה המיוחדת שהיא עוסקת בה. אם סבא שלך סורג תפני אותו אליי. אם סבתא שלכם רתכת עללל, תגידו לי ואנחנו נגיע אלייה. 

לצד זה יוצא קול קורא למעצבים, ובתום תקופה של כשלושה חודשים אנחנו יושבים, ועושים מיקס אנד מאצ׳ בין כולם. כמובן שאנחנו צריכים להיות רגישים להמון גורמים, והרבה מהקריטריונים של הבחירה צריכים להיות מובילים על ידי רגישות תרבותית ואישית גבוהה מאוד. באופן טבעי – אנחנו מתעסקים עם המון אנשים מאוד שונים מאיתנו וממה שאנחנו רגילים אליו

יובל: בואו תנו דוגמה אחת כל אחד לצמד כזה, ספרו משהו מהתהליך ועד לתוצר הסופי שיוצג בשבוע העיצוב

דניאל: קשה לי תמיד לדבר על פרויקט אחד, כי זה כמו לבחור את הבן או הבת האהובה עלייך, אבל אני אנסה. את כולם אני אוהב ומעריך באותה המידה. 

הפרויקט של אסף כהן ומר חיים עוסק באנשים, בלזהות פוטנציאל, בלדעת לתת את הכלים והיחס הנכון לכל זוג. חמש שנים יש את השדכן ומעולם לא עבדנו עם ״לחצן מתכות״. כשאנחנו בוחרים בבעל מלאכה לעבוד איתנו, אחד מהקריטריונים לעבודה הם קואופרטיביות, כי אם בעל המלאכה ״לא רוצה״ זה לא יקרה. 

למר חיים הלחצן שידכנו את אסף כהן, הקרמיקאי מ״מלחמאמי״. אסף עבר איתנו גלגולים רבים: הוא מעצב חזק עם יכולות נהדרת ושפה ומורפולוגיה ייחודית לו. הבעיה הייתה שחודש לתוך הפרויקט, בעלת המלאכה שלו, ספא הסורגת מבית צאפאפא, שברה את הכתף ויצאה מהפרויקט. וכך יצא שהפרויקט התחיל ולאסף לא היה שידוך. 

פה צריך לעשות שני דברים: להאמין באסף ולמצוא לו בעל מלאכה מתאים. אחרי הרבה מחשבות, טיולים באזורים שונים של ירושלים כולל נסיעות לשטחים ולפגישות בבתי הספר המקצועי פוליטכניי שליד קלנדיה (גרטל, כל הכבוד על הנהיגה), הגענו למסקנה שהתשובה נמצאת לנו מתחת לאף. מר חיים הלחצן מתלפיות. 

אלא שהוא מאוד מאוד (מאוד) מבוגר, אישתו חולה והזמינות שלו הייתה מאוד נמוכה. אבל הקליק קרה אצלנו בראש, ומיד הבנו שמה שיש לאסף להציע לצד היכולות של בעל מלאכה מקסים ואחרון מסוגו בירושלים (!) יולידו פרויקט מוצלח מיוחד ומדהים. זה היה טאצ׳ אנד גו מאוד מלחיץ, אבל לבסוף השניים הצליחו לעשות פרויקט מדהים.

צריך לדעת להאמין באנשים, לכוון את המעצבים אך לא לתת תשובות. צריך לדעת ללחוץ את בעלי המלאכה ולהראות להם את הערך. צריך להבין את המשמעות של מה שאנחנו עושים – אנחנו משמרי מלאכות, אנחנו מספרי סיפורים – אנחנו פשוט עושים את זה באלכימאות, באיזו דרך מאוד ארוכה, אבל לבסוף, אנחנו מצליחים להביא את כולם תחת קורת גג אחת של תערוכה שהיא כולה סיפורים, מעצבים, בעלי מלאכה ואוביקטים מעניינים וחדשניים שמעולם לא נראו קודם לכן

אסף כהן ושם טוב מר חיים. צילום: עודד אנטמן

אסף כהן ושם טוב מר חיים. צילום: עודד אנטמן

אסף כהן ושם טוב מר חיים. צילום: עודד אנטמן

אסף כהן ושם טוב מר חיים. צילום: עודד אנטמן

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: קרן רוזנברג

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: קרן רוזנברג

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: עודד אנטמן

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: עודד אנטמן

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: עודד אנטמן

נעמי שטילמן ויד לקשיש. צילום: עודד אנטמן

גרטל: אני אספר על המעצבת נעמי חנה שטילמן שעבדה עם בית מלאכה לטקסטיל בהנחיית נטלי ליפשיץ בעמותת יד לקשיש. נעמי היא אמנית חרדית רב־תחומית מירושלים שיוצרת אמנות יהודית עכשווית. השידוך כבר היה חריג כי לא מדובר בבעל מלאכה יחיד אלא בארגון של הרבה מאוד אנשים מוכשרים מהמון דיסציפלינות.

חשוב להבין שיד לקשיש זה ארגון ללא מטרת רווח במטרה להעצים ולתמוך בקהילת הגיל השלישי באמצעות תעסוקה יצרנית ויצירתית, תמיכה חברתית וכספית, והוא מתנהל בצורה של סדנאות וכיתות בהנחייה מובנית ולא מקום שמתמחה בהכרח בדבר אחד. הביקור בסטודיו עם המעצבת היה כמו להסתובב בחנות ממתקים: מקום מלא שפע, כור היתוך דור הזהב ממש.

הנושא שנעמי בחרה לעסוק בו היה ים: כמשאלה לנצחיות ועל זמניות, אלוהות ואיתני טבע, ובעבודה הזו נעמי בחרה לביית את הבריאה הזו לסדרת אוביקטים סרוגים עוטפים, מנחמים, המאפשרים פעולה של התכרבלות, שייכות ורוגע. נעמי פיתחה עם קבוצת סורגות סדרה של פופים בשני גדלים ושטיח קיר שמורכבים משכבות שונות של יריעות סרוגות.

היה מעניין לראות איך גישה עיצובית מצליחה לחדש ולפתוח שפה של קראפט עתיק ימים. במקרה הזה נעמי, בהמון עדינות ורגישות, עם משתתפות הסדנה לסריגה וטקסטיל, פירקה את טכניקות הסריגה המדוייקת ליריעות שמדמות מאפיינים שונים של ים בגוונים כחולים, טורקיזים ולבנים בעוביים שונים. מקרקעית הים ועד לקצף גלים, שכבות על שכבות של פירוק שיטות סריגה שונות. הפירוק והרכבה מחדש יצרו פרשנות ויזואלית וחומרית מאוד פיוטית לים.

היה מרגש לראות איך נעמי, אמא לשבעה ילדים, ישבה בסדנה ועבדה עם קבוצת נשים ללא שום שפה משותפת, ברוגע, רגישות ושיתוף פעולה קבוצתי מורכב

זומים הזויים עם אנשים מכל העולם

יובל: נראה לי שזה הזמן להגיד כמה מילים על המגזין. גרטל – מה הסיפור שם?

גרטל: סיפור לא צפוי, כמו הרבה מהקשרים המקצועים שלי. פגשתי את ניקול, פוד דיזיינרית ואמנית מברצלונה ואת בן הזוג הארטיביסט (ativist, אמן שעוסק בסוגיות של פוליטיקה, דת וחברה) שלה גסטון, בפרויקט בישראל לפני כשבע שנים. שמרנו על קשר ונוצר חיבור מרתק סביב האהבה שלי לקולינריה ועיצוב חוויות אירוח. לפני שלוש שנים היא שיתפה אותי ברעיון ליצור אומה דיגיטלית ללא גבולות של בעלי מקצוע, סוכני שינוי וחוקרים בתחום הזה, במטרה לקדם מודעות סביבתית, ליצור רשת מקצועית מעוררת השראה ולקדם פרויקטים מעניינים.

התחלתי להשתתף בזומים הזויים עם אנשים מכל העולם. זה היה מרתק לפגוש אנשים מארצות הברית, צ׳ילה, מקסיקו, איטליה, אנגליה, הודו, קוריאה ועוד. מה שהתחיל כסיעור מוחות מוטרף של קבוצת אנשים שביקשו לעשות טוב ופאן, הסתיים בכתיבת מניפסט והכנת גאנט עבודה שנתי של פעולות, אירועים, ארוחות ערב, שולחנות עגולים ובין היתר גם השקת מגזין ראשון שמאגד תכנים מהקהילה, סביב כל העולם.

בהתחלה לא היה הכי ברור מה אנחנו עושים, רק חקרנו ודיברנו ושאלנו שאלות וזה התגלגל לדבר המופלא שהוא היום קהילה של מאות אנשים סופר יצירתיים ומעניינים

יובל: אז איך מזה נולד המגזין ומה הוא כולל?

גרטל: המגזין נולד מצורך לרכז תכנים מעניינים מהשותפים שלנו למסע ומרצון להוות גוף מחקר מקצועי. מאחר ואנחנו פלטפורמה שיתופית, גלובלית ופתוחה, כולם הוזמנו לקחת חלק ולהציע רעיונות למגזין הראשון.

בסופו של דבר נבחר נושא שהוא אחד האתגרים הכי קריטיים של האו״ם: דמוקרטיזציה של מזון, איך אפשר להבטיח בטחון תזונתי וגישה בטוחה לכולם. למגזין נבחרו 15 כותבים בשיטת קול קורא, הקהילה ערכה, תיעדה ובחרה בפרויקטים שבסופו של דבר פורסמו – מעשר מדינות שונות, תרבויות ואתגרים שונים בנושא

יובל: גם פה תנו דוגמה אחת כל אחת לסיפור אחד שפורסם במגזין

גרטל: הכתבה של Andrea Stambuk היא טור דעה שמבקש להטיל ספק, לחשוב מחדש על דפוסי הצרכנות שלנו בעולם המזון ומשקאות. הרבה פעמים אנחנו בוחרים לרכוש או לא לרכוש מוצרים בגלל המרקם, הצבע והטקסטורה שלהם. הכתבה מציעה נקודת מבט חברתית ואחראית יותר ומעודדת לחשוב פעמיים על ״פגמים״ במזונות שלנו ולקחת בחשבון במעמד הצריכה את היצרנים הקטנים, את התעשייה המקומית, וללמוד על מקורות המזון שאנחנו מכניסים לבית, לחיים ולתרבות שלנו.

חוץ מזה יש כתבה נוספת מקסימה על צבעים במזון בחטיפים סיניים, המשמעות של זה בהרגלי אכילה ומה הצבעים מהאוכל שלנו יכול לספר לנו עליהם. כל עולם הג׳אנק פוד מתועד כאן בפלטות צבעים זרחניות תוך כדי הסבר איך שימוש בצבעוניות כזו יכול ממש ״להרדים״ את החך שלנו ולעוות את התפיסה הסנסורית של הצרכנים

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

צילום: דניאל נחמיאס

צילום: דניאל נחמיאס

יובל: דניאל, על מה תספר אתה?

דניאל: לפניי שנתיים הוזמנתי לברזיל לעשות פרויקט. נסעתי לחודש ולבסוף נשארתי שנה. ביום שהגעתי חבר שלי יואבי עשה לי מסיבת וולאקם עם פלאפל, מסיבה שהוא קרא לה ״דיה דה פלפאל״. לאותה מסיבה הגיעו המון אנשים מהקהילה מסביב.

לאורך שנה שלמה קיימנו כל יום שישי אצלנו בבית את ״דיה דה פלאפל״, כשהערך המרכזי היה – כולם מוזמנים והכל בחינם. הכנו פלאפל, אבל הכנו הכל מאפס: התפחנו בצק, טחנו טחינה, חתכנו סלטים, הרכבנו עיסה לפאפל. לאט לאט האירוע לחברים נהיה אירוע של כל הקהילה, מבלי ששמנו לב הוא הפך להיות משהו חשוב – עם ערכים של לוקאליות, כלכלה מעגלית, שיוויון וקיימות; מזון בריא, טבעוני, מזין וכולו מתוצרת מקומית; חינם, והכי חשוב פתוח לכולם. 

חשוב להבין שברזיל, שהיא מדינה מדהימה ומיוחדת במינה, היא עדיין מדינה גזענית, שלא מאפשרת לכולם לחוות באופן דמוקרטי את השפע שבה. יש אפליות כלפיי שחורים ואנשים ילידים, התרבות היא לא לכולם (לפעמים מחיר כרטיס הכניסה הוא דרך לסנן את מי נכנס ומי לא), מפגשים חברתיים לרוב הם סביב בשר ומנגל, ואוכל מקומי (שגודל במקום), מזין, בריא וטבעוני הוא לא דבר שכיח. 

כל הערכים האלו באו לידי במסיבות האלו, שבשיאן הגיעו אלינו יותר מ־350 איש (!) לחצר. הקהילה התחילה להגיע מוקדם ולעזור לבשל, לחתוך, לסחוט, לטחון ולהיות מעורבים. אנשים באו להופיע, השכנים פתחו את הבתים, ודיה דה פלאפל היה דוגמה ומופת לדמוקרטיציה של אוכל ותרבות. כל אחד הגיע מהסיבה שלו: אחד היה רעב, השני חיפש חברים והשלישית באה להציג את האמנות שלה. לנו זה לא שינה, רק שכולם יבואו. 

זה היה הסיפור, זה עדיין הסיפור. ככה פשוט. זו גם דרך לעצב מציאות אחרת. זה היה תוכן הכתבה שלי למגזין הראשון של FDZeeN שאני סיפרתי ואנה גוטמן ממקסיקו ערכה

birds

יובל: אז לפני שניפרד אני רוצה לשאול על ההחלטה להוציא מגזין פרינט כמו פעם, שזה הכי רחוק זומים הזויים…

גרטל: כן, השאלה היא למה בכל זאת הלכנו על זה?

יובל: בדיוק

גרטל: אחרי כמעט שלוש שנים של זומים הבנו שדווקא במקום שהוא במהות שלו דיגיטלי יהיה נכון לייצר שלוחה שהיא אופליין. מגזין הוא גם סיבה מקצועית טובה לחיבור פיזי, למפגש יותר אנושי ואישי. 

המחשבה הייתה שהשקת מגזין יכולה לעודד מפגשים מקומיים ולרתום את התעשייה, היצרנים והיוצרים להיפגש ולשתף פעולה סביב הנושאים. בנוסף, לתפיסתי, היה נראה לי חשוב ליצור קשרים מקצועים נוספים עם מפיצים, ספריות ומוסדות שיוכלו להמשיך לשגרר את העשייה של הקהילה גם אצלם

יובל: יש משהו במהות של המגזין ושל הפעילות שלו שהוא דומה למהות של מה שעשיתם בשדכן – החיבור והקהילה

גרטל: לגמרי. זו הייתה המטרה העיקרית שלי כשהתעקשתי על השקה פיזית וגם האתגר: ליצור ולחבר קהילה שהיא סופר מולטי דיסציפלינרית; להביא את הקול הייחודי של היוצרים והיוצרות הישראליים לקהילה בינלאומית ולהיפך.

וככה אני מבינה את מהות התפקיד שלי כשגרירה של הארגון: לאצור ולהביא לקדמת במה את העשייה המדהימה שיש במדינה הזו בתחום הקולינריה, עיצוב, תרבות אירוח ומחקר זהות ותרבות ועוד – להכרה בינלאומית. וכמובן לעשות כיף, לאכול טוב 😁 ולקדם פרויקטים מגניבים ובעלי ערך בתחום

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

דניאל: חשוב לי לומר שבתור מעצבים/אוצרים/אדריכלים, בתור אנשים יצירתיים, יש לנו אחריות גדולה. עיצוב הוא כלי חזק לשנות ולייצר מציאות חדשה. תפקידנו לייצר עיצוב טוב יותר לעולם, לעצמנו, לקהילות שלנו.

זה יכול להיות בדמות פרויקט עתיר תקציבים בשבוע העיצוב וזה יכול להיות במסיבה פרטית בבית. מה שחשוב הוא לעשות, לעשות טוב ולהשפיע

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden