כל מה שחשוב ויפה
קיץ עם תקווה, פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־38 חיפה
קיץ עם תקווה, פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־38 חיפה

תקווה, הורות, כוח, מעמד: המלצות לפסטיבל הסרטים חיפה 2022

פסטיבל הסרטים ה־38 שייפתח בחיפה בסוף השבוע הוא הזדמנות לצפות בקולנוע מרתק – ישראלי ובינלאומי. לפני שאתם ניגשים להזמין כרטיסים – עשינו לכם קצת סדר עם סרטים שלא כדאי לפספס

התכניה של פסטיבל הסרטים של חיפה השנה כמעט עולה על גדותיה. אי אפשר לראות הכל, בטח לא לכתוב על הכל, וקשה כמובן לוותר. יש תחרות ישראלית (שעל חלק מהסרטים שיתחרו בה נכתוב בנפרד כשיעלו לאקרנים), תחרות בינלאומית, תחרות של קצרים, סרטי אנימציה מהעולם, קולנוע תיעודי, ועוד ועוד. הסתכלתי על התוכנייה ורציתי לראות כמעט הכל, אבל לפני כן אשתף אתכם בכמה סרטים מומלצים שכבר ראיתי.


הבית שלנו: להקשיב לאנשים שאנחנו לא רגילים להקשיב להם

הבית שלנו (Utama) של אלחנדרו לואייסה גריסי הוא סרט עטור פרסים, שזכה בין השאר בפסטיבל סאנדנס, בפרס על הצילום בפסטיבל New Directors/New Films, והוא משתתף בפסטיבל בתחרות ״עוגן הזהב״ לסרטי ביכורים. הסיפור הוא על זוג מבוגר שגר בכפר מרוחק בהרי האנדים בבוליביה. תנאי החיים בכפר הולכים ונהיים קשים יותר ויותר: הקור שהיה שם תמיד, הקיום הבסיסי, הבצורת והצימאון שבעקבותיה – כל אלה גורמים כמעט לכולם לעזוב את הכפר ולעבור לעיר.

הזוג המבוגר הוא אחד האחרונים שנשאר – לא ברור אם בגלל קשי ערפו של הבעל או פשוט כי זה המקום שלהם. באחד הימים מופיע אצלם הנכד שלהם שרוצה להביא אותם קרוב אל בני המשפחה שעזבו אל העיר. הסבא מתעקש לדבר איתו (או מעל ראשו) בקצ׳ואה – שפה ילידית שהנכד כמעט ולא מבין, הסבתא מנסה לתרגם לספרדית. הדיבור בשפה שזרה לנכד היא לפני הכל דחיה של הבקשה על הסף.

הנכד נשאר שם איתם, רואה את היומיום הקשה מנשוא, את החיפוש התמידי אחרי מים, ובעיקר את תלאות הגוף והנפש. הבקשה שלו מהם הופכת לתביעה. הסבא, ברגע דרוך ומלא שקט בו זמנית, מספר לנכד על ציפור הקונדור – שכשמגיע הרגע שבו היא כבר לא מסוגלת יותר לעוף היא הולכת אל ההרים, מרימה את הכנפיים ונופלת אל מותה. נדמה שבין הסיפור הזה שהסב מספר ובין הבקשה של הנכד מתחולל הסרט כולו, שלרגעים נראה כמעט תיעודי. השחקנים בסרט נראים לפרקים כמו אלה שמשחקים את חייהם שלהם. הגוף שלהם, הפנים, הקמטים – מספרים סיפור שלם שבהרבה מובנים הופך להיות חלק מהסרט.

בסרטון שהופק לקראת פסטיבל סאנדנס סיפר הבמאי שתהליך עשיית הסרט שאותו הפיק יחד עם אחיו היה בשבילו כמו מתנה. האפשרות להקשיב לאנשים שאנחנו לא רגילים להקשיב להם, לכאב הלב הכרוך בהגירה ובאובדן של שפות ותרבויות, ההתבוננות בהתכלות המשאבים בעולם, היו בשבילו (ובשבילינו הצופים) הזדמנות יוצאת דופן. הסרט הוא כמעט מסה על כל אלה, מסה מלאת יופי וכאב. אבל בו זמנית הוא גם סיפור – על הזדקנות, על התבלות הגוף, על התכלות המשאבים של העולם.

הבית שלנו

הבית שלנו


בערה: דור שהתקווה סגורה בפניו

סרט אחר שהלכתי איתו בראשי ימים אחרי שצפיתי בו הוא בערה (Harka) של לוטפי נתן, שהוקרן בפסטיבל קאן שבו השחקן הראשי (אדם בסה) זכה בפרס על הופעתו בסרט. הסרט מתרחש בעיר סידי בוזיד בתוניסיה, עיר שקשורה במאורעות האביב הערבי ב־2010. מותו הטרגי של אחד מתושביה, ירקן בשם מוחמד בועזיזי, הצית את המהפכה התוניסאית, והסיפור הוא במובנים רבים בהשראת אותם אירועים.

עלי, גיבור הסרט, הוא צעיר שחולם לצאת מהעיר ומהמדינה ולחיות חיים אחרים בארץ אחרת. הוא לא רק חולם, הוא משקיע את כל זמנו וכוחו במטרה הזו. יש לו תכנית מסודרת והוא פועל לממש אותה. אבל מותו של אביו, חובות כבדים שקשורים בכך, ובעיקר האחריות שהוא מקבל על שתי אחיותיו הצעירות – טורפים את הקלפים. הסרט הזה הוא סיפור על אין מוצא, ועל האפשרות או אי האפשרות לחיות בתוכו.

היו רגעים שהדמות שברה את ליבי, היו רגעים שכעסתי, היו רגעים שהייתי חסרת אונים. מה שהלך והתבהר לאורך הצפייה הוא שהסיפור של עלי, או הכוח של הסיפור שלו, הוא בהיותו סיפור על איש מלא חיים ותקווה, ובו זמנית סיפור על דור (או על מקום) שהחיים או התקווה סגורים בפניו.

בערה

בערה


קיץ עם תקווה: החרדה והאיום הכרוכים בתשוקה

עוד סרט מטלטל שמשתתף בתחרות עוגן הזהב הוא קיץ עם תקווה של סדאף פורוהי, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קרולבי וארי. אומיד הוא נער איראני מטהרן שאמור להשתתף בתחרות שחייה בעיר בצפון המדינה, שאליה הוא נוסע עם אמו ודודו, אבל משהו משתבש בדרך. לוקח זמן להבין שהשיבוש הוא אחר לגמרי ממה שנראה על פני השטח, ושבהרבה מובנים הוא נתון שם מראש כתנאי הפתיחה.

הסרט הזה הוא לא סרט פתיר ונדמה שזה הכוח שלו. יש בו סיפור על נעורים, על משפחה ועל נאמנות, על הומו־ארוטיות ועל תשוקה מתעתעת. אבל אולי בעיקר הוא מספר על החרדה והאיום הכרוכים בתעתוע או בתשוקה. זה סרט עדין ויפה אבל גם נוקב ומלא עוצמה.


האי: אנימציה מחוץ לקטוגריה המסורתית

אחת התופעות המעניינות בשנים האחרונות גם בקולנוע התיעודי וגם בבדיוני, היא הנוכחות ההולכת וגדלה של סרטי אנימציה גם מחוץ לקטגוריות המסורתיות שלהם. אחד הסרטים הבולטים בהקשר הזה בפסטיבל הוא הסרט האי (The Island) של אנקה דמיאן, סרט אנימציה עטור פרסים ופסטיבלים.

שתי הדמויות המרכזיות בסרט הן רובינזון קרוזו, רופא שחי מתוך בחירה באי בודד, וששת – פליט מספינת מהגרים שעשתה את דרכה מאפריקה לאיטליה. דמיאן מספרת סיפור מרובה שכבות והפתעות. מצד אחד הוא הפלגה ויזואלית יפהפיה ומלאת דמיון, ומצד שני המציאות מתדפקת על דלתותיה. המתח בין אנימציה מרהיבה וחכמה, פסקול מלא יופי, ועלילה שלפרקים היא מלאת אימה או כובד – הופך את הסרט הזה ליוצא דופן.

האי

האי


מסדרונות הכוח: לעולם לא עוד – או שמא דווקא כן?

סרט אחר לגמרי הוא הסרט התיעודי מסדרונות הכוח של דרור מורה, שיעורר בוודאי הדים בארץ ובעיקר בארצות הברית. אני כותבת לעצמי שהסרט בוחן את הביטוי או הקלישאה ״לעולם לא עוד״, ומרגישה לא נוח עם ההצהרה. הנה, נפלתי לאותה קלישאה. הביטוי או ההכרזה שנתבעה אחרי מלחמת העולם השנייה הופך בסרט למין צל או הדהוד, כשהסרט בוחן את האופנים שבהם נהגה ארצות הברית לאורך השנים במקרים שבהם היה חשד או ידיעה על רצח עם או פשעים נגד האנושות. כמו בסרטו ״שומרי הסף״ שהיה מועמד לאוסקר, מורה אינו מסתפק בסיפור האירועים אלא מבקש לשמוע עליהם מפי מי שהיו מופקדים על ההחלטות ועל הביצוע שלהם.

בצד הראיונות יש בסרט קטעי תיעוד מצמררים של מוות המוני בסומליה או גופות ברואנדה. כך לדוגמה מספרים אנשי השגרירות האמריקאית ברואנדה על הפינוי שלהם מאזור הלחימה, תוך ידיעה שההסכמה לפנות אותם בבטחה קשורה בעובדה שהם מפקירים אחריהם את כל מי שאסור להם להוציא איתם. בדרכם למטוס הם רואים את כל הגופות ברחובות ומבינים היטב את מה שצפוי למי שהשאירו מאחור.

האפקט שנוצר מהראיונות אל מול הצילומים שתיעדו את האירועים הוא מצמרר. מדינאים ואנשי צבא, כמו מדלן אולברייט, הילרי קלינטון ואחרים מדברים אל המצלמות, חושפים את הלבטים ואת התמונות הקשות שנצרבו בתודעה ונשארו שם לאורך השנים. הסרט הזה הוא מסמך מטלטל כשלעצמו, מעורר מחשבה ומטריד.


מחצבה: כשההורה הוא זר

משהו מתחרות הסרטים הקצרים: הסרט ״מחצבה״ של הילה רויזנמן הוא סרט יפהפה ומלא כאב. הסיפור הוא לכאורה פשוט: אישה צעירה באה לחפש את אמה במקום עבודתה. אבל זה לא חיפוש רגיל, היא לא היתה שם קודם מעולם, והיא כבר הרבה שנים חיה מחוץ לבית. החיים של אמא שלה ושלה נפרדו מזמן. אבל ברגע הזה היא צריכה בית והיא מחפשת את האם.

המחצבה שבה עובדת האם מתגלה כמקום שיש בו עליבות וביתיות בו זמנית. מהגרים, קשי יום, אנשי עבודת כפיים – המקום הזה הוא המקום שלהם והם לא רואים אותו מבחוץ. הילדה שמגיעה לחפש את האם לא רוצה להיכנס, זה מקום שהוא מסוכן לה. המבט מבחוץ הוא קריטי לה. יותר מזה, היא רוצה שגם האם תראה אותו מבחוץ, היא רוצה להוציא משם את האם.

השאלה איפה הבית, ושל מי הוא, ולמי יש זכות או חובה כלפי החיים של מי, הולכת ונהיית מורכבת. יש בסרט העזה יוצאת דופן שנוגעת ברגע הזה שבו ילד מתבונן בהורה, ובבת אחת (או לאט לאט) הוא פשוט זר לו. אנחנו מכירים (גם מהקולנוע) את הרגעים שבהם הורים מתבוננים בילדיהם שבגרו ופתאום מבינים שהם אנשים נפרדים או בוגרים. אבל הסרט הזה מציע מבט הפוך וחריף: פתאום לאמא המהגרת, התלושה, יש חיים שלמים שלבת אין חלק בהם. הסרט מזקק את הכאב או הזרות הכרוכים בידיעה הזאת, אבל באופן מופלא מצליח לראות גם את האם במלואה.


הבוס הטוב: ממה עשוי הכוח

סרט אחר עם קצב אחר לגמרי, הוא הבוס הטוב של פרננדו לאון דה ארנואה – סרט עטור פרסים, מרתק, מסעיר, מלא הומור ונוקב. זה סיפור על מנהל מפעל משפחתי שהולך וגדל עם השנים. יש לו אישה יפהפיה וזוגיות יציבה וארוכת שנים, שכמובן לא נעדרת ממנה האפשרות הקלישאית שבמסגרתה מנהל הבוס רומן עם אחת הכפופות לו. הוא רואה את עצמו כבוס נהדר שדואג לעובדיו.

והם? תלוי את מי שואלים. העלילה היא פשוטה: הבוס רוצה לזכות בתחרות והוא יעשה הכל כדי שזה יקרה. השאלה למי יש כוח, איך מפעילים אותו, ובעיקר מה הגבול שלו או ממה הוא עשוי – לובשת פנים מרובות ומפתיעות. אפשר להגיד שהכל ידוע מראש, אבל בו זמנית שההכל הזה לובש פנים רבות ומגוונות.

הבוס הטוב

הבוס הטוב


birds

ועוד, בקצרה:

כתבתי על סרטים שצפיתי בהם. התכניה מבטיחה עוד הרבה סרטים נפלאים. לסיום שלושה דברים (קטגוריות או סרטים) שלא צפיתי בהם עדיין או צפיתי בהם לפני שנים, ואני מחכה להם מאוד:

האחד, מבט אל הקולנוע המרוקאי – שבעה סרטים של במאים מרכזיים במרוקו. זו הזדמנות נדירה ומרתקת לראות קולנוע שכמעט אי אפשר לצפות בו בישראל, והקשרים הדיפלומטיים המחודשים מאפשרים את החגיגה הזו, לפחות בפסטיבל.

השני – במבט אישי – סדרה מסרטיו של הבמאי המופלא תיאו אנגלופולוס. במלאת עשר שנים למותו. ההקרנה של סרטים כמו ״מגדל הדבורים״, ״המסע לקיתרה״, ״אשתו של צ׳יקובסקי״, ״המבחן״ ועוד היא הזדמנות מרגשת וחד פעמית לראות אותם (שוב) על המסך הגדול – חלקם בעותקים דיגיטליים חדשים.

ואחרון, סרט הנעילה, השתיקה – סרטו החדש של הבמאי הישראלי הוותיק והפורה שמי זרחין. לא ראיתי אותו עדיין, אבל במקום לצטט מהקטלוג אספר שאני מסוקרנת לראות בגלל הסרטים הקודמים של זרחין, בגלל ההומור, הצבעוניות, הדמויות הנפלאות, ואהבת האדם והאנושיות שיש בסרטים שלו.


פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־38 חיפה
8-17.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אבי גור

    פסטיבל הסרטים חיפה = הצלחה.
    אולמות מלאים באנשים מחיפה ורחבי הארץ ועוד. משלחת יוצרים מאיטליה במפגש עם יוצרים ישראלים. פס קולינרי של סרטים בהנחיית הילה אלפרט שראיינה את הסומליה ואיש היין הישראלי אבירם כ"ץ. קייטרינג איכותי למוזמנים. תודה לצוות הפסטיבל..למנהל הפסטיבל ירון שמיר ולראש העיר ד"ר עינת קאליש רותם שנאמה בטקס חלוקת הפרסים וציינה נכונה כי החברה הישראלית זקוקה ליוצרים שעושים אותה טובה יותר לעיתים גם נותנים מראה לתופעות ואנשים טובים וגם תופעות ראויות לתיקון. לעיתים נותנים גם כיוון והצופה יוצא מרוצה. הפרסים היו ממש ראויים ליוצרים. השנה גם קיבל הפסטיבל מסלול הכרה לפרס האוסקר והסרט "סלמה " זכאי להגיש בקשה למועמדות. במהלך הפסטיבל חל תאריך חציית תעלת סואץ במלחמת יום כיפור וזה בא לידי ביטוי מעל הבמה ותשואות הקהל לגיבורים מלפני 49 שנים שהביאו הניצחון למרות הקשיים..!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden