מה נשמע // סליחה שבאתי

מי אני?

״סליחה שבאתי״ הוא פודקאסט דו־חודשי שעוסק בקולנוע, טלוויזיה ותרבות פופולרית. אנחנו שלושה מנחים: לירון רחל ארז, אורי דישי ומיה לוי. הכרנו במהלך לימודי התואר הראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הכול התחיל משיחות בלתי פוסקות על סרטים, סדרות ומוסיקה, שהפכו עם הזמן לחברות קרובה. בשלב מסוים החלטנו להעביר את השיחות האלה מקבוצת הווטסאפ לאולפן, ולפתוח אותן גם לקהל של צופים ומאזינים (יוטיוב / אפל / ספוטיפיי).

על מה מדובר?

בכל פרק אנחנו מתמקדים ביצירה, ביוצר או בתופעה תרבותית אחרת, ומקיימים שיחה פתוחה, מקצועית והומוריסטית שמשלבת ניתוח קולנועי עם הקשרים חברתיים ותרבותיים. מטרת הפודקאסט היא לפתוח את השיח על קולנוע, טלוויזיה ותרבות לקהל רחב יותר. בעוד שחלק גדול מהדיון בתחום מתקיים בשפה אקדמית או בתוך קהילות מקצועיות מצומצמות, אנחנו מבקשים ליצור שיחה ביקורתית, סקרנית ונגישה, שאינה דורשת ידע מוקדם אך גם אינה מתפשרת על עומק.

מיה לוי. צילומים: סליחה שבאתי

אורי דישי

לירון רחל ארז

שלושתנו גדלנו מחוץ למרכז, והדרך שעברנו בין הפריפריה לבין תעשיית הקולנוע מעצבת את נקודת המבט שלנו. מתוך המקום הזה חשוב לנו להרחיב את השיחה על תרבות מעבר למרכז הגיאוגרפי והמקצועי, ולאפשר לקולות, ליצירות ולקהלים מגוונים למצוא בה מקום.

השם שלי

השם הוא מחווה אירונית לסרט הישראלי הקלאסי ״סאלח שבתי״ – מאבני הדרך של הקולנוע הישראלי, שהצליח לגשר בין קולנוע עממי למעמד של קלאסיקה תרבותית. באותה רוח, גם אנחנו מבקשים לטשטש את הגבולות בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית: מסרטי פסטיבלים ועד ריאליטי, מסדרות סטרימינג ועד תופעות תרבות. מבחינתנו, כל יצירה ראויה לדיון רציני, בלי קשר למעמדה התרבותי.

השם הוא מחווה אירונית לסרט הישראלי הקלאסי ״סאלח שבתי״ – מאבני הדרך של הקולנוע הישראלי, שהצליח לגשר בין קולנוע עממי למעמד של קלאסיקה תרבותית. באותה רוח, גם אנחנו מבקשים לטשטש את הגבולות בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית

הפעם הראשונה

הפרק הראשון שלנו עלה ב־6 בדצמבר 2025 ונקרא ״מרושעים נגד המרשעת״. הוא עסק בסרט ״מרשעת: חלק 2״, החלק השני בעיבוד הקולנועי למחזמר המצליח מברודווי, שמספר מחדש את סיפורן של אלפבה וגלינדה לפני ובמהלך אירועי ״הקוסם מארץ עוץ״.

שני הסרטים, בכיכובן של סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, הפכו לתופעה תרבותית ועשו המון רעש. החלק הראשון זכה להצלחה עצומה והיה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, ולמשך תקופה היה נדמה שאי אפשר לברוח מ״מרשעת״ – עד שכמו שקורה לא פעם עם תופעות כאלה, הסנסציה נעלמה כמעט באותה מהירות שבה הגיעה.

בפרק דיברנו על שני חלקי הסרט ועל תופעת ״מרשעת״ בכלל. כבר בפרק הראשון בא לידי ביטוי אחד הדברים שמאפיינים את הפודקאסט: שלושתנו מגיעים מרקעים שונים ועם חיבורים לז׳אנרים קולנועיים שונים, ולכן אותה יצירה יכולה להתפרש ולהתקבל אצל כל אחד מאיתנו בצורה אחרת לגמרי.

נשמע טוב

בגלל שאנחנו שלושה מנחים, לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת ואישית לשאלה הזאת. אז במקום לבחור פרק אחד, הנה שלוש המלצות לפרקים שאנחנו אוהבים במיוחד.

לירון: פרק שאני ממליצה להאזין לו או לראות אותו הוא דווקא אחד הפרקים האחרונים שלנו, פרק 15, ״הגיע הזמן להכיר אותנו קצת יותר טוב״. זה פרק אישי שבו אנחנו צוללים לתוך האהבה שלנו לקולנוע, המסע שלנו להפוך ליוצרים באוניברסיטת תל אביב והחוויות שלנו כבמאים בתחילת דרכנו ובסרטים הראשונים שעשינו. הוא נותן מקום גם לאהבה לקולנוע וגם לתהליך היצירה שמאחוריו.

אורי: פרק שאני ממליץ עליו בחום הוא פרק 9, ״סרטי אימה ישראלים: האסקפיזם שאנחנו צריכים״, שבו אירחנו את מבקר וחוקר הקולנוע שני קיניסו לשיחה על המחסור המורגש בסרטי אימה ישראליים. הפרק הזה חשוב לי במיוחד גם כיוצר שרוצה ליצור סרטי אימה טובים בארץ, וגם בזכות הדיון המעמיק והמרתק שהוא מעלה על תעשיית הקולנוע הישראלית – העבר, ההווה והעתיד שלה. מה שאני אוהב בו במיוחד הוא שאנחנו לא מסתפקים בלהצביע על הבעיה ולהתלונן עליה, אלא מנסים להבין מאיפה היא מגיעה וגם להציע פתרונות.

מיה: כולם היו בניי, אבל אם אני חייבת לבחור פרק, זה יהיה פרק 5, ״קומדיות רומנטיות שמרגישות כמו חופשה או משהו כזה״, שבו אירחנו את מעיין שביט. זה היה הפרק הראשון שבו צירפנו אורחת, ונורא חששתי מהאופן שבו אדם נוסף ישתלב בדינמיקה המשותפת שלנו. לשמחתי, היה לי כיף גדול, מצחיק בטירוף ומרחיב אופקים, ובעקבות החוויה הזאת המשכנו לארח אנשים נוספים ולפתוח את הפודקאסט לנושאים ולעולמות שלא בהכרח הכרנו קודם.

אולי יעניין אותנו גם

לירון: יש לי המלצה על פודקאסט לא עדכני במיוחד, אבל לאור עליית הסדרה ״מגרש ביתי״ בנטפליקס והאפשרות לצפייה חוזרת מלאת נוסטלגיה, כדאי מאוד להקשיב ל־Drama Queens. זה פודקאסט של שלוש משחקניות הסדרה, הילרי ברטון (פייטון), סופיה בוש (ברוק) ובת׳אני ג׳וי לנז (היילי), שבו הן עוברות פרק פרק, מנתחות אותו ומספרות המון אנקדוטות מאחורי הקלעים.

אורי: אני מאוד אוהב את פופ אפ בהנחיית אלעד בר נוי. בתור מישהו שיש לו תשוקה ואהבה גדולה למוזיקה, אני נהנה במיוחד מהדיונים המעמיקים ומהחקירה האמנותית של אלבומים, שירים ותופעות תרבותיות, ומהדרך שבה הפודקאסט מצליח לגרום לי להסתכל אחרת גם על מוזיקה שאני חושב שאני כבר מכיר.

מיה: גילוי נאות, אני לא ממש מאזינה גדולה של פודקאסטים (אופסי), אבל אם כבר יש לי הזדמנות לפרגן, אני רוצה להמליץ על פרובוקצה של יובל קצה. אני אוהבת את הפודקאסט בעיקר כי יובל עושה ליטרלי מה שבא לו: בלי פילטרים, בלי לפחד לגעת בכל נושא, והוא צוחק על הכול ועל כולם. אני מאוד מתחברת לגישה הזאת, כי זו די הגישה שלי גם. רק שלמזלי יש לי את חבריי לפודקאסט שמרסנים אותי קצת.