כל מה שחשוב ויפה
ניצן סט במשכן האמנות עין חרוד. צילומים: דניאל חנוך
ניצן סט במשכן האמנות עין חרוד. צילומי הצבה: דניאל חנוך

ניצן סט מחפשת מקום בקנון לאובדן ולשכול האישי

בתערוכה ״קינת הקנון״ במשכן לאמנות בעין חרוד, ניצן סט חוזרת לרגע שקפא בזמן, ומנסה למקם את מות אחיה במלחמת לבנון בין ביקורות על ״דלות החומר״ לפסטיבל ישראל

חגית: הי ניצן, בוקר טוב, איך עובר עלייך אוגוסט?

ניצן: הי חגית, בטוב, אינטנסיבי. עדיין מתאוששת מהשנה שעברה

חגית: מתאוששת? מאיזו בחינה?

ניצן: שנה עם שתי תערוכות יחיד, בערד ובמשכן בעין חרוד, אני חוזרת עכשיו לנשום

חגית: חשבתי שעל זה את מדברת. זה באמת קצת קיצוני, גם מבחינה גיאוגרפית, לא?

ניצן: כן זה היה מאמץ גדול, ואני כמובן טוטאלית בעשייה. יש משהו מאתגר בעצם המדיום של מיצבים גדולי ממדים, שמותאמים לחלל הספציפי, וגם בתהליך האינקובציה של התערוכות. אני בדרך כלל מתחילה בזמן ארוך של קריאת טקסטים על המקום

חגית: את מגיעה לאמנות מהצד האדריכלי, ומהבחינה הזו המשכן בעין חרוד, שנחשב למאסטרפיס בתכנון מוזיאלי, הוא מחוז חפץ?

ניצן: נכון, הוא מדהים. חשוב לי גם לחשוף סטודנטים למבנה המיוחד. אבל בתערוכות האחרונות שלי דווקא עניין אותי לעסוק במרחב באמצעות וידיאו וסאונד – שני מדיומים שדורשים היערכות במבנה הזה, מכיוון שהוא מואר ויש חלל מעל התקרות כך שהסאונד מתפזר. אבל מצאנו את הדרך

ניצן סט. צילום: הדר סייפן

ניצן סט. צילום: הדר סייפן

חגית: התערוכה שלך ״איפה היית בין 24 במאי ל־15 ביוני״ היא חלק מ״קינת הקנון״, תערוכת הסיום של החממה לאמנים בחסות מפעל הפיס, בהנחיית אלעד ירון ויניב שפירא, שפעלה במוזיאון במהלך השנה האחרונה. כמו במקומות אחרים שבהן פעלו החממות, כמו במוזיאון פתח תקוה ומוזיאון הרצליה, גם כאן כל עבודה היא מעין תערוכת יחיד. לצידך מציגים ליאב מזרחי, אייל אסולין, שירה גפשטיין וי.ש. קלטר. יש קשר בין התערוכות של כולם או שהכיוונים שונים לחלוטין?

ניצן: היה תהליך מעניין בחממה. בתחילת הדרך התבקשנו להראות עבודות קודמות שנוגעות בתולדות האמנות הישראלית. משהו בשיחות ובתהליך הקבוצתי עם האוצרים איפשר תהליך שהחזיק את האי־ודאות לגבי התוצרים זמן ארוך, והתערוכות עוסקות בתמות מאד אישיות ובמפגש שלהן עם הקנון של אמנות ישראלית. הרגשתי שאף אחד לא עושה את ״הרגיל״ שלו

חגית: הלא רגיל שלך זו הפנייה לווידאו וסאונד, או העיסוק במותו של אחיך, שנהרג כשהיית נערה. במלחמת לבנון?

ניצן: גם וגם. בתערוכות בעבר נמנעתי מנושאים אישיים. המיצבים עסקו בסביבה הבנויה כמצע לביקורת תרבות. עניין אותי חיפוש אחר זהות מרחבית, נורמות מרחביות כמו קו צבע השמן בקירות בתי חולים, וכן קלישאות לשוניות שהשתרבבו אל האדריכלות (לדוגמה: קירות מסך שקופים בבתי משפט שמביעים ״את שקיפות מערכת החוק״).

בתערוכה במשכן בעין חרוד אני עוסקת בנושא אישי מאוד – המוות של אחי. הייתי בת 14 כשאחי נהרג בשנת 86׳ בתאונה שבה התהפכה ״טיולית״ צבאית בדרך ללבנון. עשרות חיילים נפצעו ושלושה חיילים נהרגו, ביניהם אח שלי, רביב סט.

סוגיות רגשיות תמיד היו מובלעות במיצבים שלי, אבל החשיפה הישירה הייתה קשה לי, אולי כתגובה לתחושה שהחיים הפרטיים מאד חשופים בהוויה הקיבוצית. השנה לראשונה הרגשתי שהנושא של השכול חוזר ועולה שוב ושוב ביצירה ואני לא רוצה לברוח ממנו יותר.

כאדם מאד ורבלי, הרגשתי שעבורי האובדן נשאר לחלוטין לא מעובד מאז. עניין אותי לבדוק איך חוויית השכול שזורה ביומיום, תחושת הפספוס המתמיד, התקיעות, החזרתיות והמקום שבו המילולי כושל ובמקומו מגיח החזותי

אני חוזרת לזיכרון שבו אני יושבת ומסתכלת מהחלון ומולי צוות עיתונאים עם מצלמות שלופות, אך אסור להם לצלם מעבר למשקוף; ולידם עומד רב, שאיננו יכול להיכנס, כיוון שאין מזוזה בבית בקיבוץ. המצב הזה נדמה לי כמו מאזן אימה סטטי. זו נקודה שבה האינטימי מתערבב עם הלאומי בצורה בוטה

חגית: תסבירי?

ניצן: בתערוכה אני עוסקת בחוויית הזמן הסוביקטיבית, הזמן שעוצר מלכת מצד אחד ומולו החזרה הכפייתית לרגעים הקריטיים. אני חוזרת לזיכרון של סיטואציה מתוך ימי השבעה, שבה אני יושבת ומסתכלת מהחלון ומולי צוות עיתונאים עם מצלמות שלופות, אך אסור להם לצלם מעבר למשקוף (בשטח הפרטי); ומעט לידם עומד רב, שאיננו יכול להיכנס, כיון שלא הונחה מזוזה בבית בקיבוץ.

המצב הזה נדמה לי כמו מאזן אימה סטטי, שבו שלושתנו עומדים ומתבוננים אחד בשני בשתיקה עד היום. זו נקודה שבה האינטימי מתערבב עם הלאומי בצורה בוטה. הווידיאו בתערוכה מצולם מאותה נקודה פיזית של המבט החוצה, אבל הוא עוסק בה מזווית רגשית אחרת.

העבודה על הווידיאו התחילה מצילום של ילדים, שמנסים כל אחד בדרכו ללכוד את הזיכרון באופן אחר. הילדים בציפייה לרגע שהוא יחזור ואז הם יוכלו ללכוד את הזיכרון שלו, אחד מהם מכין מלכודת עלים והשני מורח דיו על הריצפה. ההיגיון הילדי איפשר לי לתווך את התחושה שאני מסרבת לקבל את הדין. הוא לא מתקבל על הדעת.

עם תהליך העבודה לקראת התערוכה, הלכתי והחסרתי מהווידיאו פרטים עד שנשארה רק ציפייה לא פתורה. את החלל האדריכלי של הבית חווים בתערוכה באמצעות שני טרקים של סאונד מרמקולים בפינות החלל. טרק אחד משמיע את החוץ והשני את פנים הבית

חגית: את יודעת, באיזה אופן מעוות, העיסוק בשכול הוא בדיוק הקנון הישראלי. קינת הקנון – צירוף לשוני מעולה – היא גם קינת הישראליות, שמקדשת שכול ומוות, נעורים הירואים, מלחמות גורליות. עד שהרובד האישי הולך לאיבוד

ניצן: נכון. ועדיין, הרגשתי האישית הייתה שאני עוסקת בקנון בדרך של התנגשות חזיתית. אולי בגלל הפרקטיקה שבחרתי לעבוד בה: לקחתי את התאריך הספציפי של התאונה של אחי ובדקתי מה קרה ביום הזה לאחרים, בתרבות ואמנות: מה נעשה במחלקות החינוך במוזיאונים, אילו חוקים נחקקו על הוראת אמנות. הגעתי לכ־15 ביקורות שנכתבו על התערוכה ״דלות החומר״ שהוצגה אז

חגית: אירוע מכונן

ניצן: מבחינתי לא נתתי לה קדימות, אבל היה מרגש לראות את מגוון סוגי הכתיבה שהייתה אז, והיום יש תשתית מצומצמת יותר לכתיבה על אמנות. והיה גם מצחיק לראות ביקורת חריפה ואפילו צינית על אמנים, שאחר כך הגיעו להישגים גדולים. נכתב אז על מישהו שהוא מעבר לשיא שלו ועל אחר שהוא תמיד מחטיא

חגית: למה חיפשת דווקא מה שקרה באמנות ובתרבות, ולא סיפורים אנושיים למשל או התפרצויות הרי געש בעולם?

ניצן: חיפשתי גם התפרצויות של הרי געש… הגעתי גם לעוד התרחשויות, להתפרצויות שקשורות למתח חילוני־דתי בארץ, שהטרמינולוגיה סביבו מאד השתנתה מאז. לא רציתי לתקשר באופן ישיר, רציתי שבעבודה זו, הביטוי האמנותי יספר את הסיפור שלי, במקומי

birds

חגית: נראה לי שזה הזמן לגלות עוד כמה דברים אישיים עלייך. מי את, מה את עושה בדרך כלל, ואיך החזרה ל SETTING הקיבוצי – במקרה זה של עין חרוד – הפעילה את החזרה לזיכרון היום ההוא בבית ילדותך, בקיבוץ יגור

ניצן: אני אמנית ואדריכלית, בוגרת תואר ראשון באדריכלות מבצלאל ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. אצרתי במשך שלוש שנים את המוזיאון לאדריכלות בחיפה ע״ש מוניו גיתאי והיום אני עובדת עם נוער בסיכון ומלמדת בטכניון.

אני אמא לתום, בת 12, בהורות משותפת. אבא של תום עובד בחו״ל רוב הזמן כך שאני רוב הזמן מתפקדת כחד־הורית. שזה נס בפני עצמו, ליצור אמנות בסטינג כזה (-:

חגית: מרשים. ואת נעה על הציר שבין הפורמליסטי (נגיד, בזיקה לאדריכלות) לאישי (דרך האמנות) ועושה נסים ביומיום (שזו אחת ההגדרות של הורות, לא?)

ניצן: הגדרה מדוייקת (-: בשנים האחרונות כשאני חושבת עבודת אמנות, אני מדמיינת אותה הרבה פעמים כוידיאו וסאונד. בשנת 2021 יצרתי עבודה משותפת עם האמן האלג׳יראי אנדרה קאמוס בברמן, גרמניה, במסגרת שיתוף פעולה עם מוזיאון חיפה (אצרו קובי בן מאיר ורועי פאביאן). שם הצגנו מספר מגאפונים שתיפקדו ככלי נגינה. ובעבודה בערד השנה (באוצרות לאה אביר) עבדתי עם אמן הסאונד שאול כהן והמשורר סעד אבו ע׳אנם.

בעצם עברתי כמעט לגמרי לאמנות והוראה. חשוב לי שיהיה לי תמיד פרויקט אדריכלי לצד העשייה האמנותית, כדי לשמור על קשר עם המקצוע. אני בוחרת דברים מיוחדים, כמו תכנון בית לחברים שעכשיו נמצא בבנייה או תכנון של מרחבי לימוד בהפרעה

פרסומת לפסטיבל ישראל שבכותרת שלה מופיעה השאלה ״איפה היית בין התאריכים ה־24 למאי וה־15 ליוני?״. כשראיתי את הפרסומת, היא לפתה אותי, הרגשתי שהיא שואלת אותי ״איפה היית״? ומעלה את כל רגשי האשמה המובלעים. אלה נושאים שאינם קשורים ישירות בתערוכה, אבל מייצרים את הפקעת הזו הבלתי אפשרית

חגית: ובצד היותר אישי – כמה אחים הייתם? את חושבת שהאובדן של אחיך השפיע על הבחירות שלך בהמשך החיים?

ניצן: נשארנו ארבע אחים, אנחנו מאד שונים אבל מאד מלוכדים, במיוחד סביב הורי. האובדן של אחי בגיל ההתבגרות היה טלטלה חזקה, הבית מתאיין לכמה שנים. אני זוכרת חילופי תפקידים באיזשהו אופן. אני זוכרת את עצמי רצה ומכבה את הטלוויזיה כשמראים משהו קשה, באופן קצת ילדותי, כדי שההורים לא יחשפו לזה. בעיקר אני זוכרת פיצול מחשבתי, בין התמימות הילדית לבין תפישה אמביוולנטית של המציאות, שאיננה מותאמת גיל, בגיל 14.

כעסתי על הורי שהיה להם קשה לדבר על האובדן. רציתי שהם ינהיגו את המשפחה גם בשכול. אבל דרכי ההתמודדות של כל אחד כל כך שונות. לזכותם יש לומר שהם אנשים מאוד מיוחדים וחזקים, והיה משהו אמיץ בחזרה האיטית לחיים, שלקחה המון שנים

חגית: קשה להבין את כל זה במבט מבחוץ. אולי זה גם משהו שאת מנסה להגיד בתערוכה – שעל פני השטח מתרחשים המון דברים במקביל, ואין דרך להכיל את המורכבות של כל אירוע, אלא אם את מעורבת בו, שרויה בתוכו

ניצן: בדיוק. היה לי חשוב לעסוק ברגשות סותרים. לדוגמה יש בתערוכה ציור שעשיתי בעקבות מודעה שהתפרסמה בעיתונים באותו יום – פרסומת לפסטיבל ישראל שבכותרת שלה מופיעה השאלה ״איפה היית בין התאריכים ה־24 למאי וה־15 ליוני?״. כשראיתי את הפרסומת, היא לפתה אותי, הרגשתי שהיא שואלת אותי ״איפה היית״? ומעלה את כל רגשי האשמה המובלעים. ציירתי אותה בגדול ועליה שרבטתי באובססיביות את השאלה – איפה הייתי? איפה היית? והעבודה של גרשוני ״חייל חייל״, שהוצגה אז, החיבור בין הארוטיקה ללאומיות. אלה נושאים שאינם קשורים ישירות בתערוכה, אבל מייצרים את הפקעת הזו הבלתי אפשרית

חגית: ועכשיו כשהתערוכה מוצגת, איך את חווה את החשיפה לקהל? את התגובות? איך המשפחה שלך הגיבה?

ניצן: התגובות חזקות. גם עם המשפחה היה תהליך מיוחד, שהתחיל כבר בצילומים, כשאבא שלי השתתף בצילומים כניצב, כעובר אורח. היה מרגש לראות את זה מהצד

חגית: ועכשיו נערכת לשנה הבאה, לפרויקטים הבאים?

ניצן: יש כמה פרויקטים שמתרקמים, אבל אני מאחלת לעצמי להיות כמה זמן בחוסר עשייה

חגית: בהצלחה 🙂


ניצן סט I איפה היית בין 24 במאי ל־15 ביוני
אוצרים: יניב שפירא, אלעד ירון
מתוך קינת הקנון, המשכן לאמנות, עין חרוד
נעילה: אוקטובר 2022

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אייל אסולין

    ניצן אמנית נפלאה והראיון מעולה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden