Moonage Daydream: מסע בין האישיויות של דיוויד בואי

אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של דיוויד בואי. אני מכיר בעיקר את עבודתו כשחקן, לצד להיטיו הגדולים, וכמובן שמעמדו התרבותי אינו זר לי. זו הפעם הראשונה שנחשפתי ליצירה ביוגרפית אודותיו, ואני שמח לבשר שזה לא סרט שפונה רק למביני או מעריצי בואי. זה סרט לכולם, שמשרטט פורטרט נפלא של האדם, של מסכותיו ויצירותיו. זה גם סרט שעומד בפני עצמו, שכן הוא מלהטט עם מוסכמות הז׳אנר ומפלרטט ללא הרף עם הניסיוני; אוקיי, אולי קצת יותר ממפלרטט.

הסרט חותם את חגיגות 50 השנה ליציאת אלבומו של בואי, ״זיגי סטארדאסט״, כאירוע שיא קולנועי. הוא יוצא להקרנות נבחרות בארץ ובחו״ל לשבוע אחד בלבד. את שמו של הסרט, החליטו המפיצים להשאיר באנגלית במקום לתרגמו. דבר לא מאוד נהוג, אך גם לא מפתיע; שכן, כמו את שם השיר, גם את בואי עצמו קשה לתרגם מאנגלית לעברית ולשמור על המשמעויות העמוקות באוצר המילים הרהוט והחידתי שלו.

זו לא הפעם הראשונה שהבמאי ברט מורגן יוצא לבחון את חייו של אייקון תרבותי. הוא עשה זאת בעבר בסרטו על קורט קוביין: זו הייתה יצירה טובה, ללא ספק, שאף זיכתה אותו במועמדות לאמי. אבל כאן מדובר בחיה אחרת לגמרי – הן מבחינת הסגנון והן מבחינת רמת הגימור הגבוהה והיצירתיות שהוא מצליח להפגין בעודו יוצא למסע בין זמנים, מקומות וגם – כך נדמה לעיתים – בין אישיויות שונות של היוצר המוכשר.

הסרט נוקט בטקטיקה מעניינת ובהירה: הוא בוחר ללהטט בין נקודת מבטם של המעריצים והצופים לבין נקודת מבטו של בואי. השנייה הייתה בשלבים רבים של הקריירה הענפה שלו תמהיל של חולמניות, כאוס ותעוזה. הסרט משקף זאת במישור התמונה והקול עד שהוא מתהווה כמעין וידאו קליפ ויזואלי הזוי, טריפי, צבעוני, מופשט ותזזיתי. הוא עושה זאת בעודו מחבר קטעי ארכיון רבים, ראיונות ציבוריים ופרטיים עם האמן עצמו, עבודות האמנות השונות של בואי (ציור, פיסול ועוד), והופעותיו על הבמה המוזיקלית, התיאטרלית והקולנועית גם יחד.

הסרט מנסה לחלץ מדיוויד בואי את צדדיו הנסתרים, הנחבאים, ולהבין את שורשי מעמדו התרבותי – כיצד הפך לתופעה בפני עצמה, מהסוג שגם אם אינך מסוגל לאהוב, תוכל להעריך

ככל שבואי מתבגר, מתגבש ונהיה קוהרנטי יותר, כך עושה גם הסרט, כמו צל ברור. בתחילתו, בעיקר בתקופת הפריצה הראשונית של בואי ובשלבים מאוחרים יותר בהם הוא היה אקספרימנטלי – הסרט מחקה אותו ובוחר בלהתפזר, לעוף, לחיות בפנטזיה שכולה שונות ומוזרות. מדובר ביותר מפלירטוט עם קולנוע ניסיוני, שכן הוא בוחר בעריכה מהירה בין דימויים אבסטרקטים, משחקי אורות קיצוניים (מאוד תמוהה בעיני שלא הייתה אזהרה לאפילפטיים לפני הסרט), המלווה על ידי המוזיקה הניסיונית של בואי עצמו.

יש בכך קצת חסרון. לעיתים העריכה המהירה והחדה לצד האורות המהבהבים והדימויים החריפים והבוהקים מעוררים אי נוחות. יש משהו לא נעים בקטעים הארוכים, מה שיוצר מחנק וקושי להביט במסך ברציפות. התחושה המלווה את הקטעים הללו היא שהבמאי התכוון לכך. הוא רצה שלצופה לא יהיה נוח בתוך העור של עצמו, ולא במקרה. הרבה מהקטעים האלה כרוכים בחוסר הנוחות ותחושת השונות שבואי העיד על עצמו שחווה לאורך תקופות ארוכות. בחלק השני של הסרט הרובד הזה מתמתן, כמו שבואי עצמו נרגע והתמתן.

הדבר היחיד שאי אפשר לשנות הוא השינוי עצמו

מחלק זה בפרט ובסרט בכלל, עולה דיוקן נוגה של האדם והאמן גם יחד. במקום ביקורת, מורגן בחר בזווית מסוקרנת, מעמיקה, חודרת, אכל עם זאת גם חומלת על כוכב תרבות הפופ, שעל אף אהבת הקהל העצומה שקיבל – סבל מתחושת בדידות ואי שייכות. הסרט מנסה לחלץ מבואי את צדדיו הנסתרים, הנחבאים, ולהבין את שורשי מעמדו התרבותי – כיצד הפך לתופעה בפני עצמה, מהסוג שגם אם אינך מסוגל לאהוב, תוכל להעריך.

התוצאה הסופית היא סרט שמצליח לתווך היטב לא רק את הרפרטואר המוזיקלי של בואי, אלא גם את התבונה והכנות שלו. מהתמונה של בואי ומעדותו על עצמו ברור כי הוא היה אדם רהוט, נבון ומלא במודעות עצמית. מעניין שהרבה מהתובנות של בואי בנויות על מסורות של תרבויות המזרח, בעיקר על בודהיזם. לא פעם הוא דן בטבעם של החיים, ומעביר את המשנה שהדבר היחידי שאי אפשר לשנות הוא השינוי עצמו: החיים משתנים כל הזמן, כל דבר בקצב שונה.

הנחת יסוד זו תקפה גם ליצירה הקולנועית של מורגן, בעודה מתעצבת, כמו פלסטלינה, לאורך יותר משעתיים. היא עוברת מספר גלגולים ושינויים, חלקם קיצוניים, עד כי אי אפשר לצפות את שיבוא בחלק הבא, בראיון הבא, בפריים הבא. גם אי אפשר שלא להסתקרן עוד ועוד בנוגע לדמות האייקונית של כוכב הפופ/רוק שבמובנים רבים הקדים את זמנו ופרץ גבולות, מוסכמות וכללים.

מורגן לא רק עשה סרט על בואי, אלא גם שאב השראה אמנותית ממנו. במקום לכתוב על אמן, הוא בחר ללכת בעקבותיו. לקחת את ידם של הצופים והצופות ולצאת למסע קולנועי דוקומנטרי מרתק, אמיץ, רב־גוני, הנוגע לא פעם בשורשי החוויה הקיומית, האנושית, לא רק של דיוויד בואי – אלא של כולם.

---

דיוויד בואי: Moonage Daydream
בימוי: ברט מורגן
גרמניה וארצות הברית, 2022; 140 דקות
4.5 כוכבים