כל מה שחשוב ויפה
עוף דה רקורד­­. צילומים: מעיין קאופמן
עוף דה רקורד­­. צילומים: מעיין קאופמן

גיל נמט // עוף דה רקורד­­

הפרויקט האקספרימנטלי ״עוף דה רקורד״ שהופק בניצוחו של גיל נמט, מתעד שיתוף פעולה בין 41 אמנים.ות ממגוון דיסציפלינות יצירה, המותכות בתוך קדירת בטון בטמפרטורה של 41 מעלות צלזיוס בבאר שבע

עוף דה רקורד הוא פרויקט וידאו שיצרתי עם חברים בלהט קיץ בתוך חניון תת קרקעי בעיר העתיקה של באר שבע. יחד איתנו השתתפו 41 אמנים.ות מרחבי הארץ בהפקת חיבור אלכימי בין אמנויות מגוונות לכדי יצירה אחת שלמה בטמפרטורה של 41 מעלות צזלזיוס בארשבעי.

דברים מתערבבים לי כשאני מנסה להיזכר איך הכל התחיל: כשעלה הבוקר על איזה הר אי־שם בצפון, הואר השביל שלי. ריחפתי לאורו, מלקט מינרלים לפי סיקוונס אינסופי בדרך לגלזורה שעליה חלמתי. לפתע העולם שבחוץ דרש בשלומי. איזה תזמון גרוע, אינעל העולם. היה זה רטט שיחת טלפון דרומית והמסך הבהב בלקוניות ״דודו חמד״. לייבל והוא מבקשים את נוכחותי. המפגש בלתי נמנע.

היתה זאת הסקרנות שאילצה אותי לשאול אנשים אם יש להם עשרה שקלים כי אני חייב להגיע לבאר שבע. בדרך לא דרך נפגשנו שלושתינו בדממת התחנה המרכזית העבשה. המסר הועבר. ההשראה לפרויקט אולי טראנס־דיסציפלינרית אבל הפיצוח כולו עליי. מיותר לציין שסירבתי מיד. קודם כל לא.

יש לילות שבהם התודעה צפה על ציר הסיבוב של גלגלי האבניים בבית הקדרות, עד שזה מכה בך בהבזק: ניסוי תת־קרקעי על־תחומי בכור היתוך של אמנויות רב־גוניות שמתהוות ליצירה אחת קטלנית כמו וואן שוט. הכל היה אובר דה טופ אבל אנדרגראונד לגמרי.

לפנות בוקר מצאתי את עצמי מחייג לדודו וללייבל. הזמנתי אותם לסיור ספונטני בחניון מפוקפק ולהפך. צמרמורת טיפסה לי על העורף. בשפת המקום אנחנו מכנים את זה ״צמזה״. ניחוח של רסיסי זיכרון פוסט טראומטי קפץ לביקור וחוצמזה היה נדמה לי שהבחנתי בזנבו של הדהוד סירנה מתקופות של מלחמה. היא תבוא. איזו סימבוליקה משונה לחיות וליצור אהבה במרתף של אימת מוות. צא מזה גיל.

הכנתי פרזנטציה של מיניאטורות אמנים משעווה והקרנתי אותה בוידיאו־מאפינג. נתתי שואו וזה עבד. ההתלהבות גברה על החשש. ניגשנו יחד להתחיל ולהתמודד עם התחקיר, הליהוק והביצוע. לא ידעתי לאן אני נכנס

תיארתי ללייבל ולדודו את כל הדבר כולו והם נמשכו אליו בדיוק כפי שנרתעו ממנו. הם הביעו חשש שהביצוע לא יתממש אבל ידעתי בתוכי שהרתיעה שלהם היא דווקא מכך שההשראה אכן תתממש. כך, הבנתי שעליי להטעין ממשות בכל הג׳אז האבסטרקטי הזה כדי להמיס משהו מחומות ההתנגדות. הכנתי פרזנטציה של מיניאטורות אמנים משעווה והקרנתי אותה בוידיאו־מאפינג. נתתי שואו וזה עבד. ההתלהבות שלהם גברה על החשש. ניגשנו יחד להתחיל ולהתמודד עם התחקיר, הליהוק והביצוע. לא ידעתי לאן אני נכנס.

מיקס חד פעמי של חוויה

ברגע שהפרויקט יצא לדרך, נתקפתי חרדה איומה וחיפשתי עוגן. הייתי חייב להירגע עם איזו רגרסיה טובה. הבעתי צורך אמנותי להכיר את המרחב היטב ממש כמו את בית ילדותי. קשקשתי איזה משהו על רצון לבצע תחקיר וכך השגתי את מפתחות החניון. שהיתי שם למשך ארבע יממות שהותירו בי את חותמן. לילה אחד ניגש אליי דר רחוב ושאל אותי אם פתחו את החניון להומלסים.

לאחר שהחזרתי את הניצרה למיכל גז הפלפל, סיפרתי לו על הפרוייקט והוא סיפר לי על חייו. יום הצילומים שלמחרת ארב לשנינו. חמישה טייקים. וואן שוט. אווירה של וודסטוק אבל אקלים של ג׳הנם. כך או אחרת כולם היו מגוייסים לטובת העניין במידה כזו שלא היה לזה סיכוי ליפול. בזכות הרוחב הוורסטילי של המנעד האנושי והאמנותי, התאפשר לכולנו לייצר מיקס חד פעמי של חוויה, ולהעז לתעד אותה ככל שניתן היה.

birds

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מיכל גולדברג

    יצרת קסם-תודה לך ולכל מי שהשתתפ.ה והלואי ויהיה עוד מזה.

  2. נירה כלב

    כיף לראות אותם רוקדים – מתחשק.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden