כל מה שחשוב ויפה
אלנה צ׳רטי שטיין, Vivarium בגלריה ברוורמן. צילומים: דניאל חנוך
אלנה צ׳רטי שטיין, Vivarium בגלריה ברוורמן. צילומים: דניאל חנוך

אלנה צ׳רטי שטיין רוצה להחזיר את האנושות אל העולם

אלנה צ׳רטי שטיין הופכת את החלל של גלריה ברוורמן ל״מקום של חיים״: עם עבודה סיזיפית, שימוש בבקטריות ורפרנסים לתולדות האמנות, היא מצביעה (ושואלת) על הקשר בין המדע לאמנות ובין הגלוי לנסתר

משנסגרת הדלת על גלריה ברוורמן וכבים בה האורות, החיים בתוכה אינם חדלים מלהתקיים. בחודש האחרון, בקטריות, צמחיה, פרוקי רגליים ופטריות מקיימים מחזור חיים באין מפריע בתוך הגלריה התל־אביבית. הסיבה לכך היא תערוכת היחיד של אלנה צ׳רטי שטיין, Vivarium (אוצרת: עדי גורה), מלטינית – מקום של חיים. אולם התערוכה אינה מציגה עיסוק זה במובן הפשטני, אלא מציעה פרשנות מורכבת של צ׳רטי שטיין לקשר שבין ביולוגיה, תרבות, אנושות וכמובן אמנות.

זו תערוכת היחיד השנייה של צ׳רטי שטיין בארץ, לאחר שבשנת 2021 הציגה את Habitus בגלריה P8 (אוצרת: הדסה כהן), ונדמה שזו הנוכחית היא המשך ישיר שלה. ב־Vivarium צ׳רטי שטיין התערבה בחלל והציבה בו עבודות שנוצרו ממדיומים שונים – פיסול, ציור או פסיפס, וכן הצבה של כרי גידול לצמחים ופטריות. 

היא נולדה במילאנו בשנת 1989 וציירה מילדות, אולם את לימודי התואר הראשון שלה השלימה בלימודי תרבות (באוניברסיטה לאמנויות בלונדון). ״אפשר לראות בזה כתואר באנתרופולוגיה שמתמקד בזמנים מודרניים ופוסט מודרניים״, היא אומרת. ״אחרי הלימודים נעשיתי קרובה לביולוגיה, אז אני מאוד מולטי־דיסציפלינרית באופן שבו אני חושבת, לא רק במדיומים השונים בהם אני משתמשת״, מה שמסביר את הקשר ההדוק שבין הפרקטיקה האמנותית שלה לבין עיסוקה בגנטיקה, כימיה, מדע וביולוגיה.

הרקע הזה מניח את היסודות לאופי העבודה שלה, שנשען ברובו על מחקר מעמיק שמתקיים בו זמנית לצד העבודה עם החומר. ״לפעמים הציור ישפיע על המחקר, ולהפך. אני באמת צריכה שתהיה תיאוריה. ואולי בזה אפשר לראות שאני לא באה מאמנות: אני באה מאקדמיה במובן שאני מגיעה מספרים ומקריאה. זו נקודת התחלה חשובה עבורי.

״אפשר להבחין בתערוכה שאני לא מגיעה מעולם האמנות, עברתי לעולם הזה רק בהמשך. סיימתי את לימודי התואר השני באמנויות בבצלאל בשנה האחרונה, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי בלימודיים אקדמיים שקשורים לאמנות״.

על אחד מקירות הגלריה מוצג פסיפס רחב שעליו שלושה נמרים, הנדמה כמו פיסה שנשלפה מהעבר ומוצגת כפריט היסטורי. שוטטות בחלל מגלה חתיכות פסיפס קטנות שמטפסות על עמודי הבטון של הגלריה, כאילו היו וירוס שהתפשט. בדומה לשאר העבודות של צ׳רטי שטיין, מלאכת היד הסיזיפית ניכרת כאן, שכן הפסיפס שעליו עמלה במשך שבעה חודשים נעשה בטכניקה מסורתית. 

״הייתי נוסעת לבקר את אמא שלי שעברה טיפולי כימותרפיה, וחוזרת עם אבנים מקררה ורומא במזוודה. זה אזור ספציפי באיטליה שיש בו הרבה מערות שיש. אדום דמשק שזה סוג של שיש מסוריה, צהוב מרוונה וחלק אחר מפורטוגל״. העבודה העמלנית בולטת גם בסדרת ציורי השמן הקטנים, שמשלבת סצנות מתולדות האמנות (שצוירו על ידי בוטיצ׳לי, ואן אייק או פראנג׳ליקו) שכמו שובשו או עברו סוג של מניפולציה. 

כל אחד מהפורטלים הקטנים האלה הוא יקום קטן שמכיל המון רפרנסים תרבותיים. סקרן אותי הרעיון של תרבויות שאוכלות זו את זו, סופגות אלמנטים אחת מהשנייה. בנוסף התעניינתי כיצד בעלי חיים ובני אנוש מושפעים זה מזה

״כל אחד מהפורטלים הקטנים האלה הוא יקום קטן שמכיל המון רפרנסים תרבותיים. סקרן אותי הרעיון של תרבויות שאוכלות זו את זו, סופגות אלמנטים אחת מהשנייה. בנוסף התעניינתי כיצד בעלי חיים ובני אנוש מושפעים זה מזה.

״אני אוהבת את העובדה שהבבלי באחד הציורים הוא בחציו ציפור ובחציו אנושי, או שהראש של כריסטופרוס הקדוש הוא ראש של כלב. האמת שזה סיפור מצחיק, תרגמו לא נכון את המקום שבו הוא נולד. הוא נולד ביוון במקום שנקרא ׳ראש כלב׳, ומאז נהגו לצייר אותו עם ראש של כלב. מן הסתם זו סוג של אגדה, אבל אני אוהבת את מצג השווא הזה, של משהו כל מעורפל ומצחיק כמו קדוש עם ראש כלב.

״בעבר ציירתי ציורים מאוד דו־ממדיים ושטוחים. אחרי שנים של עבודת הצבה בחלל, החלטתי שאני לא רוצה שהם יהיו רק ציורים, אלא אוביקטים; שיהיה להם אפקט פיסולי. קשה לערבב את הצבעים כי הם נוקשים, והעובדה שהם כל כך עמוסים בחומר גורמת לי להרגיש שאני מפסלת. אני משתמשת בסכין, ורק בסוף עובדת עם מברשות או מכחול.

״אני צריכה שהדברים עצמם יהיו חיים. הציורים נוצרו עם פיגמנטים מיוחדים של שמן שמכילים אדמה, ככה שיש ממש אדמה ממקומות מסוימים בתוך הציורים. אין עבודה אחת בתערוכה שלא מכילה משהו אורגני. אם נתבונן היטב נראה שהכל שלוב זה בזה, והביחד הזה עבורי הוא הכל, זה מה שמקודש בעיני. אני אוהבת ליצור מרחב שאת נכנסת אליו ואת מרגישה שאת במקום קדוש. אבל אני לא מתכוונת לכך במובן דתי, אלא במובן תרבותי, מדעי״.

איזה סוג של חיה אנחנו רוצים להיות כשננחת בחזרה

כמה ימים אחרי השיחה בינינו, מת הפילוסוף והאנתרופולוג הצרפתי ברונו לאטור, שהיה ידוע בגישתו שדוגלת בחוסר ההפרדה בין התרבותי לאנושי ובעיסוקו במצב האקלים. צ׳רטי שטיין מספרת לי על מותו ומסבירה שאפשר להבין הרבה על העבודה שלה דרכו. לאטור נהג לכתוב על אמנות ויצר שיתופי פעולה מקצועיים עם אמנים, וכמוהו גם צ׳רטי שטיין דוגלת בשילוב בין מספר תחומים. 

״עם המהפכה התעשייתית התמקצענו עד שהתמקצענו יתר על המידה. אני מנסה לחזור למה שהיה בעבר, לכך שהיו מהנדסים שהיו גם אמנים, כמו דה וינצ׳י. אני אוהבת את הרעיון של איש/אשת הרנסנס. במובן מסוים אני חושבת על האמנות שלי ככזו שמנסה להחזיר גישה מרובת פנים. אני חושבת שזה לא מספיק כרגע להתעסק רק בדבר אחד״.

אם העולם מתקדם לכיוון של היפר התמקצעות – האם נוכל לחזור אחורה לגישה הזו?

״זה כמו מטוטלת. עברנו מלהיות מאוד הוליסטים למצב שבו אין לנו הרבה ידע או כלים לבדוק את הידע הזה, ואז עברנו להתמקצעות יתרה. עכשיו אנחנו מוצאים את האיזון. יש לנו צורך בהתמקצעות, כי ככה אפשר להגיע לרמה גבוהה של ידע ומחקר, אבל יחד עם זאת צריך לקחת צעד אחורה ולהתבונן על הכל כמכלול.

״באמנות זה חשוב במיוחד, מכיוון שיש הרבה אמנים שמתעסקים במדע, בניסיונות להבין את החברה שלנו, בביולוגיה, אבל יש להם מעט ידע. לעיתים קרובות הם מציעים רעיונות שהם למעשה פסאודו־מדע, או שצורת ההגשה נעשית באופן שעלול להזיק.

״ראינו את זה לאחרונה עם הטירוף שהיה סביב מגפת הקורונה. היו כל כך הרבה מיתוסים ולא הבנו מה נכון ומה לא, וכולם רק הביעו דעה. אנחנו צריכים לאזן ברגישות, בין מיתוסים או קונספירציות, לבין מה שאפשר להוכיח ומבוסס על ראיות״.

ראינו את זה לאחרונה עם הטירוף שהיה סביב מגפת הקורונה. היו כל כך הרבה מיתוסים ולא הבנו מה נכון ומה לא, וכולם רק הביעו דעה. אנחנו צריכים לאזן ברגישות, בין מיתוסים או קונספירציות, לבין מה שאפשר להוכיח ומבוסס על ראיות

שזה בדיוק המקום ממנו את מגיעה – אנתרופולוגיה, מחקר והתבוננות. 

״כן, אני מנסה לשלב בין הדברים. מדע ותרבות לא נפגשים לרוב, אז אני מנסה להיות בצומת בין המדעי לתרבותי. במשך שנים בני אדם מיקמו את עצמם מחוץ למעגל הטבע. האתגר הגדול ביותר של האנושות ועולם האמנות כרגע הוא להחזיר את האנושות אל העולם.

״שיגרנו לוויינים לחלל, יצאנו מחוץ לבית הגידול שלנו והסתכלנו על כדור הארץ מרחוק, ועכשיו הגיע הזמן להבין איזה סוג של חיה אנחנו רוצים להיות כשננחת בחזרה. הטמפרטורות עולות, האקלים משתנה: איזה סוג של מקום ואחריות אנחנו רוצים שיהיה לנו בתוך הבית שלנו? זה מה שהאמנות שלי עוסקת בו, ולכן אני לא רואה את המדע נפרד מתרבות״.

פניה של ונוס ממילו שבורים למחצה, כאילו נסחפו מספינה טרופה

בחלל הגלריה פזורים פדסטלים שקופים בגוון ירוק עמוק. עליהם מונחים ביראת כבוד אוביקטים שנעשו במדיומים שונים: צדף עדין שבתוכו ציור נוף זעיר נח על כר קטיפה אדומה, פסל יד מעוטר אבנים, אוביקט פולחני, דיוקן הציירת, פסל טורסו שמתוכו בוקעת פטריה, פסל של ראש אישה שקוע באקווריום. מסביב, על הרצפה, פזורות חלקות אדמה קטנות, שמתוכן צומחים מני צמחים ירוקים. על הקירות תלויים פסיפסים שנדמה כאילו נוצרו על קירות הגלריה, שני תופי מרים מצויירים, וכן ציורי שמן מרובעים.

במבט ראשון, העין יכולה לזהות התייחסויות לנצרות או לתולדות האמנות, אולם התבוננות ממושכת חושפת את השינוי שנעשה על האוביקטים. פניה של ונוס ממילו, פסל עתיק מהתקופה ההלניסטית, שבורים למחצה, מוצבים בתוך אקווריום כאילו נסחפו מספינה טרופה. בזמן שבין שני הביקורים שלי בתערוכה, הספיקו לגדול עליהם צמחיה ירוקה וזוחלים קטנים, שנצמדים לדפנות האקווריום או נעים על פני האישה המונחים על החול הרך. 

אלנה צ׳רטי שטיין. צילום: איליה מרכוס

אלנה צ׳רטי שטיין. צילום: איליה מרכוס

״זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי באמנות ואפילו בתערוכה. לשנייה, אפשר לשחרר את ההיגיון האנושי, ולהתחיל לחשוב כמו זרע, כמו דפניה (סוג של בעל חיים), כמו חיידקים. לצאת מעצמך ולחשוב – מה יקרה במערכת האקולוגית הזו? והתערוכה הזו היא מערכת אקולוגית בפני עצמה״.

על הרצפה החליטה צ׳רטי שטיין להוסיף פיסות אדמה שערמה בצידי הקירות, ועוברים סוג של מחזור חיים כמו הפטריות: הצמחים קמלים ואז גדלים מתוכן בשנית. ״בתערוכה קיימות טרנספורמציות אלכימיות בין סימביוגנזה (שיתוף פעולה) אורגנית ולא אורגנית, לבין לידה של דברים היברידיים. בגלל שזהו Vivarium, מקום לחיים, מקום שבו דברים משתנים, רציתי שחומר הגלם הגולמי יהיה נוכח. אפילו התופים עשויים מעור פרה אמיתי; זה היה מענין לצייר עור אנושי על עור פרה״. 

לנוכח העיסוק המרובה בשנים האחרונות בשינויי האקלים הקיצונים, והשילוב שלך בין אמנות לביולוגיה, התערוכה הייתה יכולה לגלוש בקלות למקום הזה. האם האקלים הוא עקרון מנחה או מרכזי בעבודה שלך בכלל, או בתערוכה בפרט?

״שינוי האקלים הוא סימפטום של משהו הרבה יותר גדול; של ההבנה שהסיבה שמתרחש שינוי אקלים, היא כי סיגלנו לעצמנו כמין צורת הישרדות שסופה בהרס עצמי. לא הבנו שצמיחה אינסופית לא יכולה להתקיים במקום שבו יש משאבים סופיים. אז זה בהחלט משפיע על העבודה שלי, למרות שאני לא יוצרת את האוביקטים האלו בכדי להוקיע את מה שקורה, או בכדי לפקוח לאנשים את העיניים. אני מנסה להתפייס. 

״לכן אני אוהבת לערבב אובייקטים שאינם אורגניים לבין האורגני, כמו הפנים של ונוס שהתיישבו עליה חיידקים, פלנקטון ואצות, באופן מאוד סימביוטי. תהליך הסימביוגנזה, שבו מינים מתמזגים יחדיו בכדי להפוך למשהו אחר, יכול להיות מפתח לנושאים כמו שינוי אקלים.

״אצל ונוס יש משהו אפוקליפטי כמעט, כמו תרבות שלמה ששקועה במים. בגלל שאני באה מאנתרופולוגיה, שום תרבות לא מתה מבחינתי, תרבויות רק משתנות. בתערוכה יש אלמנטים שמקורם החל בפאגניזם ועד בנצרות, אבל אני לא מדברת על דת. אני מדברת על איך שהתרבות משנה אייקונים וסמלים דתיים ממקום למקום.

״דמותה של מריה שנראית שוב ושוב בציורים לדוגמה, לקוחה מהאלה Isis מהמיתולוגיה המצרית. נהגו לייצג אותה כאישה המכוסה בצעיף נושאת תינוק על ברכיה, היא סימלה סודות, טבע, ואת האמת שמסתתרת לכאורה מאחורי וילון. הצעיף הזה הוא אולי התמה המחברת של כל התערוכה: העובדה שיש משהו בלתי ניתן להשגה ולתפיסה, שמסתתר מאחורי הצעיף. אני לא טוענת שאני יודעת מהי האמת, אלא מנסה להצביע על זה שיש משהו מאחורי מה שנראה לנו כברור״.

אם יש לך סבלנות, אפשר לגלות דברים מדהימים על החיים

אלמנט ההשתקפות, ההכפלה וכן השקיפות, חוזרים שוב ושוב בחלל. בהצבה בחרה צ׳רטי שטיין בפדסטלים שקופים, ובשימוש תדיר במראות שמייצר את הכפלתן של העבודות. אם נתייחס ללימודי תרבות, אנתרופולוגיה או העולם שממנו היא מגיעה, הווילון יכול לתפקד גם כדרך שבה שההיסטוריה נכתבה, באופן שבו נדמה לנו שתרבויות נוצרו, כמצג שווא. 

״אני מנסה לנתק את הנטייה האנושית להפוך את זה לסיפור שלנו. עבורי, הנקודה היא שאולי מאחורי הוילון של Isis אין אנושות. אנתרופולוגיה היא התמקדות באנתרופוס, באדם (מיוונית), אז התחום עוסק באדם ובאנושות. אני לא חושבת כל כך על אירועים באנושות כמו מלחמות על אף שהשרידים מהן נשארים. 

״אני חושבת על כך שמה שנמצא מאחורי הווילון הוא החיבור בין הדברים. בין הגלוי לבלתי גלוי שעושה את החיים למה שהם. הלא אנושי והאנושי מתקיימים באופן של דו קיום, שנמצא בבסיס של כל מה שאנחנו רואים״.

למה הכוונה? 

״מיקרוביום לדוגמה הוא קבוצת חיידקים, פטריות ושאר היצורים שחיים בתוכנו ועוזרים לנו לתפקד. הם חיוניים בכדי שהלב שלנו יפעם או שהבטן שלנו תעבוד. אפשר לדמיין את זה כאילו הדי־אן־איי שלנו מבוסס בעיקר על חיידקים. אנחנו לא אינדיבידואלים, כל אחד מאיתנו הוא קולקטיב. 

״כמה מהמחלות הקשות ביותר שיש היום, כמו סרטן שממנו אמא שלי מתה השנה, נגרמו על ידי דיסביוזה, חוסר איזון בין החיידקים בגוף. כשאני מדברת על תרבות וחשיפה של אמת, אני מחפשת את הקשר בין האדם ללא־אנושי. ובלא־אנושי אני מתכוונת למושבות החיידקים שמאכלסות את מה שאנושי.

״אני מנסה להפוך את מה שנמצא בתוכנו לגלוי, כי אפילו אחרי הקורונה לא שחררנו את האובססיה עם החיידקים. אני מנסה לבצע את המחקר שלי בצורה מדויקת תוך שימוש במקורות רשמיים, לפני שאהפוך את המידע הזה לאמנות. אני לא נגד אנושות או נגד האדם, פשוט רציתי לחבק את מה שיש לבני האדם בתוכם ומחוצה להם. צריך ללמוד על הדו־קיום הזה, ואני יודעת שזה הולך לסוג מאוד מסוים של שיח ונרטיב, אבל זה יכול להיות גם שיח שהוא מאוד Down to Earth״.

birds

בדומה לרליקוויאר – חפץ המכיל בתוכו שרידים/אוביקטים שנגעו בקדושים נוצרים – כך גם אחד האוביקטים בתערוכה, שמהווה כחפץ המשמש לטקסים דתיים (Monstrance), מכיל בתוכו ״שריד קדוש״. אולם ״במקום״ צ׳רטי שטיין איחסנה בתוכו חיידקים ופטריות, חלקם מהסביבה וחלקם מהגוף שלה, האותם יצקה לצלחת פטרי.

״להשיג את האוביקט היה מעט מורכב, מכיוון ואוביקטים דתיים נוצרים רק במפעלים שעובדים עם גופים דתיים. אז העמדתי פנים שאני נציגה מכנסייה (זה לא היה קשה מדי). יותר מכל דבר בחיים, יותר מאמנית, מדענית או חוקרת, אני מתבוננת. אני יכולה לבלות שעות על גבי שעות רק בהתבוננות בדברים, ומכאן נובע המחקר.

״שמתי לב שזרעים מסוימים לא צריכים הרבה בכדי לגדול, ושמתי לב איך דפניה מתנהגת במים. ככה אני מוצאת את הדברים הנסתרים. ביליתי כל כך הרבה זמן בצפייה במושבות חיידקים, וזו הסיבה שהחלטתי להשתמש בצלחת פטרי, כמו שמשתמשים במעבדה בכדי לגדל חיידקים. אם יש לך סבלנות, אפשר לגלות דברים מדהימים על החיים״.

במובן מסוים את כמו מחליטה בעצמך מה קדוש. 

״אני חושבת שהחלקים האלו שאנחנו לא רואים ושמשאירים אותנו בחיים, קרובים מאוד לקדושה. קדושה וקסם תמיד היו בלתי נראים, והעובדה שהחלקים האלו הם בלתי נראים מעניינת אותי, לכן הפכתי אותם לנראים במובן מסוים״.

אוביקט נוסף שמזכיר חפץ דתי, הוא יד עשויה ברונזה, בהשארת רליקוויאר מפורסם מספרד, ״היד של תרזה הקדושה״. צ׳רטי שטיין יצקה אותה בעצמה, ולאחר מכן קישטה אותה באבנים וענדה עליה טבעת של אמה המנוחה. לבסוף הוסיפה בכף היד מראה קטנה, והציבה את היד אל מול מראה כך שנוצרה השתקפות כפולה.

לצידה מוצג דיוקן עצמי שבו ציירה את עצמה בדמותה של האישה ב״דיוקן אישה״ של האמן הפלמי רוג׳ר ואן דר ויידן מהמאה ה־15. בניגוד לציור המקורי, היא בחרה לצייר את עצמה מישירה מבט לצופה. בגבו של הדיוקן שיחזרה את הציור של האמן הקולומביאני נואה ליאון משנות ה־60 של המאה ה־20, ״מיסיונר נאכל על ידי נמר״, והציבה מולו מראה. לאבחנה שלי לשימוש התדיר בהכפלה, היא מוסיפה את העובדה שמנקודת מבט מסוימת בשל המים שבאקווריום, ראשה של ונוס מוכפל. 

״יש משהו חשוב בפיצול התמונה, כי המציאות היא אף פעם לא בדיוק מה שרואים. אותו דבר נוצר בדיוקן העצמי הכפול, באמצעות מראה. רציתי להחביא משהו מאחורי הדיוקן העצמי, ואז הבנתי שאני רוצה שדברים ייראו, אבל לא באופן ישיר. משהו בהשתקפות מעניין אותי, אז החלטתי להגביל את התנועה מסביב לשני הציורים, כך שאי אפשר באמת לתפוס אותם באופן מלא. שני הציורים קיימים כבר במציאות אם כי באופן שונה. 

״יש בתערוכה התייחסות לאמנים ומקורות פלמים, קולומביאנים, תאילנדים, רומאים ויוונים – אני ממש משחקת עם תרבויות וזהויות בכוונה. בציור המקורי של נואה ליאון ישנה דמות של מיסיונר נוצרי שנאכל על ידי יגואר, שמחזיק בשורה וצלב. החלטתי להסיר את האוביקטים האלו באותו אופן שהורדתי סממנים דתיים בשאר האוביקטים בתערוכה.

״נואה ליאון ניסה להראות כיצד דרום אמריקה נבלעה על ידי הקולוניאליסטים, שמי שמנסה לכבוש את דרום אמריקה נאכל מרוב שהיא פרועה ועוצמתית. אני ניסיתי להראות איך הטבע כאילו בולע את האדם״.

בדומה ליחס שלך למשבר האקלים, את מציעה נקודת מבט שונה לשיח הזהויות/תרבות שמתכונן היום ברחבי העולם, וכן על אחת כמה וכמה בעולם האמנות. 

״חשוב לי לא לדבר על תרבויות כי אנחנו כל כך אובססיביים לתרבויות היום. אני לא אומרת שזה לא בסדר, יש שיח על זהות וזה נהדר, ואני שמחה שיש הרבה אמנים שמתמקדים באמת שלהם ובמקורות שלהם. אבל אני מחפשת משהו אחר, משהו שמאחד בין תרבויות.

״התערוכה נוצרה בעקבות מחקר שהתחלתי לפני שנתיים, על התיאוריה של המדענית והמיקרוביולוגית לין מרגוליס. היא טענה שכל האטמוספרה שמסביבנו נולדה בעקבות שבקטריה אחת שאכלה בקטריה אחרת, וככה נולד צמח. אז חשבתי שהסצנה הזו של האכילה תהיה משמעותית במיוחד. 

״מרגוליס הייתה אישה חוקרת בשנות ה־60, אז בהתחלה היא נדחקה הצידה. ועכשיו אנחנו יודעים שככה זה קורה. במקום לעכל את הדי־אן־איי, שני הדי־אן־איי מתמזגים; וכך נולדו הצמחים הראשונים. זה כאילו היית אוכלת המבורגר היום וחתיכת גנום של פרה תהפוך לשלך. זה בלתי מתקבל על הדעת, לא חשבנו שזה אפשרי באבולוציה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden