גיא ברילר // מסע סליחות בדוקומנטה בקאסל

בסוף יולי האחרון, כמתנת יומולדת לעצמי והשלמת טיול אב־בן עם לב, צעיר בניי (192 ס״מ על 16.5 אביבים וקסם) – שנדחה ונדחה עם כל המגפות בשנתיים וחצי האחרונות – יצאנו לבקר בדוקומנטה בקאסל. פעם ראשונה בים, טרם הספיקותי.

כדי שיהיה מעניין, וגם כשיעורי בית למורד הצעיר שמביא קבוע נכשל באמנות בחיוך מהגמנסיום, הצעתי שנעשה אמנות ביחד בסיבוב הזה – כי אם כבר אז כבר ולמה לעשות חצי עבודה. אחרי דיונים וחלום קראנו לזה: ״איך להסביר ציורים לילד חי״ (קריצה לארנבים לבנים ולאשפי פעולה כמו בויס). אפילו ציירתי הזמנה ללב, כדי שיבין שאני רציני איתו ושהצ׳אלנג׳ תקף.

תוך כדי הביקור הזה בקאסל – יום נסיעה ברכבות ב־9 יורו, נחיתה בקמפינג, יומיים אינטנסיביים של לראות עבודות בוקר אל לילה, יום נסיעה חזרה לברלין – היה לי מעניין וגם ברור שלא ברור, ושיש פה סיפור שאני מסתקרן לגלות בלי ממש לדעת לאן זה מכוון ולמה ולאן. משהו באטמוספירה שפגשתי בקאסל, פגישה עם פעולת אמנות אלטרנטיבית בלב הקונצנזוס – הדוקומנטה, ובקנה מידה גדול ורחב של משתתפות וחללים שמבוסס על גישה של מלמטה־למעלה – התניע אצלי תהליך של ערנות וחברות כלפי ההתרחשות הזו. משהו ממחפש הזהב העיוור שבי גילגל בשפם והימהם: ״מטמון״.

ככה פגשתי את האמן האינדונזי הסטו א. נגהורו. האנגלית של שנינו חמקמקה, אבל הנוכחות המשותפת שיש בה הבנה והיכרות של לא־מילים אלא של מעשים, גרמה לנו להבין מהרגע הראשון שמתחת לשונות הביוגרפית והפיזית שלנו – אנחנו יודעים להכיר זה בייחודו של זה

במרחב הפוליטי של הדברים בעיקר סיקרן אותי להבין יותר במדויק את הסערה האנטישמית שהתעוררה לה, וגם למה באמת אין שם נציגות של ישראלים יהודים בין האמניות. ככה, די בישירות התנסחו לי השאלות האלה. פניתי במייל ומדיה חברתית לכמה כיוונים.

אחת הפניות הישירות היתה לקולקטיב Taring Padi – קולקטיב אמנות אינדונזי מג׳אווה שפועל החל מ־1998, שאחראי לציור גדול שהוסר ושהופיע בו במובהק דימוי אנטישמי של דמות יהודי, מצוטטת מדימויים של שנות ה־30 בגרמניה (לצד אין־ספור סטריאוטיפים בוטים אחרים מכל הצבעים, הלאומים ווהמערכות). אחרי התעמקות בתערוכה שלהם בקאסל, ההבנה שלי היתה שמדובר בחבורת אמנים בועטת לכל הכיוונים בדרכה החיננית, ציבעונית ואינדוקומקסית, שמג׳נגלת סטריאוטיפים אנטי מערכתיים למיניהם בתוך העבודות שלהם כעניין, כנושא וככלי – כבר 24 שנים ברצף. מומחים ממני עברו ובדקו והתוצאה היא שהדמות האנטישמית הנ״ל היא יחידאית בעבודות שלהם ואין לה מקבילה ישירה נוספת.

רצה המקרה ואחד מחבורת האמנים גר בברלין. אחרי התכתבויות נפגשנו לשיחה ארוכה. ככה פגשתי את הסטו א. נגהורו, האמן האינדונזי הראשון שהכרתי, ונהנינו חברים. עד לכל הסיפור הזה ידעתי מעט מאוד על אינדונזיה בכלל ועל אמנות עכשווית בה בפרט. אני הייתי גם האמן הישראלי הראשון שהסטו הכיר. האנגלית של שנינו חמקמקה, אבל הנוכחות המשותפת שיש בה הבנה והיכרות של לא־מילים אלא של מעשים כאלו שהיו וכאלו שיהיו גרמה לנו להבין מהרגע הראשון שמתחת לשונות הביוגרפית והפיזית שלנו – אנחנו יודעים להכיר זה בייחודו של זה.

באיזשהו רגע בתחילת ספטמבר האחרון הבנתי שאני צריך לחזור לקאסל ולעשות שם כמה דברים. שעם כל הכבוד לקולות הדוברים שם כרגע, יש צורך לבוא ולדבר גם ברילרית מדוברת, מתוך כוונה ואמונה קצת אחרת באפשרות לתרגם את העימות הזה חזרה לשיח, כי הרי זו היתה הכוונה מראש. במבט קרוב היה ברור שיש גם פתח לתקווה.

יצאתי לבקש סליחה, תכף אשוב

כך נוצר ״מסע סליחות״: הצעה לעצמי (כי אף אחד לא ביקש או הזמין) לצאת לסדרה של פעולות אמנות שנראו לי מדוייקות ומתאימות למשך עשרת הימים האחרונים של הדוקומנטה הזו. מי שמכיר אותי קצת יודע שלפעמים אני עושה דברים מוזרים, ככה שזו לא הפתעה באמת. על הפתק שהשארתי בבית כתבתי ״יצאתי לבקש סליחה, תיכף אשוב״.

אחרי עשרה ימי פעילות בקאסל גדושים במעשים ופעולות אמנות שהתקיימו בעיקר ברחובות, ושזורים בהכרויות עם הרבה נפשות יפות וטובות (ועם איזה מלאך חכם שכיוון יפה ושמר את השוטה שאני), חזרתי לברלין עם הכרה רשמית מידי האוצרים – רואנגרופה, קולקטיב האמנות האינדונזי שאצר את הדוקומנטה ה־15 – שהמסע שלי מתקבל כחלק מהעבודות של הדוקומנטה הזו, ושאני, עם התגיות האלו של אמן ישראלי־יהודי, הצטרפתי ל־1,500 (פחות או יותר) אמניות שלקחו חלק. הידד.

המסע הזה והפעולות שיצרתי בתוכו התייחסו כולם למושג ״סליחה״: גם ברוח האירועים המאתגרים שקרו שם ביחס להאשמות של כל התערוכה הזו כאנטישמית (מה שבעיני היה לא מדוייק); ובהתאמה, גם בגלל העובדה שהתרחש בה אקט חריף מאוד של צנזורה – הורדת עבודת האמנות הציבורית ״צדק לעם״ על ידי הנהלת העיר והתערוכה. המושג הזה של סליחה תאם את מסגרת הזמן של עשרה ימי הפעולה – עשרת הימים האחרונים של חודש אלול, שבהם מרבים בבקשת סליחות. הפעולות/פרפרמונס שיצרתי התקיימו בכמה מישורים.

האוזן של קאסל: שירטטתי על מפת קאסל דימוי של אוזן גדולה (יש אוזניים כאלה שיצרתי ופעלתי בהן ב־25 השנים האחרונות בירושלים, תל אביב וברלין). בבקרים שוטטתי ברחבי האוזן העירונית הזו וניגנתי בקערה טיבטית בנקודות ההשקה של קווי המתאר והרחובות. בצורה אחרת ושונה, הנגינה הזו היתה תקיעת השופר שלי אל הזמן והמקום, קריאה ובקשה לסליחה והקשבה, לעצמי, לעולם, לכולם.

בימים שבהם היה פחות גשום, ניקיתי היטב ״אבני נגף״ שפזורות ברחבי העיר – פרויקט אמנות מתמשך של האמן גונתר דמניג, שפזור בכל אירופה ומטרתו להנציח נרצחי השואה, יהודים בעיקר, באמצעות פלטות קטנות מברונזה שנטועות בפתחי הבתים שמהם גורשו הנרצחים, ועליהן חרוטים השמות, שנת הלידה, מועד הגירוש וזמן ומקום המוות. אבני הנגף האלה, שבולטות מעט מהמדרכה ואמורות לגרום לנו למעוד לרגע בדרך, הן קריאה מתמשכת לזיכרון ובקשת סליחה יחדיו. הרגעים שבהם הברקתי אותן בקאסל היו הרגעים היחידים שבהם בכיתי.

ביום הלפני־אחרון של הדוקומנטה, עברתי בין מרבית הגלריות שאירחו את התערוכות השונות וניקיתי את ספי הכניסה שלהן בזו אחר זו. כששאלו אותי למה אמרתי ״בשביל מה שהיה ובשביל מה שיהיה״. בטח יש עוד דרכים להגיד את זה, אבל זו דרכי

ניקיון: יש לי דמות אמנותית של מנקה שאני פועל איתה בזמן ובמקום המתאים כבר זמן מה. לקאסל הגעתי איתה, לבוש 24/7 בסרבל המנקים הכחול שלי כשאני מסתובב עם המטאטא־מכשף הנאמן שלי, שחוץ מלטאטא הוא עבורי גם מכחול גדול שמשרטט קסמים, סודות וחלומות. אחרי כמה ימים, הדמות הזו של האמן הישראלי שמשוטט עם מטאטא ברחובות והאולמות הפכה להיות חלק מההווי הדוקומנטי.

ביום הלפני־אחרון של הדוקומנטה, עברתי בין מרבית הגלריות שאירחו את התערוכות השונות וניקיתי את ספי הכניסה שלהן בזו אחר זו. כששאלו אותי למה אמרתי ״בשביל מה שהיה ובשביל מה שיהיה״. בטח יש עוד דרכים להגיד את זה, אבל זו דרכי. זה היה אחד מטקסי הסיום של הדוקומנטה.

טקס ניקוי וטיהור: ביום האחרון של הדוקומנטה, בשעות השקיעה, רגע לפני הסיום של 100 ימי התערוכה ורגע לפני כניסת ראש השנה, יצרתי יחד עם הסטו (אחד מחברי הקבוצה שהעבודה שלה צונזרה) טקס ניקוי וטיהור: שרטטנו בעזרת חוט תכלת וקמח לבן את מסגרת הציור הגדול שצונזר במקום ממנו הוסר, והסטו התפלל ״אדון סליחות״ והדליק אש קטורת שפוזרה ברחבה הקרובה. מה אגיד, היה מרגש ומטהר. בלי ציניות. באמת.

בימים אחרי שחזרתי לברלין, וגם עכשיו, אני ממשיך ועורך תיעוד מתוך האירועים שהיו, ומראיין אמנים ופעילים שלקחו חלק בדוקומנטה ה־15. אני מתכנן לערוך מהסיפור הזה של ״מסע סליחות״ סרט דוקומנטרי קצר. על התקדמות האירועים ומבט מקיף החל מההתחלה אפשר לקרוא בדף הפייסבוק. הדרך המומלצת היא לגלול להתחלה ולטפס למעלה, כמו בסולם.

מוזמנות לעקוב ולשתף, ולא פחות חשוב – תמכו באמנות עצמאית! לינק לקמפיין מימון עם תשורות שוות של הדפסים בסדרות קטנות מתוך הפרויקט הזה אפשר למצוא כאן.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו