כל מה שחשוב ויפה
שלומי נחמני, ענייני משפחה
שלומי נחמני, ענייני משפחה

שלומי נחמני // ענייני משפחה

ענייני משפחה, ספר שירי הילדים שכתב ואייר שלומי נחמני, נולד בזמן הקורונה בעקבות התחושה שהילדים ״נשרטו״ לנצח. ״החלטתי שבכל בוקר, לפני שאתחיל את יום העבודה, אכתוב משהו על הילדים וכך אפרק את מטען הכעס והתסכול. ההומור יעזור לחווית האומללות להיות משועשעת״

הנה משהו שעיצוב, מהמם ככל שהיה, אפילו אם האדמו״ר סטפן סגמייסטר עשה במיוחד בשבילך, לא יכול לפתור: דינמיקות משפחתיות! סגמייסטר מספר שכילד הוא גדל בבית שבו הוא מעולם לא ראה או שמע את ההורים שלו רבים, ושזה דפק אותו כי עד היום הוא לא יודע איך מתמודדים עם עימותים. ההורים שלו עשו הכל כדי שהילד לא יראה את ההורים שלו רבים ומה יצא? הוא נשרט מהכיוון השני. חשבתי שהורות היא משחק סכום אפס, אין לך סיכוי, איך שלא תחליט לפעול (כמעט) הילדים שלך ישרטו מזה.

חודש פחות או יותר אחרי שנולד בנינו השלישי, השמועות על נגיף סיני שמהן התעלמנו הפכו למציאות הכי בדיונית שיכולנו לתאר. נכנסו לסגרים, כמעט שלא הצלחנו לעבוד, והתחלנו לפחד. פחדנו מהאוויר שאנחנו נושמים, משקיות שחיכו לנו מחוץ לדלת ובעיקר פחדנו על הילדים. לאט לאט, ה״חופש״ הפך למועקה שהילדים לא ידעו אפילו איך להביע אותה והכל הפך לכאוטי.

בבית נהיה צפוף, לוחץ ומתסכל והדרך לריבים המטורללים והבלתי נגמרים הייתה סלולה כמו כביש 6. כהורים, כמעט ולא הצלחנו לצאת מזה בלי התחושה שהנה, הילדים ״נשרטו״ לנצח. מתוך כל הסיר לחץ הזה, נולד אצלי הפרוייקט ״ענייני משפחה״. אחרי כל ריב קולוסלי על מי ישתה מים מהכוס האדומה או ״אבל אני תפסתי את זה קודם״ מצאתי את עצמי מלמל את טולסטוי שאמר ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה״; בדגש כמובן על האומללות.

הצרות גורפות לכולנו. אמנם כמו הקורונה, בווריאנטים שונים, אבל משותפות. אז לב טולסטוי היקר, כל המשפחות אומללות באותה הדרך חביבי, חבל שלא התייעצת אותי קודם

כשכבר הגעתי סוף־סוף לסטודיו, וכל האומללות נשראה בבית, החלטתי שבכל בוקר, לפני שאתחיל את יום העבודה שלי, אכתוב משהו על הילדים וכך אפרק את מטען הכעס והתסכול. ההומור יעזור לחווית האומללות להיות משועשעת. כשהצטברו מספיק שירים, אמרתי וואלה, אולי אפשר לפרסם את זה כספר: ההורים בטח יאהבו את זה, שהצרות שלהם.ן הן לא רק מנת חלקם.ן הבלעדית. הן לא מיוחדות רק להם.ן, הן גורפות לכולנו, אמנם כמו הקורונה, בווריאנטים שונים, אבל משותפות לכולנו. אז לב טולסטוי היקר, כל המשפחות אומללות באותה הדרך חביבי, חבל שלא התייעצת אותי קודם.

בהתחלה לא רציתי לאייר את הספר בעצמי כי אני לא רואה את עצמי כמאייר. אני מאוד מאוד מאוד מקנא במאיירים ומאיירות שזה מה השהם עושים כמקצוע, כלומר, 100 אחוז מהזמן. אני לא שם, החיים לקחו אותי למחוזות אחרים, למרות שבתחילת דרכי המקצועית זה מה שרציתי להיות, מאייר.

פניתי לאור סגל המחוננת, לדקל חברוני ולעמשא מנחם המעולים והנהדרים. נורא רציתי שייארו את הספר, אבל בסוף הבנתי שהפרויקט הזה נולד ממקום כל כך אישי ופרטי, שרק מתבקש שאאייר אותו גם בעצמי. הספר יצא בהוצאת טנג׳יר, שעבורי זה כבוד גדול כי זו הוצאה שמבינה דבר או שניים בשירה, והוא כרגע בעיצומו של גיוס המונים כדי לממן את ההדפסה וכל מה שמסביב, אז אני מזמין אתכם.ן להיכנס ללינק ולהיות חלק בלתי נפרד מהספר ולהפיץ את הבשורה ״ענייני משפחה״.


birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden