כל מה שחשוב ויפה
מיכל סממה (מימין) ונעה דר, בואו תשכבו. צילומים: תמר לם
מיכל סממה (מימין) ונעה דר, בואו תשכבו. צילומים: תמר לם

בואו תשכבו: להיות ער.ה לגוף, למשמעות של להיות עם גוף

שיתוף הפעולה בין נעה דר ומיכל סממה נע בין חווית גוף אישית לחוויות מחדר הרופאה, אבל לא רק: ״הוא מדבר על היות גוף בעולם, בתרבות שאנו חיים בה, שנענה באופן אוטומטי פחות או יותר למוסכמות״

יובל: הי נעה, הי מיכל. מה שלומכן בימים אלו של ראשית הקיץ?

נעה: מצוין. עובדות לקראת המופעים הקרובים שיתקיימו השבוע ב־21 ו־22 ביוני

מיכל: בהחלט עמוסות בפעילות 🙂

יובל: אם כבר אמרת נעה, מעניין אותי מה זה אומר עובדות לקראת המופעים הקרובים – זו הרי לא הפעם הראשונה שאתן מעלות את המופע: זה לתרגל את הגוף? את הראש? זה משהו שמשתנה או מתפתח מפעם לפעם?

נעה: המופע ממשיך להיווצר, להתפתח ולהשתנות כל הזמן. העבודה לקראת מופעים נוספים היא למצוא את הזהות החדשה שלו, שהיא אחרת ממה שהיתה בחודש שעבר, גם כתגובה לתובנות שעלו מאז וגם בהקשר המדויק לזמן של עכשיו

יובל: אז עוד נחזור לזה בהמשך, אבל בואו תעשו לנו רגע תקציר הפרקדים הקודמים – איך התחיל הקשר ביניכן ואיך צמח המופע

נעה: אחרי שנתיים שבהן יצרתי לעצמי עבודות סולו, הרגשתי צורך לפתוח את המעגל הסגור ביני לביני ולהזמין אליו יוצרת נוספת. תחושת הסגירות התחדדה עוד מול הסגר שהקורונה כפתה. היצירה של מיכל עניינה אותי ועקבתי אחריה לאורך השנים. מה שמשך אותי הוא השוני באופן שבו אנחנו ניגשות לגוף ולתנועה. עם זאת הרגשתי שיש כאן פוטנציאל לחיבור ולהפריה. אולי מיכל תמשיכי על צמיחת המופע?

מיכל: בהתחלה כשנכנסנו לסטודיו אני חשבתי שאני רוצה שהגוף של נעה יהיה ״אחר״ במופע הזה, שהתנועה תהיה ״אחרת״. לא ידעתי בדיוק מה ה״אחרות״ הזו אבל התחלתי לדמיין ועבדנו ממקום פלסטי יותר, של הגוף כאובייקט, אני הינחתי ונעה עשתה כל מיני התנסויות תנועתיות. 

במקביל רציתי לדבר איתה על הביוגרפיה שלה, ובהווה עלה שהיא חווה הרבה כאב אחרי שנים של ריקוד. בערך חודשיים אחרי שהתחלנו הבן שלי אובחן עם סכרת נעורים ומכאן התחיל להתהוות איזה ״נושא״ לעבודה. בהתחלה בכלל לא הייתי אמורה להיות בתוך העבודה. זה היה אמור להיות סולו לנעה

יובל: ובאיזה שלב עלה העניין של שיתוף הקהל, שלוקח חלק פעיל – כזה או אחר – במופע?

מיכל: כמעט בכל העבודות שלי בשנים האחרונות היחסים בין קהל למופיעות הם לא היחסים ה״מסורתיים״. אבל במקרה זה הצורך עלה מתוך סוג האירוע שרצינו לייצר ביחס לגוף. יש כאן מורכבות כי הקהל סך הכל לא נדרש להמון, הוא רק זז ממקום למקום, זה לא שיש לו יותר מידי משימות, אבל אני חושבת שהאפקט הוא חזק בגלל כל מהלך המופע וההזדהות עם נעה (או איתי), עם היחסים ביננו ומה שהם משקפים לכל מי שמכיר את הסיטואציה של היות גוף בבדיקה. וכולנו מכירים ומכירות

נעה דר: שיתוף הקהל בחווית המופע היתה שם מהשלב הראשוני. התפקיד שלנו כמו גם של הקהל משתנה במהלך המופע, הצופים על האוביקט המטופל הופכים למטופלים והמטופל הופך למטפל. היה לנו חשוב שהצופים יחוו גופנית ולא רק דרך עיניהם

נעה: שיתוף הקהל בחווית המופע היתה שם מהשלב הראשוני שבו המופע קיבל אפיון צורני ונושאי. חשבנו על בית חולים, על הסטודיו שהופך למרפאה ומעבדה, ועל כך שאנחנו מכניסות את הקהל לתוך החלל הזה, כצופים וכמשתתפים בפועל. התפקיד שלנו כמו גם של הקהל משתנה במהלך המופע, הצופים על האוביקט המטופל הופכים למטופלים והמטופל הופך למטפל. היה לנו חשוב שהצופים יחוו גופנית ולא רק דרך עיניהם

יובל: כמו שאתן יודעות הייתי במופע לפני משהו כמו חודש, וגם נשארתי אחריו לשיחה איתכן. אני רוצה להגיד שמאוד נהניתי, למרות שאני לא בטוח שהנאה זה הדבר הזה שקרה לי שם – זו הייתה חוויה שנשארה איתי עוד הרבה זמן אחר כך, עוררה מחשבות על גוף, על החיים, על הרגע הזה בעולם.

אני מודה שאני לא מת על מה שנקרא שיתוף קהל. יוצא לי לראות די הרבה מחול מכל מני סוגים, בשנה האחרונה במיוחד, ולתחושתי הרבה פעמים אין לו הצדקה. והיה לי איזה אנטי שם (ככלל אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. מי כן?), אבל עכשיו, חודש אחרי, אני מבין יותר ומכיל יותר את החוויה ההיא.

והנה – יש גם שאלה, ואני לא מחפש איזו תשובה דידקטית – עם מה אתן רוצות שהקהל ייצא מהמופע? עם איזו חוויה? מה אתן רוצות או הייתן שמחות שיקרה לו

מיכל: הייתי רוצה שהן יצאו עם חוויה שהיא בכמה שכבות, ושהדברים יהדהדו גם רטרואקטיבית. שרק יום אחרי המופע מישהו יזכר ששאלנו אותו לתעודת הזהות בכניסה ויבין למה. שלמישהי תזדהר מתוך כל הטקסט השאלה שלי לנעה, אם היא לא מצטערת שלא עשתה עוד ילדים… 

אני לא חושבת שהמופע מדבר רק על חוויות מחדר הרופאה, הוא מדבר על היות גוף בעולם, בתרבות שאנו חיים בה, שנענה באופן אוטומטי פחות או יותר למוסכמות מסויימות. 

הפרשנות המיידית היא שאנחנו מדברות על נושא מסויים, אבל פרשנות מעמיקה יותר תהיה שהנושא למעשה משרת אותנו לדבר על דברים רחבים יותר וגם על אמנות. על המקום של הגוף במחול, בפרפורמנס, באמנות פלסטית.

נעה: אם החוויה עוררה אצלך את כל המגוון שתיארת – זה משמח אותי. הייתי רוצה שהקהל ייצא עם חוויה מורכבת ומחשבות שממשיכות להתפתח ולהתהוות זמן רב אחרי שהמופע הסתיים. הייתי רוצה שהקהל ייצא ער לגוף שלו, למשמעות של להיות עם גוף, לאפשרויות ולמגבלות שלו, לשבריריות שלו. לחיבורים העדינים ולתלות בין הגוף לסביבה האנושית בה הוא פועל ונחשף. ערנות לפרקספקטיבות השונות שבהן אנחנו תופסים את הגוף שלנו כמו גם גופים אחרים. הגישות שלנו תמיד תלויות במצב הבריאותי שלנו, בגיל, במגדר, בתפקיד שאנחנו ממלאים. לכן, אולי לאפשר תחושת אמפתיה בתוך השונות

יובל: אני שמח שאת אומרת אמפתיה כי זה נושא שמעסיק אותי, ואני מסכים לגמרי שזה לא רק על חוויות מחדר הרופאה. אני אפילו אומר שאני לא בטוח שאם ישאלו אותי היום על מה המופע, זה יהיה הדבר הראשון (או השני) שאני אגיד.

אבל יש לי שאלה אחרת/נוספת: הגוף מאוד נוכח במופע הזה, ובמיוחד הגוף הנשי. החוויה של גוף, נשי. ואני, מה לעשות, גבר (לא מתלונן) וזה לגמרי לא הפריע לי בחוויה, אבל הייתי מאוד מודע לזה. ואני תוהה איך אני חווה את זה לעומת נשים, ויש לי תחושה, גם מהתגובות שעלו בשיח לאחר המופע, שזו חוויה אחרת – לא טובה יותר או פחות אבל אולי עוצמתית פחות.

זה משהו שלקחתן בחשבון? שאתן מודעות אליו? אתן מסכימות בכלל עם מה שאני אומר?

מיכל סממה: אני לא חושבת שגברים מרגישים פחות פגיעים, נחדרים, מאויימים, כשמתייחסים אל הגוף שלהם כאוביקט. יכול להיות שזה קורה להם פחות ביומיום ובעיקר הם כנראה פחות מדברים על זה. זה יותר טאבו ואולי מקומות שלא רוצים לגעת בהם

מיכל: אני לא יודעת אם זה משהו שלקחנו בחשבון בזמן היצירה כי באופן טבעי עוד לא עסקנו בשלב הזה בתגובת הקהל, אלא היינו בתוך עצמנו ובמה שאנחנו מביאות ומניחות בסטודיו. יחד עם זאת העבודה משקפת אותנו, את החוויות שלנו ואת השיחות שלנו, ולכן גם טבעי שתהיה בה הרבה נשיות כזו או אחרת וחוויה נשית מכל מיני כיוונים, אבל יכול להיות גם שחלק ממה שאתה אומר קשור לעיבוד של חוויות ושיח שיותר קיים בין נשים.

אני לא חושבת שגברים מרגישים פחות פגיעים, נחדרים, מאויימים, כשמתייחסים אל הגוף שלהם כאוביקט. יכול להיות שזה קורה להם פחות ביומיום ובעיקר הם כנראה פחות מדברים על זה. זה יותר טאבו ואולי מקומות שלא רוצים לגעת בהם. וגם נשים הרבה פעמים לא רוצות לגעת, כך שלחלק מהא.נשים המופע מעלה כל מיני מכאובים, לא רק פיזיים

נעה: אני חושבת שחווית הגוף אצל נשים נוכחת באופן משמעותי יותר, הן מסיבות ביולוגיות והן תרבותיות. זה מובן מאליו, לא? הווסת, ההריון, הלידה, הפסקת הווסת, הדרישה להיות יפה, להראות צעירה, הבדיקות הרפואיות הגניקולוגיות שהן מטבען חודרניות ולרוב מנוהלות על ידי רופאים גברים שגם אם רגישים ומודעים, מעולם לא היה להם רחם ולא חוו לידה, ולכן הסיטואציה הפעורה מולם בזמן בדיקה היא כל כך רגישה ועלולה להיות פוגענית.

וודאי, אנחנו יוצרות מתוך החוויה של עצמנו (למרות ששתינו אמהות לשני בנים:), אז במופע קיים גם האספקט הזה. אבל לא רק. אני חושבת שהחוויות המשותפות לנשים וגברים רבות יותר מאלו השונות. ושוב, האמפתיה היא משמעותית כשהיא מצליחה להתעורר בנו מול השונה מאתנו

מיכל: כאמור גם מתוך החוויה האישית שלי, כאמא לבן עם מחלה כרונית שמקבל זריקות כל יום, שהפגיעות של הגוף ומצד שני ה״חודרנות״ כלפי הגוף יכולה להגיע ממקומות לא צפויים. וחוץ מזה, חשוב לציין שיש גם הומור בעבודה, שלא יצא שאנחנו כאלה כבדות:)

יובל: זה נכון! ומה שאהבתי בהומור, אגב, שאתן לא מנסות להצחיק את הקהל, אלא מוצאות אותו גם במצבים המורכבים והמוכרים לנו

יובל: מעניין אותי לחזור למה שציינת בהתחלה נעה, וזו שאלה לשתיכן – למרות שיש לי תחושה שקצת עניתן עליה: מה למדתן, הבנתן, גיליתן וכן הלאה עם הזמן בעקבות התגובות, בעקבות החוויה האישית של הגוף שלכן בזמן ואחרי המופע?

מיכל: כיף שאתה אומר את זה, אנחנו באמת לא מנסות להצחיק או בכלל לרצות. החיים עצמם מספיק מוזרים בסיטואציות שהם מייצרים, בפער בין גוף לשפה, ועושים בשבילנו את העבודה. וגם התגובות למופע מאד חזקות, אני חושבת שהוא גם התחדד עם הזמן, ויש הרבה התרגשות כל פעם אחרי. זה כן גורם לי להאמין כל פעם מחדש בכוח של אמנות (סליחה על הקלישאה, אני אוהבת קלישאות) וגם של ליצור ולברוא מתוך מקומות כואבים, מתוך מה שיש, מתוך הרגע והאמת, בלי ליפייף או לנסות לרצות. 

באופן אישי היתה לי תובנה לגבי הדו צדדיות של ה״תפקיד״ שלי, לא רק במופע, גם בחיים, כלומר, שאני לא רק הצד הממושטר שפועל עליו כוח, אלא אני גם הצד הממשטר, שמפעיל כוח. תובנה לא בהכרח חיננית… 

מעבר לזה למדתי כמה פורה שיתוף הפעולה עם נעה יכול להיות, שהרי נולדה לנו במקביל עוד עבודה, ״דרוכות״, שעושה גם היא את תהליך הצמיחה וההרפתקאות שלה, אז אנחנו כל הזמן מתפתחות וזה מסעיר וכיף ואני סקרנית לגבי הבאות

birds

נעה: התגובות על המופע הן עזות במיוחד ונעות על קשת רחבה שבין קושי והירתעות, לבין חוויה מזככת ומרפאה. העוצמה של התגובות הפתיעה אותי בהתחלה והעמידה מולי מראה שלא הייתי מוכנה לה. הכוח של המופע לגעת באנשים באופן כל כך ישיר גרם לי להבין עד כמה אני חשופה בו למתבוננים; באופן שלא דומה כלל לזה בו נחשפתי בעבודות אחרות שלי: כאן הגוף נמצא במצב גולמי יותר, קרוב מאוד לעיני הצופים ומגיע ליותר מצבי קיצון.

עם זאת, התגובות גרמו לי לחפש איך ליצור אצל הצופים מגוון רחב יותר של תחושות והבנות שהן חלק מהחויה שלי כמופיעה ויוצרת במופע. תחושות של עונג, פתיחה למחזות של דמיון, הנאה אסתטית ופיזית מיכולת גופנית, ורגעים עמוקים של קשב והתבוננות

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתן לפני שנפרדות?

נעה: אני שמחה שהמופע שנוצר מדיאלוג בין שתינו, שתי יוצרות שמגיעות מכיווני מחשבה והתיחסות שונים, מייצר דיאלוג אינטנסיבי ומרתק עם קהל רחב. מה שהוא – מבקש את השיח הזה וזה נהדר בעיני

מיכל: ובואו לראות כמובן, נשארו מעט כרטיסים למופעים הקרובים ואנחנו יוצאות לחופשת קיץ אחריהם:)


נעה דר ומיכל סממה | בואו תשכבו
סטודיו קבוצת מחול נעה דר, לסקוב 13, תל אביב
21-22.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden