כל מה שחשוב ויפה
אורנה בן עמי, ״איזה אורקסטרה!״, הגלריה העירונית לאמנות ראשל״צ. צילום: מ״ל
אורנה בן עמי, ״איזה אורקסטרה!״, הגלריה העירונית לאמנות ראשל״צ. צילום: מ״ל

איזה אורקסטרה! בגלריה העירונית לאמנות ראשל״צ

פורטפוליו Promotion: האמנית אורנה בן־עמי בתערוכת יחיד חדשה בגלריה העירונית לאמנות, בית גורדון־לונדון, ראשון לציון

האמנות של אורנה בן־עמי שואבת מהתיעודי וההיסטורי, כמו גם מהזיכרון האישי. ראשון לציון חוגגת 140 שנים להיווסדה ולקראת התערוכה עבדה בן־עמי עם ארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר וממנו בחרה צילומים תקופתיים, שנעשו בידי צלמים שמרביתם אנונימיים, מראשית ההתיישבות הציונית בראשון לציון.

ערה למהלך שהיא מייצרת, שבו פעולת האמנות שלה נעשית על גבי וביחס לפעולה אמנותית של אחר, בן־עמי אינה מסתירה את מקור הצילום או את העבר, אלא בונה מעליו קומה נוספת. התוצאה משאירה את שני האמנים שמשתתפים בו: הצלם ואמנית הברזל, כנוכחים; ומנגד הצילום הנבחר, ההגדלה, ומושאיו המטופלים על ידה, מעמתים אותנו עם עבר באופן סלקטיבי וייחודי בעל שפה אמנותית מובהקת ואישית.

צילום: אבי חי

צילום: אבי חי

מכיוון שמדובר בחומר ארכיוני שמעוגן בסיפור ההיסטוריה הציונית, לצלילה אל האלבום יש קונוטציה משותפת: אלה המשפחות של כולנו, היסודות ההיסטוריים שעליהם אנו בונים את חיינו כאן. בן־עמי מודעת לאג׳נדה ולבחירות של הצלמים ומנהלת איתם דיאלוג סמוי. היא פועלת מתוך הזיכרון הפרטי והציבורי תוך שהיא מושכת את הצופה אל זיכרונותיו שלו.

כאמנית היא מתמרנת בין שתי אפשרויות שכיחות של תצוגה בחלל (תצוגה על קירות או על רצפה) תוך שהיא מייצרת אפשרות נוספת או חדשה של עבודות פיסוליות הנוצרות מתוך ועל גבי צילומים היסטוריים שהוגדלו. כל אחד מהאוביקטים המצולמים נבחר והופך לאובייקט בעל גוף תלת ממדי המונכח ביצירה – צילום קיר שהוא פסל הנושא נוכחות נפחית. המגוון האנושי בצילום האורקסטרה של ראשון לציון הסעיר ומשך אותה אל התמונה: נגנים, נשים מגונדרות, גברים, ילדים, ערבים ויהודים, בליל גדול ומרתק. תרבוש לאחד (סממן ביגוד של התקופה העות׳מנית), כובע שייטים לאחר (מגבעת אירופית אופיינית לסוף המאה ה־19), כובעי קסקט (כובע עגול ורך ללא שוליים, עשוי צמר, טוויד או כותנה), או מגבעות נשיות. הבחירה להתמקד במאפייני ביגוד היא בחירה נשית ואישית המחוברת למקורותיה של האמנית, שאמה היצירתית הייתה גם תופרת, ולה מוקדש אחד מחללי התצוגה.

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

birds

חללי הגלריה יוצרים מהלך של תנועה בין זיכרונות אישיים אל עבר ההיסטורי־הציבורי, לדך בה מעצב העבר את ההווה ולאופן שבו נתפס העבר שמשתנה כל העת בהתאם לנורמות החברה והאנשים שאנחנו כרגע. בן־עמי מרתכת את זיכרונותיה, מקשיחה אותם אל חומר לכאורה גברי שהטיפול בו ותוצאותיו נשיים לגמרי. הזיכרונות מתמקמים על הרווח שבין מציאות לרישומה ומטבעם אינן שלמים ומקובעים. בן־עמי מפסלת את רישומם בחלל, יוצרת באמצעותם גשר בין עבר להווה ומותירה רווחים וחללים גם לספק.

כמעט ולא תקין פוליטית להתייחס באופן מגדרי אל הטכניקה או התווך דרכו בחרה לעבוד, ובכל זאת מעטות הנשים שבוחרות בברזל כפרקטיקת עבודה. ריתוך, מסגרות, עבודה עם משקלים גבוהים כפעולה יומיומית בסדנה הנושאת אבק ברזלי קבוע, אינה שכיחה. במובנים אלה אורנה הייתה ועודנה פרצת דרך. דרך עבודתה מתקיים חיבור נוסף לחלוצות שבצילומים, נשים שלא נרתעו מקושי פיזי, בזיעת אפיהן עבדו, כשוות לגברים, סימנו חברה שוויונית חדשה. מכאן אנחנו נדרשים לשאלה: בחלוף יותר ממאה שנים, האם ועד כמה מתקיים החזון החלוצי, עד כמה השוויון המגדרי נוכח ומונכח בחיינו. בין סיפור האתוס הציוני באמצעות צילומים מטופלים לבין זיכרונות אישיים עבודות הברזל של אורנה בן־עמי משאירות את הצופה נוכח, מולחם אל עברו ואל ההווה המתהווה.


איזה אורקסטרה! | אורנה בן־עמי
אוצרת: אפי גן וקרן ויסהויז
הגלריה העירונית לאמנות, בית גורדון־לונדון, אחד העם 8, ראשון לציון
נעילה: 26.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden