שיר רז: גבולות, טריטוריות ומיתוסים מקומיים

יובל: בוקר טוב שיר, מה שלומך בפרוש השנה החדשה? ומזל טוב על התערוכה החדשה, ארץ האגם המר בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי

שיר: הי יובל 🙂 בוקר טוב. שלומי מצוין איך אתה?

יובל: גם. לא רע בכלל. ואני סקרן לשמוע איך הגעת לסיפור של האגם המר, אבל אולי קודם תסבירי מה בדיוק קרה שם

שיר: אוקי. אז ככה: בשנת 1967 נסגרה תעלת סואץ למעבר כלי שיט בעקבות מלחמת ששת הימים. בעת סגירתה של התעלה נלכד בה צי של 14 אניות ממדינות שונות באירופה ואמריקה, שנאלצו לעגון בחלקה הרחב של התעלה המכונה ״האגם המר הגדול״. הספינות, שנלכדו בתעלה למשך שמונה שנים תמימות עד לפתיחתה מחדש בשנת 1975 לתנועת כלי שיט, זכו לכינוי ״הצי הצהוב״ בשל שכבת אבק המדבר הצהוב שהצטבר עליהן לאחר שנים של עגינה ללא תזוזה.

כבר בחודשים הראשונים לעגינה התכנסו אנשי הצוות של הספינות והקימו את ״התאחדות האגם המר הגדול״ (Great Bitter Lake Association) במטרה לארגן תמיכה באניות הלכודות ובאנשי צוותן. עם השנים נפגשו אנשי הצוות באופן קבוע על סיפוני האניות לאירועים חברתיים שונים: הם הקימו לדוגמה כנסיה להתכנסות בימי א׳, קיימו אולימפיאדה מאולתרת בשנת 1968, ואף אירגנו שירות דואר ובו בולים וחותמות שעיצבו וציירו בעצמם, שהפכו במרוצת השנים לפריטי אספנות מבוקשים בעולם

יובל: זה השלב שבו אני לא מאמין לסיפור הזה. שמונה שנים????

שיר: נשבעת. אנשי הצוות נשארו על האניות מתוך אמונה שיבוא יום והם יצטרכו להמשיך את המסע או להחזיר אותן הביתה, וכדי לעשות את זה הן היו חייבות להישאר שמישות. מה גם שהן נשאו ציוד כבד ויקר ערך מאוד שהיה צורך לשמור עליו

יובל: ומתי ואיך את גילית את הסיפור הזה?

שיר: העבודות שלי קשורות בדרך כלל לנרטיבים היסטוריים, סיפורים מיתולוגיים, ולאופן שבו אנו מייחסים משמעויות והקשרים למקום מסוים. בעייני יש חשיבות לכך שעבודת האמנות תהיה סייט־ספסיפיק לא רק בהקשר של חלל התצוגה אלא גם מתוך מחשבה על ההיסטוריה של המקום שבו העבודה מוצגת, הסיפורים שמרכיבים אותו, הקהילה שבה הוא נמצא וכו׳. אפשר לומר שכמו סרט פילם, חימר או חול, כך גם הסיפור של המקום הוא חומר עבורי לעבוד איתו בתהליך היצירה.

מתוך המחשבות הללו, כשהוזמנתי על ידי רווית הררי האוצרת, לעבוד לקראת תערוכה בגלריה ביד מרדכי, קראתי אודות הסמיכות של יד מרדכי לגבול עם עזה מה שהוביל אותי להתעניין בתנועה של חולות נודדים, ובמיוחד בתזוזה החופשית שלהם מנהר הנילוס שבמצרים לחופי ישראל, ומתוך כך הגעתי אל ״הצי הצהוב״

יובל: כן, אני זוכר את פרויקט הגמר שלך מה־RCA מ־2020, שם עסקת בדוגרלנד, פיסת אדמה שחיברה בעבר את אנגליה עם אירופה אבל שקעה מתחת למי הים הצפוני לפני כ־8,000 שנה. אולי עוד נחזור לאירופה, אבל בואי נישאר בינתיים בישראל: גילית את הסיפור הזה ואז מה? איך התקדמת משם?

העבודות שלי קשורות בדרך כלל לנרטיבים היסטוריים, סיפורים מיתולוגיים, ולאופן שבו אנו מייחסים משמעויות והקשרים למקום מסוים. אפשר לומר שכמו סרט פילם, חימר או חול, כך גם הסיפור של המקום הוא חומר עבורי לעבוד איתו בתהליך היצירה

שיר: נכון גם בפרויקט שעסק בדוגרלנד שאלתי על עצם היותה של אנגליה אי שמנותק מהסביבה שלו. זה גם היה בדיוק לקראת הברקזיט והיו לכך משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות. 

נחזור לישראל: אז בתוך הסיפור של הצי הצהוב החלטתי להתמקד בשירות הדואר ובמיוחד בבולים ובחותמות שציירו המלחים על הסיפון. לדואר עבורי יש כפל משמעות; קודם כל הוא מבטא ניסיון מסוים של המלחים לשמור על נורמליצזיה, על קשר עם ״העולם החיצון״, הבית, המציאות שממשיכה להתקיים כרגיל מחוץ לגבולות ״ארץ האגם המר״ שבה הם כלואים.

בתוך כך שירות הדואר גם מעיד על האוטונומיה של הארץ הכמו דמיונית הזו ביצירת בולים וחותמות המהווים סמלים מדיניים פר־סה, אבל במקרה הספציפי הזה גם מבטאים חופש ויצירתיות שכן הם נעשו בעבודת יד ובאמצעים שהיו זמינים על האניות. בשיח גלריה שקיימנו בתערוכה עלה הנושא של בולים כאוביקט זעיר שמכיל בתוכו המון כוח וחשיבות: את מי או מה בוחרים להנציח בדימוי הקטן הזה, על הבול כפריט אספנות יקר ערך ועל האם המשמעות הפונקציונלית של בולים עוד בכלל קיימת בימינו שאנשים פחות ופחות משתמשים בדואר

יובל: והמשמעות השנייה?

שיר: המשמעות השניה קשורה לממד רוחני ומיסטי יותר. הדואר מתפקד בסיפור הזה גם כדבר־מה שבניגוד למלחים הסגורים יש לו גמישות; כלומר הוא בעל יכולת תנועה פנימה והחוצה, ועל כן הוא מייצג מחשבות על זרימה ומוגבלות, על חופש תזוזה מול תקיעות או כליאה.

הדואר כאן מהווה אמצעי, שכמו החולות הנודדים שהזכרתי קודם, ״מדלג״ מעל הגבולות הגיאוגרפיים והפוליטיים, חוצה ארצות וימים ללא הפרעה. ומתוך הניגודיות הזו למצב המנטלי והפיזי של המלחים, עניין אותי לעבוד איתו

יובל: אז מה בסוף את מציגה בתערוכה?

שיר: בתערוכה מוצגות עבודות צילום, פיסול וציור. בודדתי דימויים מתוך הבולים המצוירים ויצרתי מהם פסלי חול, שהם כמו מעין ממצאים ארכיאולוגיים מארץ שמעולם לא התקיימה. בחרתי לפסל יצורים קסומים או חידתיים כמו דינוזאורים או סוסוני ים כדי להדגיש את הממד הכמעט אגדתי שבסיפור הזה (אפילו אתה התקשית להאמין שזה קרה באמת). אני נהנית לעבוד עם המתח הזה בין ההיסטורי והארכיוני לבין סיפור אגדה סוריאליסטי, אני חושבת שזה מעלה שאלות על ההבדל בין מחשבה או אמונה לידיעה, ועל התפיסה האנושית באופן כללי.

״ארץ האגם המר״ היא כמעט קולוניה אירופאית זעירה וזמנית מחוץ לגבולות אירופה, בדומה למעמדה של ישראל עד שנת 1948. ההקבלה המרומזת הזו בין ״מדינת הצי הצהוב״ למרחב הישראלי יוצרת מחשבה על טריטוריה ועל גבולות כישויות ניידות ומשתנות, הכרוכות במיתוסים מקומיים

בנוסף, יש בתערוכה שני צילומי שחור־לבן גדולים של דיונות חול שצילמתי בחוף זיקים הסמוך לקיבוץ יד מרדכי – החוף הדרומי ביותר בשטח ישראל לפני חוף עזה. המצלמה מופנית מהנקודה הדרומית ביותר שיכולתי להגיע אליה אל עבר חופי עזה, וכך זה איזה מן ניסיון לראות ולהגיע למקום שאני לא יכולה לראות או להגיע אליו במציאות. בצילומים דיונות החול הטבעיות והפראיות מסתירות אנטנות צבאיות המתנוססות מאחוריהן, וכך הם מייצרים אשליה של מדבר שליו ורגוע.

בכך, בכל התערוכה נוכח מבט כפול – מחד בריאה של טריטוריה מומצאת, פנטסטית הנדמית לארץ קדומה ומלאת מיתוסים, ומאידך המשמעויות הפוליטיות העכשוויות שמתייחסות הן למיקומה של ישראל ולגבולותיה והן לנרטיב הקולוניאליסטי האירופאי. ״ארץ האגם המר״ היא כמעט קולוניה אירופאית זעירה וזמנית מחוץ לגבולות אירופה, בדומה למעמדה של ישראל עד שנת 1948. ההקבלה המרומזת הזו בין ״מדינת הצי הצהוב״ למרחב הישראלי יוצרת מחשבה על טריטוריה ועל גבולות כישויות ניידות ומשתנות, הכרוכות במיתוסים מקומיים

יובל: אז מעניין אותי לשאול אותך על הריבוי המדיומלי, כמי שעשתה תואר ראשון (בבצלאל) ושני (ב־RCA) בצילום. ולא שאכפת לי יותר מדי הגדרות, אבל מה את יכולה להגיד על העניין שלך בשילוב של המדיומים? ואיפה מבחינתך נכנס המעשה הצילומי לכל זה?

שיר: שאלה מעולה. למזלי הגדול, גם בתקופתי בבצלאל וגם בתקופתי ב־RCA נהנתי מסביבה (מרצים, סטודנטים נוספים וכו׳) שחשבה על מדיום הצילום לא רק כלחיצה על כפתור המצלמה ולכידה של משהו מהמציאות, אלא יותר כמדיום רחב וניסיוני שמאפשר לשאול שאלות קונספטואליות, כמו אלה שהזכרתי קודם. במילים אחרות, על אף שההכשרה שלי היא בצילום לא הרגשתי מעולם צורך בתוצר סופי שהוא בהכרח תצלום דו־ממדי, אלא דווקא עניין אותי להמשיך ולחקור בחומרים אחרים ובפרקטיקות שונות. 

בכל העבודות שלי אני תמיד מתחילה מצילום; גם כאן העבודות הראשונות שיצרתי לפרויקט הזה הן הצילומים של הדיונות, ואז איכשהו הדימויים לוקחים אותי הלאה וסוחפים אותי למקומות חדשים. אני מתה על צילום, זה המדיום הכי מדהים בעיני, הוא כל כולו מלא בסתירות פנימיות, הוא כל כך הרבה דברים בו־זמנית, והוא בעיקר מאפשר שילוב סינרגי של מציאות ודמיון באופן מיוחד שמלהיב ומרגש אותי כל פעם מחדש. אפשר לומר שהצילום מכיל בתוכו את השאלות שאחר כך אני מפתחת לכדי תערוכה