כל מה שחשוב ויפה
Empress Court, מומבאי, 1936. צילום: Art Deco Mumbai Trust

בין שתי ערים: התערוכה שמחברת בין מומבאי ותל אביב

בעיר הגדולה ביותר במערב הודו ננעלה בשבוע שעבר תערוכה העוסקת באדריכלות מודרנית בשתי הערים. ולמרות שהמרחק ביניהן הוא למעלה מ־4,000 ק״מ, אפשר לגלות ביניהן קווי דימיון רבים

בין מומבאי, בירת המדינה מהארשטרה שבמערב הודו, לבין תל אביב – מפרידים מעל 4,000 ק״מ. מה הסיכוי אם כך למצוא ביניהן קווי דמיון, מעבר להיותן ערים גדולות, תוססות ושוקקות חיים, כל אחת במקומה ובתרבות אליה היא שייכת?

מפתיע ככל שהדבר יישמע, תערוכה שננעלה בשבוע שעבר בגלריה שבבית הספר לאדריכלות Sir J.J. College Of Architecture במומבאי מעלה שהסיכוי אינו מופרך. מסתבר, שעם כל המרחק הגיאוגרפי והתרבותי שמתקיים בין תל אביב ומומבאי, הדמיון ביניהן מוצא ביטוי במארג הפיזי־אדריכלי שלהן, ושקווים משיקים נמתחים בין שתי הערים השוכנות בקצווי עולם שונים.

Soona Mahal, מומבאי, 1937. צילום: Art Deco Mumbai Trust

Soona Mahal, מומבאי, 1937. צילום: Art Deco Mumbai Trust

לבנדה 56, תל אביב, 1934. צילום: מרכז הבאוהאוס

לבנדה 56, תל אביב, 1934. צילום: מרכז הבאוהאוס

התערוכה ״בין שתי ערים: אדריכלות מודרנית במומבאי ובתל אביב״ נולדה ביוזמת הקונסוליה הישראלית הפועלת במומבאי, וכתוצר של שיתוף פעולה עם קרן אר־דקו המקומית (עמותה שעוסקת בשימור), בית הספר ההודי לאדריכלות ומרכז הבאוהאוס בתל אביב. התערוכה, שאצר פרופסור מוסטנסיר דלבי מג׳י.גי׳ קולג׳, עוסקת באדריכלות שנות ה־30 וה־40 בשתי הערים, ובוחנת עבר משותף שלא היה מוכר.

״הרעיון לקיומה נולד במסגרת אירועים שאנחנו מקיימים לציון 30 שנות ידידות בין הודו וישראל״ מספרת דליה נוימן, סגנית הקונסול הכללי במומבאי. ״קובי שושני, הקונסול הכללי, הוא חובב אדריכלות נלהב שהעלה את הרעיון. אדריכלות היא נכס תרבותי קולקטיבי, ושתי הערים הוכרזו כאתרי מורשת בינלאומיים בזכות מורשת אדריכלית מובהקת ששזורה בהן- מורשת הסגנון הבינלאומי (באוהאוס) בתל אביב, ומורשת סגנון האר־דקו במומבאי (לצד ויקטוריאני וגותי). תל אביב מוכרת בהודו כעיר אטרקטיבית, אבל היא אינה מזוהה עם הסגנון הבינלאומי, שככלל אינו מוכר בה דיו״.

לצד המיקוד הגיאוגראפי־תמטי התערוכה מעלה שאלות על תהליכים עירוניים, שימור וזהות, והצגתה מעוררת עניין רב – הן מבחינת ריבוי מבקרים והן בתקשורת המסקרת אותה, שבעקבותיה יתקיים גם סמינר בנושא

קיום שיתופי פעולה בין שני העמים, שמאפשר להציג תרבות ישראלית ולחזק את הקירבה ביניהם, הוא לדברי נוימן חלק משמעותי בפעילות הקונסוליה. ״כשעלה הרעיון התחלנו לחפש גורמים מקומיים כדי לשתף איתם פעולה למימושו. יצירה משותפת מסוג זה היא עבורנו מטרת על״. היוזמה, לדבריה, זכתה להיענות חיובית ולרצון טוב, אם כי אלו היו מלווים גם בספקנות מסוימת. ״פרופסור מוסטנסיר דאלווי היה ספקני משהו בתחילה לגבי הנושא, אך ככל שמהלך שיתוף הפעולה התקדם הוא הצמיח תהליך מחקרי מעמיק ומרתק, שהעלה שאכן קיים דמיון לא מבוטל בין שני הזרמים ובתוך כך בין שתי הערים״.

התערוכה אמנם שמה דגש על מומבאי ותל ואביב, אך לשיטתו של דאלווי מדובר בתופעה רחבה יותר שבאה לידי ביטוי בחלקי עולם נוספים, בעיקר בערי נמל כמו קראצ׳י (פקיסטן) ג׳קרטה (אינדונזיה), טהראן ועוד. שנות ה־30 סימנו לטענתו תקופה אופטימית ועידן חדש ומודרני, שבין סממניו הייתה צמיחה משמעותית של תנועה בין־יבשתית ערה. בתחום האדריכלות סימנה התקופה את חדירת השימוש בבטון מזוין, ולצד המוביליות הביאה להתפתחות זרמים בעלי מאפיינים דומים.

מלון סינמה, תל אביב, 1939. צילום: מרכז הבאוהאוס

מלון סינמה, תל אביב, 1939. צילום: מרכז הבאוהאוס

Rajjab Mahal, מומבאי, 1936. צילום: Art Deco Mumbai Trust

Rajjab Mahal, מומבאי, 1936. צילום: Art Deco Mumbai Trust

הגדרות טיפולוגיות של מבנים

ד״ר מיכה גרוס, העומד בראש מרכז הבאוהאוס בתל אביב ושותף לגיבושה התוכני של התערוכה, חושב גם הוא שלטכנולוגיית הבנייה החדשה היה תפקיד משמעותי בדמיון הסגנוני שהעלה המחקר: ״השימוש בבטון המזוין, שביטל את הצורך בקירות תמך, העניק לאדריכלים חופש תכנוני גדול יותר. הסגנון הבינלאומי, שחתר לפונקציונליות נטולת עיטורים קישוטיים, הניב מבנים נקיים מאוד בהשוואה לאלה של האר־דקו, שהתבסס כזרם עוד לפניו. אבל בחללים פנימיים, כמו מבואות פנימיות או חיצוניות, חללי לובי או דלתות הכניסה אליהם – אפשר לראות קווי דמיון לא מבוטלים, אם בשימוש חומרי ואם באלמנטים״.

אופייה של התערוכה בוסס על הגדרת טיפולוגיות של מבנים, חללים ואלמנטים, וביניהם בתי קולנוע, בתי תפילה, בנייני משרדים, מגורים, חדרי מדרגות, חללי לובי ופונקציות שירות ציבוריות. אלה מודגמים במסגרתה באמצעות 28 פאנלים, המחברים צילומים מאותה קטגוריה טיפולוגית להמחשת הדמיון ו/או השוני המתקיימים ביניהם, תוך ציון השנה בה נבנו. לצד זאת מובאים בה טקסטים של האוצר, כמייצג מורשת האדריכלות המקומית, ושל גרוס, כמייצג המורשת הבינלאומית בתל אביב.

birds

״במהלך העבודה על התערוכה התגלו נקודות ממשק מעניינות נוספות״, אומרת נוימן, ״כמו העובדה שמתכנן הערים פטריק גדס, אבי תכנית עיר הגנים בתל אביב, רקם תכנית דומה גם בעבור מומבאי, אבל היישום שלה כאן הרבה פחות ניכר. נקודת ממשק אחרת, שאמנם אינה קשורה לתוכן התערוכה אך עולה מהחיים עצמם והיה נחמד לגלות אותה, היא שאחי סבה של מישל יוסף, האחראית על הדיפלומטיה הציבורית בקונסוליה, עמד בראש בית הספר לאדריכלות שהוא השותף שלנו בפרויקט״.

Empress Court, מומבאי. צילום: Art Deco Mumbai Trust

Empress Court, מומבאי, 1936. צילום: Art Deco Mumbai Trust

שפינוזה 2, תל אביב, 1939. צילום: מרכז הבאוהאוס

שפינוזה 2, תל אביב, 1939. צילום: מרכז הבאוהאוס

למרות שמדובר בהיסטוריה אדריכלית שנודדת שנים אחורה, הפקת התערוכה נעשתה ברוח של הכאן והעכשיו, תוך שימוש באמצעים דיגיטליים, שיחות ווטסאפ ופגישות זום. לצד המיקוד הגיאוגראפי־תמטי היא מעלה שאלות על תהליכים עירוניים, שימור וזהות, והצגתה מעוררת עניין רב – הן מבחינת ריבוי מבקרים והן בתקשורת המסקרת אותה, שבעקבותיה יתקיים גם סמינר בנושא.

ולמי שמצר על הריחוק: העניין הרב שהתערוכה מעוררת לא יהיה שמור רק להודו ולמומבאי. כנגזר משמה, הכולל גם את תל אביב, בחודש נובמבר הקרוב, כשיתוף פעולה בין שגרירות הודו בישראל ומרכז הבאוהאוס, התערוכה תגיע לארץ ותוצג בגלריה שבמרכז הבאוהאוס.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden