סולידריות, קולנוע וזכויות אדם: בלי הצלה ובלי גאולה

אני אוהבת פסטיבלי קולנוע. הם תמיד אירוע מסחרר: האפשרות הזו להתנתק מהעולם ולראות שלושה או ארבעה סרטים ברצף, לראות קולנוע שנבחר בקפידה, כזה שאי אפשר לראות בשום מקום אחר. הרגע הזה שבו יש פתאום יופי צרוף על המסך, איזה רגע קטן ומהפנט, איזו תנועה עדינה של מחשבה או רגש. 

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם שמתקיים השנה בתאריכים 1-10 בדצמבר בסינמטק תל אביב, ויחגוג עשור לקיומו, הוא גם זה, אבל גם דבר אחר שקשה לתת לו שם. אנסה. 

יש שפע של סרטים בכמה קטגוריות שיוצגו בפסטיבל הזה, תעודי ובדיוני וקצר וסטודנטים וגיבורי תרבות וישראלי ומחוות, ועוד. ובגלל שזכויות אדם הן לא בדיוק דבר מובן מאליו בחלקים רחבים מהעולם, יוצגו בו סרטים מחלקים נרחבים של העולם. אוקראינה, המאבק לזכויות אדם ברוסיה, פליטים מאפריקה או ממקומות אחרים, גזענות ופליטים בארצות הברית (השחורה והלבנה), קוריאה הצפונית, ועוד ועוד.

אני כותבת שהסרטים הם מחלקים נרחבים מהעולם, אבל יש כמובן המגבלה הזו שלא את הכל אפשר להביא לתל אביב, בדיוק בגלל סוגיות של זכויות אדם וסולידריות. זה קשור אולי ב״עוד דבר״ ההוא שהופך את הפסטיבל הזה לקצת אחר מפסטיבלים אחרים.

אני רוצה לכתוב על שלושה מהסרטים שראיתי בצפייה מוקדמת, ולסיים בעוד אחד שלא יכולתי לראות. לכל השלושה האלו, ששונים מאוד אחד מהשני, ועוסקים כל אחד באיזו מציאות בלתי אפשרית אחרת, אין פרטנזיות של הצלה או גאולה. במלים אחרות, הם מספרים סיפור בידיעה שאי אפשר לשנות אותו. דווקא בגלל זה הם נגעו בי מאוד.

חנות נוחות: מה קורה שלא יכולים יותר

״חנות נוחות״ של מיכאל בורדין, מי שבעצמו היה מהגר עבודה ברוסיה, מספר סיפור מצמרר. בחנות נוחות שנמצאת בבעלות גבירה רוסיה עובדים מהגרים קשי־יום, רובם מהקווקז. הם ברי מזל לכאורה, יש להם רישיון לעבוד או שלמעסיקה שלהם יש קשרים במשטרה שמגנים עליהם מגירוש, יש להם קורת גג לגור תחתיה – גם אם זה אומר שמקום העבודה והמיטה נמצאים באותו מקום. הם אפילו יכולים ללדת ילד – גם אם זה אומר שהגוף שלהם לא ברשותם. ויש להם בעיקר את מה שנחשב לפריווילגיה בעולם שלהם – עצם ההישרדות.

הדמות שעומדת במרכז הסרט – אשה שחיה ועובדת בחנות הנוחות הזו יחד עם בעלה – מוכנה לספוג הרבה. יש לה בעל, יש לה עבודה, הגברת שלה אפילו קונה לה תכשיט. כל זה הוא לא מעט בעיניה. היא לא מהפכנית והיא רוצה לשרוד. אבל יש רגע אחד שהיא לא יכולה יותר, לא בטוח אם זה רק מה שהיא עצמה נאלצת לעשות, או דווקא המראות שהיא רואה שם, שוברים אותה. 

מה קורה כשאשה או גבר שעובדים במקום הזה מרגישים שהם לא יכולים יותר? שהשימוש בהם או בגוף שלהם, השרירותיות, העריצות עברו איזה גבול? ונגיד שיש ארגוני זכויות אדם שנחלצים למענם, ממש נחלצים ומוכנים לשלם גם מחיר: האם הם יכולים לחלץ אותם משם ולאפשר להם חיים של חירות?

השאלה הגדולה שמעסיקה את הצופים בסרט הזה היא אם יש לאותה אשה ברירה אחרת. האם היא יכולה לעזוב את חנות הנוחות; האם, במילים אחרות, היא יכולה לבחור את חייה. מה שמרשים בסרט הזה הוא לא רק האסתטיקה הדחוסה, המשחק המרשים של הדמויות, אלא בעיקר העובדה שהוא מספר סיפור של בחירה, ובו זמנית מערער את האפשרות בכלל לחשוב במונחים הללו. עוני, תלות, ו״כוח טהור״: האם יש סיכוי לצאת מהמעגל הזה? זה סרט יפה ומכאיב, שהלב שלו מסרב להתאבן. 

סאנסו ואני: לתת שם ופנים למי שאסור לו להיראות בציבור

שני סרטים מהתחרות הדוקומנטרית מגיעים מחלקים אחרים לגמרי של העולם. ״סאנסו ואני״ מספר סיפור של שני מהגרים ממקסיקו לארצות הברית. אני אומרת שניים, ולכאורה הסרט מספר על אחד – איש צעיר בשם סאנסו, שהיגר מכפר דייגים במקסיקו לקליפורניה, שם נשפט לשנים ארוכות על היותו חבר בכנופיה שבצעה רצח.

הבמאי פגש אותו כששימש מתורגמן עבורו באותו משפט שבו נגזר דינו. היכולת שלו לתרגם קשורה כמובן בעובדה שהוא עצמו היגר לארצות הברית מאותה מדינה ודובר את השפה. שני המהגרים הללו, האחד במאי ומתורגמן, השני, עובד בעבודות שירות, מגיעים מאותה ארץ ומעולם ומעמדות אחרים לגמרי בו זמנית.

סאנסו נוגע לליבו של המתורגמן, ולמרות או בגלל שמדובר בגזר דין על רצח, הוא נשאר מוטרד מהגורל שנגזר עליו. הוא כותב לו מכתב ומבקש את רשותו לספר את סיפורו בסרט שיביים עליו. סאנסו מסכים אבל שלטונות הכלא לא מאפשרים לו להצטלם, והבמאי מחליט לבסס את הסרט על המכתבים שהם שולחים אחד לשני לאורך שנים.

כדי להבין את ״הסיפור שלו״ סאנסו ״שולח״ את הבמאי לכפר שממנו בא. כשהוא פוגש שם את מי שנשארו ממשפחתו, הוא מגבש שפה קולנועית מרתקת. הוא מחליט לשחזר יחד איתם את הסיפור של סאנסו, כשכל אחד מהם לוקח תפקיד של דמות אחרת במשפחה. אחותו היא האם, גיסו הוא האב, אחיינו הוא הוא עצמו. חלקם מכירים את הסיפור מקרוב, אחרים שמעו עליו דברים מעורפלים. 

מה שמטלטל בסרט הזה שלאט לאט מתבהר שכל אחד מבני המשפחה שלוקח על עצמו לשחק איזו דמות נושא בגופו איזה שבר אחר, שלו עצמו, שמתפרץ גם הוא דרך הסיפור שהם ״משחקים״. במילים אחרות, כשהם משחקים את ניסיון החיים המר של סאנסו, דרך הגוף שלהם אפשר להבחין בניסיון החיים המר שלהם עצמם. 

בצד החיפוש אחרי דרך קולנועית לתת שם ופנים למי שאסור לו להיראות בציבור, ויותר מזה – שמעולם לא היו לו שם ופנים שאיתם הלך באיזו נינוחות בעולם; מה שעוד מרשים בסרט הזה זו העמדה הצנועה והכנה של הבמאי. הדיאלוג שהוא מקיים עם הנער ועם משפחתו על עצם עשיית הסרט הוא דיאלוג נוקב שנוגע גם בשאלות דוקומנטריות רחבות יותר.

זה לא יהיה הסרט הזה שנועד לשנות את גורל הגיבור, הוא אומר לו ולהם ביושר ובפשטות. הוא לא מאמין שמישהו ישנה את גורלו של הנער בעקבות הצפייה בסרט. איזה ערך יש לספר סיפור של איש שנגזר גורלו מבלי לקוות ולו לרגע, שהסרט יבקיע איזו חומה וישנה את חייו? התשובה של סאנסו לשאלה הזו היא מכאיבה מאוד, ובו זמנית, הכנות הזו שביניהם, היושרה, הם איזה מתת אנושי נדיר שהם נותנים האחד לשני.

אביב נצחי: בין הזיכרון או הנוסטלגיה לבין האירועים עצמם

סרט אחר שמשתתף בתחרות אחרי סיבוב פסטיבלים, ומתמודד על האוסקר, הוא ״אביב נצחי״ של ג׳ייסון לופטוס. נקודת המוצא של הסרט התיעודי הזה היא ארוע שארע במרץ 2002 בסין, שבו קבוצה של מתרגלי פאלון גונג השתלטה על תחנת טלוויזיה ממלכתית. השלטונות כמובן הגיבו בחומרה, וכל מי שהיו בקבוצה או קשורים אליה נעצרו. 

חלקם בילו שנים רבות בכלא, חלק הצליח לצאת מסין, רבים מהם לא בחיים. אחד מהחברים בקבוצה, דא־שיונג (Daxiong) שעבד כמאייר, נעצר, חזר לעבוד, וכשראה שהמעקבים ממשיכים, החליט לברוח מסין. הסרט עוקב אחרי הניסיון שלו לשחזר את הסיפור ולהתחקות אחרי הדמויות שלקחו בו חלק. 

איך הוא עושה את זה? הוא יודע לצייר, יש לו צבעים, והוא מתחיל לשחזר מראות של ילדות במולדת שעזב. לאט לאט הוא נפגש עם מי שהיו בין המורדים והצליחו לברוח. כשהוא מראה להם את מולדתם מצוירת בתלת־ממד, הזכרונות מתחילים להתפרץ. הסיפור כולו הוא סיפור האירועים עצמם בצד מלאכת השיחזור.

חלק גדול מהסרט הוא אנימציה תיעודית, יפהפיה וחכמה, שבין השאר פותחת שאלות על המתח הזה שבין הזיכרון או הנוסטלגיה לבין האירועים עצמם. החיות של האנימציה מצמררת ממש, והיכולת של הציורים שלו לעורר את הזכרונות או את הכאב אצל מי שלקחו חלק באירועים מעוררת השתאות. 

אחד הדברים שרתקו אותי בסרט, מלבד ההתבוננות במעשה האמנות שלו, הוא הסיפור שהוא מספר על חניכתו כאמן, או על איך הוא התחיל לצייר. כילד הוא אהב חוברות קומיקס. הקומיקס בסין, ככה הוא מספר, התאים לרוח המשטר: ערכים משפחתיים, נאמנות, ערכים חברתיים, טובים ורעים, בזה עסקו החוברות לילדים. אפשר לקרוא לזה פרופוגנדה שלטונית, זה כנראה יהיה מדויק.

אבל כשהוא מספר איך נשבה ביופי של הציורים ההם, איך התחיל לצייר בעקבותם ציורי קומיקס היסטוריים שמתאימים לרוח המשטר, איך אבא שלו הבחין בכישרון האמנותי שלו ועודד אותו להמשיך, פתאום הסיפור של פרופוגנדה מקבל עוד שכבות. היופי הצרוף שמצליח להבקיע מתחת לכל שכבות הערכים והנאמנות פותח לנער ההוא עולם ותשוקה. כשהוא מציר ציור של ספריית הילדות שלו, זו שבה היה מחליף חוברות קומיקס, הכוח של האמנות והקריאה, והאופקים שהם פתחו לו, מעוררים התרגשות של ממש.

בסרט הזה, בניגוד לשניים הקודמים, יש סיפור גדול של מרד, וגבורים שהובילו אותו. אבל העמדה שלו היא לכאורה אחרת. הוא עצמו לא לקח חלק מרכזי במרד, וחשוב לו להגיד למשתתפים האחרים ולצופים כי מבחינתו הפעולה הזו היתה מיותרת. המחיר היה גדול מדי, והשינוי המיוחל לא רק שלא קרה, כנראה שאי אפשר היה ליחל לו. 

כמו בשני הסרטים האחרים המחיר, או האפשרות להצליח לשנות מציאות, מעוררים שאלות גדולות: מה נשאר אחרי המרד? התשובה שנותן צייר הקומיקס הזה בסיום הסרט רגשה אותי במיוחד. בשבילו, הוא אומר, מה שמייחד גיבורים הוא לא מעשים הרואיים. מה שיש להם באמת ונותן לכל זה משמעות, הוא טוב לב, נדיבות, ונחישות. 

מקור הכוח והתקווה

כאן לסיום, עם המילים האלו שלו על טוב לב ונדיבות, אני רוצה להגיד משהו על החיבור הזה שבין פסטיבל לסולידריות ולזכויות אדם. בתוך הכתיבה נזכרתי בפסטיבל קולנוע אחר – פסטיבל הקולנוע הפלסטיני ברמאלה, שהתקיים בשנה שעברה בפעם השמינית. 

סרט הפתיחה של הפסטיבל ההוא היה ״הזר״ של אמיר פחר א־דין, במאי דרוזי יליד מג׳דל שמס, שסיפר באחד הראיונות איתו שהתאהב בקולנוע כמעט במקרה, כשהגיע לתל אביב ללמוד ראיית חשבון. כשעבר ליד הסינמטק ונכנס לראות סרט, הוא פחות או יותר התאהב, עזב הכל, התחיל ללמוד קולנוע, ועשה את הסרט הזה שהשתתף בפסטיבל ונציה, היה הסרט הפלסטיני המועמד לאוסקר, ופתח את פסטיבל הקולנוע הפלסטיני. 

את הסרט ההוא, של במאי שהתחיל את הדרך הקולנועית שלו ממש באותו בניין שבו מתקיים פסטיבל הקולנוע לסולידריות וזכויות אדם, שמספר סיפור שמתרחש במקום הזה שאנחנו חיים בו, אי אפשר לראות בישראל. טקס חלוקת הפרסים של הפסטיבל ההוא ברמאלה שבו הוצג סרטו, הופסק באמצע כשצה״ל הפסיק את האירוע.

מארגני הפסטיבל ההוא קראו להמשיך את האירועים, ורבים נענו לקריאה ההיא. האמנות, התרבות, הם אמרו, הן מקור הכוח והתקווה. טוב לב, נדיבות ונחישות, אומר האנימטור הסיני, הן הגבורה. בואו לפסטיבל הקולנוע לסולידריות וזכויות אדם בסינמטק תל אביב. אמנות, קולנוע, נדיבות, ונחישות, הן מקור לתקווה וכוח גם כאן.

---

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם 2022
סינמטק תל אביב, 1-10.12
אביב נצחי (קנדה, 2022), במאי: ג׳ייסון לופטוס, 86 דקות
סאנסו ואני (מקסיקו, ארצות הברית, 2022), במאי: רודריגו רייס, 83 דקות
חנות נוחות (רוסיה, סלובניה, טורקיה, 2022), במאי: מיכאל בורודין, 106 דקות