כל מה שחשוב ויפה
אידריס אלבה וטילדה סווינטון 3,000 שנים של כמיהה. צילומים: בתי קולנוע לב

3,000 שנים של כמיהה: הרבה יותר מעוד סיפור אהבה

״בשביל סיפורים כאלה הומצא הקולנוע״: סרטו של גורג׳ מילר מתאר מערכת יחסים בין דמותה של טילדה סווינטון לשד שהיא מגלה בבקבוקון, בדמותו של אידריס אלבה. התוצאה היא אגדה אודיו־ויזואלית שעוסקת באהבה, אבל אולי יותר מזה - עוסקת בסיפור סיפורים

תמיד אהבתי את ג׳ורג׳ מילר. הייתי בין האנשים שכעסו על ההכרה המועטה שקיבל על ״מקס הזועם: כביש הזעם״. סרטו החדש והמצופה, ״3,000 שנים של כמיהה״, בכיכובם של טילדה סווינטון ואידריס אלבה, הוא עבודתו הטובה ביותר עד היום. מדובר בתוצר נועז, שובה, נוגה, שלא נותן מנוחה גם שעות אחרי שהמסך יורד. זאת בעיקר הודות לאופן המכושף, הקסום, שבו מילר שוזר שתי תמות ישנות כמו הזמן: אהבה וסיפורים.

הפרוטגוניסטית של הסרט היא אלת׳יאה (שם שאפשר למצוא את שורשיו במיתולוגיה היוונית), נרטולוגית שאוהבת להתבודד ולכאורה גם מחבקת את הבדידות. השכלתה ועבודתה סובבים סביב סיפורים: מנרטיבים ישנים כמו הזמן ועד גיבורי הקומיקס שמציפים את עולמות התרבות של היום. היא מכירה ומבינה את ההיסטוריה של התפתחות הנרטיב וחשיבותו התרבותית. מדובר באישה רציונלית עם עבר לא רציונלי. גם שם יש סיפור שהיא בראה על מנת למצוא מזור לבדידותה – חבר דמיוני מהסוג המוחשי ביותר.

חייה של אלת׳יאה משתנים בהרף עין כשהיא רוכשת בקבוקון זכוכית קטן (לא מנורה, אנחנו לא באלאדין) מחנות מקומית באיסטנבול. כשהיא מגיעה הביתה הוא נפתח וממנו יוצא ג׳יני – הלא הוא אידריס אלבה. השד, בהתאם למסורת, מציע למלא את חובתו ולהעניק לה שלוש משאלות. אחרי שתסיים, הוא יהיה חופשי – חופש לו הוא כמה שנים רבות.

אבל אלת׳יאה הספקנית יודעת שסיפורים עם שדים ובני אנוש שמבקשים לממש את תשוקתם בדרך כלל לא נגמרים בטוב. ספק אם בגלל סיבה זו, ספק בגלל שאין לה משאלות לב לממש, היא מעדיפה לחקור את השד על קורות חייו ומהססת לבקש ממנו דבר. השד עושה זאת ופורש בפניה אלפי שנים של סיפורים במספר פרקים מרכזיים. כל פרק בורא עולם ויזואלי ונרטיבי מרתק, שובה ועשוי היטב. לא במקרה, סיפורים הופכים לסיפורים בתוך סיפורים, והסיפור הרחב של הסרט כולו מלווה בקול העל של אלת׳יאה.

הסרט מהווה מן מיזנאבים – סיפורים בתוך סיפורים, דימויים בתוך דימויים, שרשרת אין סופית של השתקפויות המאירות לא רק זה את זה אלא גם, ואולי בעיקר, את כוחו האדיר של הנרטיב ושל זה המספר אותו

הסרט מהווה מן מיזנאבים – סיפורים בתוך סיפורים, דימויים בתוך דימויים, שרשרת אין־סופית של השתקפויות המאירות לא רק זה את זה אלא גם, ואולי בעיקר, את כוחו האדיר של הנרטיב ושל זה המספר אותו. אבל הוא סובב סביב התמה השנייה המובילה ומניעה את חייו של השד – החל מחייו עם מלכת שבא, דרך כליאתו אלפי שנים בתוך בקבקון בקרקעית ים סוף, פגישתו בפילגש של נסיך, בהכרות עם אישה אומללה במאה ה־19, ועד ימינו אנו באיסטנבול, שם משחררת אותו אלת׳יאה מהבקבוקון. ניכר כי כל סיפור מהווה מעשיה מוסרית, שכן חולשתו של הג׳יני היא האופן הטוטלי שבו הוא מתאהב בנשים שאותן הוא אמור לשרת בלבד.

דרך עדשות הסרט אהבה היא חרב פיפיות. מדובר בדבר קסום, מטריף, מטלטל, מרגש, שווה ערך לאין קץ, אבל גם מתעתע, מסוכן, שיכול להפיל גם את היצורים הקסומים ביותר ולפגום בשיקול דעתם של בני אלמוות. כל אחד מסיפוריו ופרקי חייו של השד כרוכים באהבה לאחת מבעלותיו ובתלות שהוא מפתח בהן. הוא מתאהב באופן שאפשר למצוא רק באגדות.

מדובר לא בסרט, אלא באגדה אודיו־ויזואלית, פנטסטית, שהפנטזיה והריאליזם בו מתערבבים עד אי־שפיות ומשקפים את האבסורד והאבסטרקט שטמון בהתאהבות מפוארת וחסרת מעצורים. זו אהבה שגדלה במהרה עד שהיא הופכת לבלון שמתפוצץ וברגע מתחלפת לחוסר אונים, שברון לב, אכזבה והתפוררות מכמירי לב. כל סיפור הוא מעשיה מוסרית, שמצליחה להזהיר מפני התאהבות ולפתות את הצופה ואת הגיבורה לרצות באהבה שכזו. כל זאת, חרף חסרונותיה המשמעותיים והאופן שבו היא הופכת כל אחד ואחת, מבני תמונה ועד בני אלמוות, ליצורים שבריריים.

אהבה שאפשר למצוא רק באגדות

העיסוק הבלתי פוסק באהבה וחלוקת הסרט לפרקים על פי נשים, כמו גם הדינמיקה בין אלת׳יאה לשד, הופך את יצירתו של מילר לסיפור אהבה מרובד, אגדת אהבה. בקלות אפשר היה למעוד לקיטש, אם מילר לא היה בונה את סרטו כשרשרת של מיתוסים מעובדים של סיפורי אהבה. מדובר בקולנוע שייקספירי ללא רסן, שבידיו של כל במאי אחר היה יכול להתקרב לבנאלי והגנרי. אך האופן שבו מילר משרטט כל פרק ביד אמן, בזוויות הצילום, במיז־אנ־סצנה שובה, באפקטים נפלאים, במעברי עריכה מדויקים, מאפשר לחקור סיפורי אהבה בשתי עיניים – האחת ביקורתית וטרגית והשנייה רוויה בתקווה נואשת כמעט.

מדובר במשאלה אמיתית לאהבה עמוקה, נועזת, חסרת פשרות, כזו שאפשר למצוא רק באגדות ובמסורת הספרותית של שברוני לב. אגדת האהבה של מילר מבקשת אהבה וחוששת ממנה, ובכך מדגישה עוד השתקפויות שבתוך הסרט – סיפורי העלילה, סיפורי העלילה שבתוך העלילה, והסרט כולו כמעטפת המכילה בתוכה נרטיבים כמו בובת מטריושקה. אבל יתרה מכך, מילר מצפין בסרטו משוואה נוספת בין שתי התמות, בין סיפורים לאהבה.

מילר מוקיר את היכולת לספר סיפורים ואת האופן שבו הם עשויים לשנות חיים מן היסוד. הוא אוהב סיפורים והוא אוהב לספר אותם. הוא לא חושש להגיד זאת בקול תרועה. במאי הוא מספר סיפורים, בסופו של דבר. כמו סופר, או מספרי הסיפורים הידועים מקדמת דנא שהיו מעבירים בין דורות את התוכן בעל פה, מילר הוא מספר סיפורים ויזואלי אמיץ, עם חזון רחב שאפשר לזהות ברוב סרטיו.

הוא לא חושש ללכת עד הסוף מכל בחינה. הפעם נראה שחזונו הגדול ביותר הופך למציאות הודות ליכולתו לספר סיפורים פשוטים, לכאורה, בצורה כה נהדרת. אהבתו למלאכה והכרתו בכוחם של נרטיבים נכרכת בסרט זה עד שהיא הופכת לנושא משל עצמו.

הגיבורה הסקפטית, המדעית, שרואה בסיפורים מכניקה, היסטוריה, פרקטיקה – נשבית בקסמו של השד עד שהיא מתאהבת בסיפוריו חרף מאמציה. הסרט שזור באמירות רפלקסיביות שמעידות על כך שמילר מבקש לחלוק הומאז׳ רב־הקף לאנושות כולה על המצאתה הגדולה ביותר, ועל מה שלעשה מנהל את חייהם וזהותם של רובם, רוצה לומר כולם: האופן שבו אנו מסבירים לעצמנו את חיינו באמצעות סיפורים, מהקטנים ועד המיתיים, בין הבנאלי לגרנדיוזי, מפגישה משעשעת עם ירקן ועד רומן שטילטל את חיינו עד הליבה.

birds

אחטא בתפקידי אם לא אצביע גם על בעיה קטנה בסרט – בעיקר בסופו המתקתק והאופן שבו הוא נמרח שלא לצורך. אך זו בעיה שמחווירה לעומת הגודל והעומק של היצירה האפית זו. זו בעיה חוזרת בסרטיו של מילר: גם סיפורים צריך לדעת מתי לסיים.

למרות זאת מדובר בסרט ענק, הן מבחינת הקפו וחזונו האודיו־ויזואלי – לפס הקול תפקיד חשוב ומילר מלהטט איתו בצורה מרשימה – והן מבחינת האופן שבו הוא מצליח לפרק ולנתח את גורמיו התמטיים. מסיפור כזה קשה לצאת; אפשר להגיד שגם קשה להעבירו רק במילים. אבל לשם כך יש את אמנות התמונה הנעה. את היצירה הקולנועית הזאת אסור לפספס, ועבור כותב מילים אלה – יהיה גם קשה לשכוח. בשביל סיפורים כאלה הומצא הקולנוע.


3,000 שנים של כמיהה
במאי: ג׳ורג׳ מילר
ארצות הברית ואוסטרליה, 2022; 108 דקות
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מירי

    מסכימה לכל מילה. יצאתי מהסרט מהופנטת. אין ספק שאצפה בו שוב. רבדים על רבדים נחשפים. ככל שחושבת עליו מתגלות הישתקפויות ומשתרגים נימי שבילים אסוציאטיביים למחוזות נדחים. יופי של סרט בליווי מוסיקה נהדרת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden