תל חי בקריית המלאכה: עם אצבע (הגליל) על הדופק

יובל: הי מירב, מה שלומך? שמחתי לשמוע על התערוכה החדשה בגלריה של המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל חי, עם אצבע (הגליל) על הדופק. תמיד מעניין לבקר שם ואני סקרן לראות מה מכל ההצע בחרת להציג

מירב: אתה הכי מוזמן לבוא ולראות, וסיכוי מצויין שאת רב העבודות תזכור מביקורים לאורך השנים בתערוכות הבוגרים של המחלקה (-:

יובל: כן, והיו גם כמה עבודות שהצגנו בביאנלה לאומנויות ולעיצוב שאצרנו במוזיאון ארץ ישראל לפני שנתיים (זה פתאום נראה לי לפני 20 שנה ולא שנתיים…). בכל אופן, ספרי קצת על התהליך – מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה ומה קרה מאז

מירב: נכון, אתה צודק. וכן העבודה על הביאנלה שלא היתה כל כך מזמן אכן נדמית כמו היסטוריה רחוקה…

התערוכה ״עם אצבע (הגליל) על הדופק״ נולדה בעקבות שיחות שהיו לגל שחר (ראשת המכון לאמנויות) ולי על הצורך לחשוף את העבודות הנהדרות של הבוגרים והסטודנטים במחלקה לקהל רב.

כמו שאתה יודע, כבר הרבה שנים שאני מבקרת בתערוכות הבוגרים בתל חי, ולשמחתי בשנים האחרונות יש לנו קבוצה של כותבים ואוצרים, מצומצמת אך נאמנה (שגם אתה נמנה ביניהם), שעולה כל שנה לסיור בתערוכות ולביקור במכון לאמנויות הכה מיוחד הזה. אבל העובדה שהמכון ממוקם בקצה הצפוני של מדינת ישראל מונעת מאנשים רבים להיחשף ליצירה שמתרחשת במחלקות השונות.

בגין היותי האוצרת של גלריה B.Y5 חשבתי שיש לי הזדמנות טובה לנצל את הבמה של הגלריה, שמהותה עיסוק בתרבות חומרית ובעיצוב עכשווי וקראפט בישראל, ונמצאת באיזור של גלריות ופעילויות תרבות בתל אביב, ולתת לבוגרי המחלקה את החשיפה שלה הם כל כך ראויים

יובל: אז מאיפה התחלת? כרונולוגית? משנה מסוימת? לפי קורסים? רק פרויקטי גמר?

מירב: תהליך העבודה החל בפגישה שלי עם נגה חדד (שמשמשת כמרצה במחלקה ומחליפה בשנה האחרונה את סיגל ליפשיץ כראשת המחלקה), שבה התחלנו לעבור ולרכז את כל פרויקטי הגמר, כמו גם עבודות ממגוון הקורסים הנלמדים במחלקה. למול מאות תצלומים שהדפסנו ופרסנו על הרצפה אצלי בבית התחלנו לבנות אפשרויות לפילוח ובחירה של עבודות ורעיונות ולאופני מבנה הסיפור של העשייה במחלקה. 

בסופו של דבר בחרנו להציב עבודות של בוגרים ושל סטודנטים, ולכלול גם פרוייקטי גמר וגם עבודות מקורסים מקצועיים. בהצבת התערוכה בחרנו בגדול להציג את המיומנויות המסורתיות שהסטודנטים מקבלים בקורסים השונים במעטפת, כאלה שמובילים אל פרויקטי הגמר, שבהם מנכיחים הסטודנטים את המימוש של היכולות המקצועיות, כמו גם את המקום של צורפות ככלי ביטוי רעיוני אישי ומקומי.

כך, על הקיר המערבי מוצגות עבודות של טכניקות נפח; על הצפוני טכניקות צריבה וטיפול בפני שטח; על הקיר המזרחי עבודות המתאפיינות בטיפול במנעד רחב של חומרים, כולל כאלה שהם פחות קונבנציונאליים; ועל הקיר הדרומי מיומנויות של מנגנונים ותנועה של החומר. כל אלה מהווים מעטפת לסדרת פרוייקטי גמר המנכיחים דיאלוג בין מיומנות מקצועית לאמירה רעיונית

יובל: אז בואי תתני איזה 2-3 דוגמאות ממה שבחרת, שמייצגות להבנתך את הדי.אן. איי התל־חייאי (כככה כותבים? תל־חייאי? אין לי מושג)

מירב: אני הייתי מנסחת מהו הדי.אנ.איי של המחלקה בתל חי (-:

כשאתה שואל על די.אן.איי של מחלקה אני חושבת שהדבר הראשון שעולה בעבודות הוא הבולטות של המיומנויות המסורתיות של דיסציפלינת הצורפות והחיבור למקום שבו פועלת המחלקה, ואי אפשר להתעלם מהתחושה של מקצב שונה שמקבל מענה בגופי עבודה עשירים

יובל: מעניין. עוד נחזור לזה, בואי נמשיך עם הדוגמאות

מירב: בניסיון לתת דוגמאות אני בוחרת להתחיל עם עבודה של האז׳ר ח׳אטר, בוגרת של שנה זו, שמגיעה ממג׳דל שמס. העבודה שלה מביאה לידי ביטוי מצד אחד טכניקות מסורתיות של הרמה וצריבות – שמקבלות מקום של כבוד בתל חי ופחות בולטת במקומות אחרים – ומצד שני עיסוק בזהות אישית וסוגיות של שייכות סביב הדילמה הישראלית־סורית ברמת הגולן. 

בעבודה שלה היא מנכיחה מנהג חברתי שמקורו בדרום אמריקה אבל הפך חלק מתרבות היומיום של כפרי הדרוזים שבסוריה, בלבנון וברמת הגולן, כשלתוך הכלים היא מטביעה את נופי המקום והסכנות שהם טומנים בחובם דוגמת שדות המוקשים של רמת הגולן, את הזהות החצויה ואת הסיפורים המשפחתיים דוגמת מפגשים משני צידי הגבול על גבעת הצעקות.

ובהמשך לטכניקת ההרמה – על הקיר הראשון שפותח את התערוכה בחרנו להציב פרויקטים של טכניקות הרמה ונפח ובמסגרתם אני חייבת לציין עבודות של אלעד גוטרמן שהיה סטודנט והיום משמש כמרצה במחלקה, ובין עבודותיו להדגיש סדרה של חיות משא נפחיות שעשויות מהפח של קופסאות הסימילאק של הבן שלו ומכילות את האישי והמקומי באופן שובה לב…

בחרנו להציג את המיומנויות המסורתיות שהסטודנטים מקבלים בקורסים השונים במעטפת, כאלה שמובילים אל פרויקטי הגמר, שבהם מנכיחים הסטודנטים את המימוש של היכולות המקצועיות, כמו גם את המקום של צורפות ככלי ביטוי רעיוני אישי ומקומי

טכניקה דומיננטית נוספת שאפשר לראות בעשייה בתל חי היא של צריבות ועיבוד של פני שטח באופנים שונים. כאן אני בוחרת פרויקט של עדן שר שמשלבת פעולה סיזיפית של אלפי חוליות ודיסקיות בעבודת צריבה לכדי תכשיטים ואביזרים באמצעותם היא בוחנת יחסי גוף ואוביקט. גוף העבודה העצום שהיא יצרה ומיוצג במספר קטן של פריטים בתערוכה הוא דוגמא לתחושת הקסם שחווינו כל שנה בביקורים בתערוכות הבוגרים מול מסה של עשייה עמלנית ומרהיבה

ואם אני אמשיך עם גופי העבודה עתירי הפרטים המשלבים פעולות של מנגנונים, תנועה ועבודה צורפותית קפדנית שחוזרת ומקבלת ביטוי במנעד רחב של גופים אז עבודות דוגמת גופי העבודה של ליטל גולדנברג (אותה הצגנו גם בביאנלה), של עדן גדג׳ ושל שלי לופטיג, מנכיחות שעות רבות של עבודה – מוטיב שעולה כמאפיין בעשייה במחלקה בתל חי. ואם כבר עמלנות קסומה העבודות של דניאלה בלאק, בוגרת השנה, בסדרת מיכלים ורסטיליים שחייבים לראות כדי להבין את גודל השליטה במיומנויות הצורפותיות ואת עוצמת הקסם של העבודה הזו

יובל: אמרת מקודם מיומנויות מסורתיות, חיבור למקום ומקצב שונה, ואני רוצה להתעכב רגע על החיבור למקום. גם כי את עוסקת הרבה שנים במקומיות וגם כי תל חי היא באמת מקום אחר, ונתחיל בנוף שנשקף מהבית ומהכיתה. איך את חושבת שזה משפיע ובא לידי ביטוי בעבודות? בנושאים שמעניניים את הסטודנטיות והסטודנטים לעסוק בהם?

מירב: אכן אחד הדברים שמרתקים הוא בחינת הקשר בין יוצר, יצירה ומקום, ואחרי לא מעט שנים של ראיונות ומפגשים עם יוצרים ברור לי לחלוטין שעבודתו של יוצר היא תמהיל של האישי – מאיפה הוא בא ומה הוא עבר, כמו גם איפה הוא חי ומה הוא פוגש במפגש היומיומי שלו. מכאן אם נתבונן על ההשפעות של הנוף הנשקף מהחלון, הצמחיה שבתוכה פוסעים התלמידים, חומרי הגלם התרבותיים והפיזיים אותם הם פוגשים, הם לגמרי נוכחים.

אם נרד לפרטים, אבני הבזלת של רמת הגולן, אדמות המרחבים סביב המכון, צמחים מקומיים ותחושה של טבע וחיבור לאדמה שנוכחים באנרגיה הכללית של העשייה ומקבלים אינטרפרטציות אישיות בדרכים שונות אצל הסטודנטים.

אבני הבזלת של רמת הגולן, אדמות המרחבים סביב המכון, צמחים מקומיים ותחושה של טבע וחיבור לאדמה שנוכחים באנרגיה הכללית של העשייה ומקבלים אינטרפרטציות אישיות בדרכים שונות אצל הסטודנטים

ואם אתן דוגמאות בפרוייקטים ספציפיים: שיר ציון אורגת ומרימה מתכות לכדי אוביקטים דמויי פקעות ששולחות שורשים אל עומק האדמה ומחוצה לה; אופיר תהל מציגה סדרת טבעות עשויות מגוון סוגי אדמה; דנית דסה הופכת קליפות עצים מכוסות טחב שהיא אספה בטיול בגליל למזוזות.

בתרגילים של מיומנויות בקורסי הבסיס משובצים חומרים שנאספים באיזור המכון כי הם החומרים הזמינים, וכך מוטבעת הזהות של הסביבה שבה הם פועלים לתוך העבודות עוד לפני שהם מפתחים אמירה מודעת אודות הזהות המקומית שלהם

יובל: ומבחינת קונספט אמנותי? איפה הן שמות את הדגש? גם בכלל וגם באופן ספציפי, אם אפשר בכלל להפריד בין חומר וטכניקה לקונספט

מירב: אם אמשיך מעט את מה שעלה תחת שאלתך הקודמת ואקשור לשאלתך הזו, אי אפשר להתעלם מההשפעות של מה שמהווה המרחב התרבותי שבו פועלים הסטודנטים, ומהחזון של המחלקות בהן הם פועלים. המחלקה בתל חי נקראת המחלקה לצורפות והאג׳נדה שלה היא שימור מסורות וטכנולוגיות מסורתיות, כשבו זמנית הם לא מתעלמים מרוח התקופה ומשילובן של תפיסות עכשוויות בעיצוב ואמנות.

זאת אומרת, שבתהליכי העבודה יש דגש רב למקצוע הצורפות ולתהליכים המסורתיים של עבודה עם מתכות, או כמו שרשמתי בטקסט התערוכה: ״לנסר, להלחים, לפצור, ללטש, לשבץ, לחבר, לצקת, להטביע, לרקע, להרים, לשלב מתכות וחומרים מגוונים ולחשוב באמצעות כלים צורפותיים״, כשהמיומנויות האלה הופכות נקודת מוצא לעשייה ככלי ביטוי אישי.

כאן נכנס ההבט הרעיוני, וכן, לגמרי אפשר להפריד בין פרויקטים ועשייה שמוכיחה יכולת ביצועית מופלאה או מתברכת באסתטיקה שובת לב אך אין מאחוריה תפיסה פילוסופית ו/או אמירה אישית, אך בפרויקטי הגמר (וחלק גם בתרגילים השוטפים) אפשר לראות כיצד הסטודנטים מספרים סיפור אישי ו/או סיפור של חומר ומעניקים למיומנויות הטכניות ערך מוסף.

ובשלב שבו הסטודנטים מטעינים משמעות לתוך המיומנויות הטכניות בבחירה בחומר, טכניקה, אופן הצבה וכדומה, מתחיל להיות הרבה יותר מעניין (-:

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

מירב: קודם כל שהיה תענוג לעבוד עם נגה (ועם הסטודנטיות.ים מתל חי) על התערוכה, ולחוות דרך מאות העבודות והדיאלוג איתה את הקסם של הדיסציפלינה המופלאה הזו (מעטים יודעים אבל את תחילת דרכי בשדה העיצוב עשיתי כצורפת ומעצבת תכשיטים וזו היתה עבורי הזדמנות להפגש עם אהבה ישנה אחרי שנים רבות).

ואם נלך אל החשיבות של חשיפה של יוצרים מקומיים – כן ירבו הבמות, ומי יתן וגם התקציבים, שיאפשרו תערוכות, מחקרים וחשיפה מנקודות מבט שונות של עבר עשיר והווה מרתק בעשייה בשדות העיצוב והקראפט בישראל

---

עם אצבע (הגליל) על הדופק
המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל חי
אוצרת: מירב רהט
גלריה B.Y5, רח׳ בר יוחאי 5, תל אביב
נעילה: 27.8

יום פתוח | 19.8
גלריה B.Y5, רח׳ בר יוחאי 5, תל אביב
11:00-14:00
בנוכחות מנהלת המכון ד״ר גל שחר, ראש המחלקה נגה חדד, בוגרות וסטודנטיות