כל מה שחשוב ויפה
רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו, מוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר
רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו, מוזיאון ישראל. צילומים: אלי פוזנר

מגלים אוצרות // מרים מלאכי

מזה כעשור וחצי עוסקת מרים מלאכי, אוצרת המחלקה לאמנות אסיה במוזיאון ישראל, באמנות זרה וברוב המקרים גם היסטורית. דרך התערוכות היא מנסה להעביר את המסורות השונות ואת המטען הגנטי שנושאות העבודות

הפעם הראשונה 

התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה ״האישה האחרת: דמותה באמנות אסיה״, שהוצגה בבית טיכו ב־2011. התערוכה הציגה דמויות מדומיינות של נשים בהדפסים וציורים שנעשו בעיקר עבור גברים. עניין אותי להציג את הפרדוקס שבייצוגה של האישה האחרת, הפילגש או חסרת המעמד הרשמי, ששוליותה בחברה מתנגשת עם מרכזיות תיאורה באמנות.

הרעיון עלה במוחי במפגש מוזר עם חוקר יפני בעל שם בינלאומי שהגיע למוזיאון ישראל כדי לתעד את אוסף ההדפסים היפניים שברשותנו. במהלך המפגש איתו ועם הפמליה של עוזריו, שארך שלושה ימים רצופים, התבוננו יחד במאות יצירות. כשהנחתי לפניו הדפס פורנוגרפי מהמאה ה־19, הוא נחרד ולא יכול היה לדבר. הוא הפך את ההדפס והשתתק. המשכנו הלאה.

האישה האחרת: דמותה באמנות אסיה, 2011

האישה האחרת: דמותה באמנות אסיה, 2011

פתאום הבנתי שהדרך שבה אני רואה את האמנות היפנית היא רחוקה מהדרך הישירה שבה הוא רואה אותה. בעוד שעבורו זה היה פוגעני ומביך, כאילו הצגתי בפניו שער אמצע של פלייבוי, עבורי זו הייתה יצירה ממקום אחר ומזמן אחר, עם ערכים אסתטיים משלה. בתערוכה ״אישה אחרת״ רציתי לשאול איך נשים נראו בזמן והמקום שבו הוצגו, ולהבחין בזה שכשאנחנו רואים אישה יפה בהדפס או ציור לרוב מדובר בנערות ממעמד נמוך שנמכרו לזנות או לגבר בעל אמצעים – וצריך לדעת את זה.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית שאצרתי היא רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו במוזיאון ישראל, פרויקט מורכב בשיתוף פעולה עם משרד התרבות ההודי, השגרירות ההודית בישראל והמוזיאון הלאומי בניו דלהי. זהו פרויקט שהשגריר הציע למוזיאון כדרך לציין את שנת ה־75 לעצמאות הודו. התערוכה מציגה פיסול דתי מהאלף הראשונה לספירה, מכל רחבי הודו, שהיה מרגש להביא אותן לישראל. זה היה פרויקט עם מורכבות לוגיסטית בשינוע יצירות מחוץ למקום שלהם.

כשפתחנו את הארגזים במוזיאון עברה בי צמרמורת, כי הם נסעו מרחק גדול רק כדי שנוכל להביט בהם – עניין שמעלה שאלות. זו זכות גדולה לעבוד במוזיאון ישראל, כי רק כאן אפשר לעבוד בקנה מידה כזה, אבל זו גם אחריות כבדה. אני מקווה שהמבקרים ייהנו לראות את הפסלים, וגם שהצלחתי להעביר את המסר לפיו המסורת ההינדואית היא חיה ואמיתית, ואלה לא יצירות אמנות שנועדו להנאה אסתטית בלבד. הם חפצים עם מטרה וחשיבות עבור אומה שלמה, והם נושאים מטען גנטי עשיר של ידע אנושי.

רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו

רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו

מכל מלמדיי השכלתי

כשסיימתי את התואר הראשון בבצלאל (במסלול עיצוב קרמי וזכוכית) רציתי להמשיך ללמוד תיאוריה של אמנות ולא להיות במרכז הבמה כיוצרת. נרשמתי לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ובמסגרת הלימודים התקבלתי לשנת התמחות במוזיאון ישראל אצל האוצרת לאמנות אמריקה איבון פלייטמן, שנתנה לי לחקור כלי קרמיקה של תרבות המאיה. העבודה עם איבון הייתה חוויה מאירה עיניים, שחשפה אותי לדרכים אחרות להתבוננות בחפצים ולהגדרה מחדש של אמנות והיסטוריה.

באגף בצלאל לאמנויות פגשתי את רבקה ביטרמן, האוצרת של המחלקה לאמנות אסיה, שהציעה לי לבוא לעבוד כעוזרת שלה. עבדנו יחד ארבע שנים מופלאות של למידה אינטנסיבית, ובמקביל למדתי לימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. רבקה היא מנטורית מדהימה ונדיבה. היא ואיבון פתחו עבורי עולם של ידע שאינו זמין לכולם. בכל התערוכות שאצרתי לאורך עשור וחצי של עבודה במוזיאון אני חוזרת למקום ששואל שאלות, ולא של תשובות מוחלטות – כי פשוט אין כאלה.

נקודת המבט שלנו היא מכריעה. תמיד יש שאלה טובה לשאול, והיא מפעילה אצל המתבונן מהלכים מחשבתיים עמוקים ומשמעותיים יותר מאשר מיקום האוצר והתערוכה כאוטוריטה של ידע. להתמודד עם אמנות זרה בתוך קונטקסט ישראלי עכשווי זה אתגר, כי הפער בידע מוביל את הצופים להתמקד במקום הנוח של הנאה אסתטית בלבד. הסיפור שאני צריכה לספר כדי לגשר על הפער הוא לפעמים יותר מדי ארוך ומעייף, אז צריך למצוא דרך הגיונית להעביר את הידע. זה האתגר הסיזיפי באוצרות של אמנות אחרת, זרה.

מרים מלאכי. צילום: יאיר חובב, מוזיאון ישראל

מרים מלאכי. צילום: יאיר חובב, מוזיאון ישראל

להתמודד עם אמנות זרה בתוך קונטקסט ישראלי עכשווי זה אתגר, כי הפער בידע מוביל את הצופים להתמקד במקום הנוח של הנאה אסתטית בלבד. הסיפור שאני צריכה לספר כדי לגשר על הפער הוא לפעמים יותר מדי ארוך ומעייף, אז צריך למצוא דרך הגיונית להעביר את הידע

בקרוב אצלך

הפרויקט הבא שאני עובדת עליו הוא תערוכה של ציורי זן בודהיזם מיפן, שמתוכננת לעוד שנתיים. התערוכה היא שיתוף פעולה עם בראדלי ביילי, אוצר אמנות אסיה במוזיאון לאמנות של יוסטון, ופרופ׳ יוקיו ליפיט, חוקר אמנות יפנית מאוניברסיטת הרווארד.

זה יהיה פרויקט מעניין כי מטרתו להבין את המקורות של ציורי הזן, שעברה שיבוש וסילוף של משמעות במערב אחרי מלחמת העולם השנייה והמפגש עם אמני מופשט אמריקאיים. זו אמנות שכמעט ואינה מוצגת אלא בהקשר למופשט, וזה פספוס גדול מבחינתי כי היא בכלל לא עוסקת בהפשטה אסתטית. האתגר הוא להחזיר את הציור הזה למקומות הראשוניים שלו, ולהבין מהי המשמעות של ציור מהיר בדיו עבור המבצע ועבור המתבונן.

תערוכת החלומות

יש לי רעיון לתערוכה שעוד לא הצלחתי לממש: להציג את הקולוניאליזם במזרח אסיה דרך חפצים מהתקופה. אמנות עכשווית עוסקת בזה בצד הביקורתי הפוסט־קולוניאליסטי, אבל אותי מעניין להראות איך חפצים מדברים את השפה הקולוניאליסטית, ומהי אסתטיקה קולוניאליסטית. זה נושא מורכב וחשוב שנמצא במרכז השיח הבינלאומי כיום ואני בטוחה שיהיה רלוונטי גם לקהל שמגיע למוזיאון. אני צריכה עוד זמן לגלגל את הרעיון בראש עד שאפנה להציע אותי למימוש, אני לא ממהרת.

אני כותבת דוקטורט על היסטוריוגרפיה של אמנות יפנית בצרפת וגרמניה במאה ה־19, באוניברסיטת בר אילן במחלקה לספרות משווה. המנחה שלי, מיכל בן־חורין, מאפשרת לי קריאה ביקורתית של טקסטים שהם אבני הדרך של תפיסת המערב את האמנות היפנית.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. טלי

    אוצרת יכולה להזכיר במשפט בודד את אלו שאיפשרו לה לרכוש ידע ולהעמיק בתחומה. פחות מקובל להלל ולשבח את האוצרות שליוו אותה בדרכה המקצועית.יש משהו מביך בחלוקת מחמאות מוגזמת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden