כחולות: הבנתי שהגוף שמענין אותי לעבוד עימו הוא דווקא הגוף המבוגר, הלא מיומן

יובל: בוקר טוב גלית, מה שלומך בימים אלו?

גלית: נהדר. עמוס בדברים יפים

יובל: מה לדוגמה?

גלית: אירועי סיכום תהליך עבודה של בית הספר של סדנאות גילה בתנועה ואמנות הבמה, שתי הופעות של כחולות, שיעורים בזום עם נשים מבוגרות מצ׳כיה לקראת מהלך קהילתי פרפורמטיבי בפסטיבל 22 korespondance בטירת ז׳דר. אני טסה בתחילת יולי לשבועיים של עבודה, ועוד השוטף הרגיל – פגישות עבודה, תכנון קורס קיץ ותכנית לימודים של שנה הבאה בבית הספר של סדנאות גילה

יובל: אכן עמוס. וכמו שאמרת אנחנו רגע לפני ההופעות האחרונות של כחולות העונה לפני צ׳כיה ויש לי הרבה מה לשאול – אבל אולי ספציפית לגבי המופע הזה, מעניין אותי להתחיל בשאלה העקרונית על עבודה עם נשים מבוגרות ואז נצלול גם לתוך כחולות. ספרי מתי ואיך זה התחיל, מה מעניין אותך בזה וכן הלאה

גלית: ווווהאו תשובה ארוכה אבל אנסה לקצר, וקצת מוזר כך בצ׳אט ובכל זאת – אלה החיים גם בלייב וגם בצ׳אט.

התחלתי ממקום מאוד אישי, סיפור משפחתי. לפני 15 שנה אחי הצעיר נפטר ממחלת הסרטן כשהוא בן 30. זה היה מעורר השראה ללוות אותו במהלך שמונה שנים בהתמודדות שלו עם המחלה. שבוע לפני שהוא איבד את ההכרה, צעדתי איתו לטיול קצר. הייתי צריכה לתמוך כי לא היה לו שיווי משקל. צעדנו אנגז׳ה ואז הוא אמר לי משפט ששינה את אופן ההתבוננות שלי על החיים ומשפיע עד היום על כל מה שאני עושה.

הוא אמר לי ״אני יודע שכולם סביבי מאוד דואגים, אבל זו אחת התקופות הכי יפות של חיי״. המשפט הזה שלו במרחב החיים הנוכחי שבו הוא היה – הפיזי והמנטלי – גרם לי לשאול שאלות קיומיות על החיים כמו – מה זה נקרא לחיות? ועד כמה יש לנו אחריות על האופן שבו אנו חיים?

עם השאלה הגדולה הזו נכנסתי לסטודיו ליצור את עבודתי הראשונה (הייתי קרוב ל־40). החלטתי לגעת בשאלות אלה דרך מעגל החיים והזמנתי לסטודיו שלוש נשים – בנות 20, 40, 70. הרקדניות הצעירות היו רקדניות מקצועיות (בת שבע לשעבר) והמבוגרת בת 70 – תלמה דים – ללא כל רקע בריקוד.

מהר מאוד הבנתי שהגוף שמענין אותי לעבוד עימו הוא דווקא הגוף המבוגר, הלא מיומן. התאהבתי בגוף הזה, חשתי שדרכו אני יכולה לגעת בשאלות שמעסיקות אותי על משמעות החיים. התאהבתי באנרגיה שהוא מביא, בהיסטוריה שרשומה בו, דווקא באיכות הנון־דאנסרית שלו.

מאז אני עובדת ויוצרת רק עם נשים מבוגרות. עם השנים גיליתי שלגוף הזה יש אסתטיקה פיזיולוגית שבהקשר לאמנות הבמה יש לה הבטים אישיים, חברתיים ופוליטיים, שמענין אותי לעסוק בהם ומאפשרים לי לעסוק בשאלת החיים. השאלה הזו כל הזמן נוכחת ביצירותי ובחיי

יובל: אז יש לי שאלה: צפיתי בכחולות לפני חודש בערך, וקודם כל חשוב להגיד שזה היה נפלא. אבל כל הזמן שאלתי את עצמי מה היה קורה אם אלו היו רקדניות צעירות יותר, אם המפע היה מחזיק (התשובה מבחינתי היא כן). 

העניין הוא כמובן שאי אפשר (וגם לא צריך) לנתק את המופע מהרקדניות הנפלאות כי הן אלו שעושות אותו, ותהיתי איפה עובר הגבול בין הדבר עצמו והאיכויות שהן מביאות, לבין המה שיכול להתפרש כגימיק: תראו, אני משתמשת ברקדניות מבוגרות שאתם לא רואים כמעט על הבמה, והדבר הזה קצת משכיח את העבודה עצמה.

ואני מניח שאני לא הראשון ששאל אותך את זה

גלית: לגבי השאלה שלך – מה היה קורה אם אלו היו רקדניות צעירות יותר – זו שאלה שמעסיקה אותי הרבה. מענין לבחון את זה, אבל יותר מענין אותי לדוגמה לשאול מה היה קורה אם גברים מבוגרים היו רוקדים את היצירה הזו?

אני יכולה לומר שנקודת המוצא שלי כשאני יוצרת, היא העובדה שאני יוצרת לגוף המבוגר הזה! המחשבה הכוריאוגרפית שלי מופנית לחומריות של הגוף הזה, ועד כה גם לנרטיבים הקשורים בחיים שלנו בישראל. 

אני בוחרת קאסט ממש כמו שבוחרים קאסט לסרט. אני ממש עובדת איתן, חוקרת את המסוגלות החומרית שלהן יחד עם הרעיון והדרמטורגיה של היצירה. והאתגר הוא שהם ״יחיו טוב ביחד״, כלומר שהצפייה ביצירה ״לא תשכיח את העבודה״

אני בוחרת קאסט ממש כמו שבוחרים קאסט לסרט. אני ממש עובדת איתן, חוקרת את המסוגלות החומרית שלהן יחד עם הרעיון והדרמטורגיה של היצירה. והאתגר הוא שהם ״יחיו טוב ביחד״, כלומר שהצפייה ביצירה ״לא תשכיח את העבודה״ כפי שאתה כותב. אלה בהחלט דברים שמעסיקים אותי ואני חוקרת אותם כל הזמן- מתי זה זה ומתי זה מרגיש מאולץ… ואני מקווה שאני מצליחה לעשות זאת.

יש משהו עבורי בחומריות של הגוף המבוגר שנוגע בכל המישורים – מישהי פעם כתבה לי שהיצירות שלי יש בהם ״אמפתיה קינסטטית״, אני כל כך אוהבת את ההגדרה הזו, כי ככה אני ניגשת אל הגוף הזה.

אגב, בהתחלה באמת התייחסו לעשייה שלי כגימיק למרות שהיצירה הראשונה ״גילה״ שעלתה בבכורה ב־2008 הופיעה מעל 50 הופעות במרכז סוזן דלל וברחבי הארץ, ואני יכולה להבין, כי לוקח זמן לשנות תפיסות והרגלים. וגם הרבה פעמים אמרו לי שאני לא יכולה להשתתף בפסטיבל מסוים כי אני עובדת עם ״לא־רקדניות״ (non dancers). לשמחתי, היום המרחב האמנותי פתוח בפנינו לגמרי, ואנו מופיעות בפסטיבלי מחול מקצועיים בארץ ובעולם

יובל: אני גם שמח, כי מה שמשנה מבחינתי בסוף זה אם העבודה טובה או לא. ואני רוצה להמשיך ולשאול על שני הרבדים של כחולות: העניין המקומי, הישראלי, והעניין האוניברסלי של הגוף הנשי המבוגר.

מהחוויה שלי הרובד השני של הגוף שאנחנו לא רגילים לראות – לא רק על הבמה אלא בכלל בנראות הציבורית שלו – היה מרתק עד שהצלחתי כמעט ולשים בצד את ההבט המקומי שהעבודה עוסקת בו. הרקדניות פשוט כישפו אותי במבטים, בתנועות, בעובדה שהן נמצאות כל כך קרוב אלי. יש איזה בלאנס שאת מנסה לעבוד איתו? עד כמה חשוב לך שאני ״אבין״ (ואני בכוונה כותב את זה במרכאות) את כל הרבדים של העבודה?

גלית: חשוב לי שהיצירה תהיה מרובדת בכמה שיותר שכבות, וכיף שאתה מזכיר את כל אלה כי ״כחולות״ באמת מרובדת בכל השכבות האלה שהזכרת. אני לא רוצה להכתיב לצופה, אני רוצה לאפשר לצופה מרחב לשוט בין השכבות לאן שירצה, ויתכן שאם היית מגיע לצפות בשנית, היית מגלה ביצירה דברים נוספים. 

ב״כחולות״ אני נוגעת בסוגייה של זהות הגוף המבוגר – מה אני מאפשרת לעצמי כאשה בגוף הזה, בחיים האלה? אנו נעות בין האתוס הציוני והגוף הקולקטיבי (זה שהקים את המדינה) לבין הארוס והגוף הפרטי. 

היצירה החלה מהשאלה – מה הדבר שאדם מבוגר הכי מפחד ממנו? והתשובה היתה – נפילה, כשהקרקע לא יציבה. ואז שאלנו את עצמנו כיצד אפשר לנכס קרקע לא יציבה (בכל המישורים) ולנכס אותה עבורנו שתהיה לנו לבית? ואז שאלנו מה זה בית עבורנו? מה זה לחוש בית בגוף שלי כאשה? מה זה לחוש בית במדינה שלנו? מה אנו משאירות לילדים שלנו? של מי האחריות? וכו׳ וכו׳, והכל מתערבב בהכל.

הבחירה להופיע בזירה, קרוב לצופים ב־360 מעלות, ולהתבונן על ״הלבן שבעיניים של הצופה״, היתה בחירה כוראוגרפית. רצינו ליצור אינטימיות בין הקהל לנשים ומצד שני שלא יהיה לאן לברוח. הצופה הופך להיות חלק מהיצירה, כי כבר מההתחלה כצופה אתה יכול לבחור את אופן ההתבוננות שלך בהן, ועולות כל מיני תחושות ורפלקציות לצופה עם עצמו.

היצירה מעמתת את הצופה עם עצמו, אי אפשר לברוח. אני מאוד אוהבת להתבונן במבט של הצופים – זה ממש כוראוגרפיה של מבטים – הכל נמצא שם. חקרנו הרבה את ענין המבט כחומר. וכן, כפי שכתבת הרקדניות מכשפות במבטים ובנוכחות שלה

יובל: את אומרת עבורנו, שאלנו – עד כמה הרקדניות שותפות בתהליך? משפיעות על התוצר הסופי?

גלית: קודם כל חשוב לי לציין שאורית גרוס היא שותפה ליצירתי כחולות. אורית החלה בסדנאות ״גילה״ וזו כבר העבודה השניה שבה היא שותפתי ליצירה. בנוסף אני מוקפת בא.נשים נהדרים שמרחיבים את עולמי ועוזרים לי לגלות ולדייק ולהשתכלל – דרמטורגיה: נטלי צוקרמן; תאורה: רותם אלרואי; תפאורה: איריס מועלם; מוסיקה: אבי בללי; ניהול הצגה: נעה דר. אני מציינת את זה כי כבר ממש הפכנו לצוות של ממש וזו תחושה נהדרת שיש סביבי אנשים כל כך נהדרים, מקצועיים, נדיבים ועם תשוקה וסקרנות ליצירה.

בדרך כלל אני מגיעה עם רעיון מרכזי, קצת דימויים והרבה אי ידיעה. אני מניחה אותם בפני הנשים ואז אנו יוצאות לדרך. תהליך היצירה מתמשך בדרך כלל כשנה. אני אוהבת לשהות ולדגור עם החומרים. יש לנו הרבה שיחות שלנו עם עצמנו, כל מיני תרגילי אימפרוביזציה שאנחנו עושות ומשם נולדים חומרים טקסטואלים ותנועתיים. לדוגמה, השירים בכחולות, רובם כאלה שהנשים הביאו. בתהליך היצירה יש הרבה חיפוש אבל ההחלטה הסופית היא שלי וההחלטות שאני עושה נובעות מתוך מה שלדעתי משרת את היצירה. אני לא עושה החלטות ״סוציאליות״ 

זהות גוף, קבלה של הגוף והגיל, מה אני מאפשרת לעצמי ומה לא, איך החברה מסתכלת עלי, תופעת הגילנות וממש בשיתופים אישיים ומרגשים. נושא שעולה הרבה בשיחות מנשים נערות כמבוגרות, הוא הדיכוי של הגוף הנשי בחברה וכמובן נושא הגילנות

יובל: אז שאלה אחרונה: מהפרספקטיבה שלך, איך את רואה את ההבדל בתגובות בין נשים לגברים? כי זו עבודה כולה נשית ואני רוצה לנחש שאני חוויתי אותה אחרת, שיש שם דברים שלא משנה כמה זה יהיה טוב החוויה שלי היא אחרת בעולם (גם בגלל הגיל, נגיד)

גלית: אני סקרנית לשמוע איך אתה חווית את היצירה. בסוף כל מופע אנו מקיימות שיחה עם הקהל, מקרבים את הכסאות עוד יותר ומנסות ליצור לעצמנו סלון משותף לכל הקהל שהגיע. בכל שיחה אני מתרגשת מחדש מהשיתוף, האינטימיות והפתיחות שעולה מהקהל.

השיח נע בכל השכבות אותם הזכרת – זהות גוף, קבלה של הגוף והגיל, מה אני מאפשרת לעצמי ומה לא, איך החברה מסתכלת עלי, תופעת הגילנות וממש בשיתופים אישיים ומרגשים. נושא שעולה הרבה בשיחות מנשים נערות כמבוגרות, הוא הדיכוי של הגוף הנשי בחברה וכמובן נושא הגילנות. וכן יש עוד כל כך הרבה מה לעשות בענין זה. 

פתאום גם נפתח שיח גברי בעניין הזהות שזה מעניין ביותר. אני זוכרת משפט של גבר שהיה בקהל ושיתף, כי בדרך כלל זה נדיר שהגברים משתפים בשיחות שלנו: צפיתי בכן, בהתחלה הייתי מובך, במהלך העבודה התאהבתי בכן, ריגשתן אותי היו לי דמעות בעיניים, זה לקח אותי לכל כך הרבה מקומות שלי עם עצמי ללא קשר לנשיות או גבריות. אתן כל כך יפות. 

היו הרבה נשים שאמרו לנו שהצפייה במופע אפשרה להן להתבונן על עצמן מחדש בקבלה ואהבה לעצמן. היה גבר שאמר לנו שהוא ממש מקנא במרחב שיצרנו, בעומק האינסופי שאנו מביאות

יובל: אז כן, החוויה שלי היא כל מה שכתבת למעלה. התאהבתי ברקדניות ורציתי עוד. מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדות?

גלית: אז קודם כל יאללה בואו ל״כחולות״ – השבוע מופע אחרון לעונה, נדמה לי שאנחנו כבר סולדאאוט, אבל אנחנו חוזרות שוב בנובמבר אחרי החגים.

וחוץ מזה לא סיפרתי לך שקבלתי את פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה 2022 של עיריית תל־אביב-יפו לשנת 2022 בקטגוריה לאמנים בעלי הישגים מבטיחים, וזה מרגש ומשמח אותי מאוד. אני נרגשת על ההכרה בגוף המבוגר בשדה המחול העכשווי, דווקא בבגרותו ובנון־דאנסריות שלו. השדה האמנותי עושה את דרכו אל החברתי, כםי שנכתב בנימוקי הוועדה להענקת הפרס ״על שפה אמנותית, המאפשרת לנשים בוגרות להתבטא ולהראות את עצמן במרחב הציבורי״