חורבות פוסט מודרניות: ההיסטוריה מול הכאן והעכשיו

האוסף של האדריכל צבי לישר, שהגיע לארכיון עזריאלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב, היה במידה רבה מה שהצית והניע את הרעיון לקיים את התערוכה ״חורבות פוסט מודרניות״ שמוצגת במקום. האוסף העשיר כולל, בין היתר, את תכנון הפעימה השנייה של כיכר דיזנגוף כמרחב פוסט מודרני, שמאוחר יותר נהרס לטובת פעימה שלישית – זו העכשווית.

״רצינו לחגוג את קטלוג האוסף, ופרויקט הכיכר היה הזדמנות לפתח דיון על המרחבים הפוסט מודרניים בתל אביב, להעלות שאלות לגבי עתידם, ובתוך כך על מהלכים של הרס ושימור – איך מחליטים מה להרוס ומה לשמר, וגם איך עושים את זה״, אומר האדריכל פרופ׳ ערן נוימן, אוצר התערוכה, המכהן כדקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ומי שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות במוזיאון תל אביב.

ערן נוימן: את הפוסט מודרניזם אוהבים לשנוא, למרות שכמעט לא קיים דיון משמעותי שעוסק בו. אבל למרחבים שתוכננו ברוחו הייתה משמעות תרבותית משל עצמם, והשאלה היא אם לא ממהרים למחוק אותם ואת מורשת העבר שהם מגלמים

לעומת המודרניזם, שבבסיסו עומדים תפיסה רעיונית סדורה, הפוסט מודרניזם באדריכלות התל אביבית, שהתפתח בסוף שנות ה־70 וממשיך באופנים שונים גם היום, הוא מושג מורכב, רב פנים ורבדים. התערוכה מתחקה אחר ראשית התפתחותו, תוך איפיון דרכי הביטוי שהוא לובש בעיר, כפי שנאמר בטקסט האוצרותי: ״מצד אחד, אדריכליות ואדריכלים רבים אימצו ברוחו את הגישה ההיסטוריציסטית, שעיקרה ציטוט אלמנטים אדריכליים מתקופות עבר בתכנון בניינים בני הזמן, ומצד שני נפוצה מגמה של פיתוח חללים הטרוטופיים, שיצרו מרחבים הנתונים לשליטה ובקרה״.

התכנון של לישר לכיכר הקיימת בוצע בשנות ה־70 של המאה ה־20, ונחשב למרחב הטרוטופי במובן של היותו שונה ונתון לשליטה. לישר הוזמן על ידי העירייה לפתור בעיות תחבורה שהיו במקום, והמופע שיצר היה שונה בתכלית מהתכנון המקורי, שביצעה האדריכלית ג׳ניה אוורבוך 40 שנים קודם לכן. בתוכנית שטווה לישר הכיכר הוגבהה, ונתיב התנועה הממונעת נחפר והונמך, תוך יצירת שני מפלסים שהפרידו בינו לבין תנועת הולכי הרגל.

הרס הכיכר בתכנונו של לישר הביא את האוצרים לעסוק במתחם פוסט מודרני נוסף מאותה תקופה שאף הוא נהרס – מתחם הדולפינריום, שתכנן האדריכל נחום זולוטוב כמרחב מופנם ואקס טריטוריאלי, שככזה ענה על ההגדרה של מרחב הטרוטופי. שני הפרויקטים, שנחשבו למתחמים איקונים ונמחקו, עומדים במרכז התערוכה המבקשת להציף את סוגיית הפוסט מודרניזם בעיר שהוכתרה כמעוז מודרניסטי.

״בשנות ה־60, ה־70 וה־80 אדריכלות הסגנון הבינלאומי (המודרניסטית, שמכונה באוהאוס) בתל אביב לא עוררה כל עניין או התייחסות מיוחדת. מה שהעלה אותה על סדר היום הייתה בין היתר התערוכה ׳עיר לבנה׳ שאצר פרופסור מיכה לוין במחצית שנות ה־80, והיא שסימנה את תחילתו של תהליך ההכרה בערכה התרבותי ואת העניין רב שהתפתח סביבה מאז״, אומר נוימן.

״את הפוסט מודרניזם אוהבים לשנוא, למרות שכמעט לא קיים דיון משמעותי שעוסק בו. אבל למרחבים שתוכננו ברוחו הייתה משמעות תרבותית משל עצמם, והשאלה היא אם לא ממהרים למחוק אותם ואת מורשת העבר שהם מגלמים. לפני שנוקטים בפעולות בלתי הפיכות כמו הרס צריך לתת את הדעת על שימור המורשת. זה לא אומר שצריך לשמר הכל, אבל גם לא למחוק באופן לא מבוקר. הריסת שני פרויקטים כל כך מרכזיים בעיר, כמו הדולפינריום וכיכר דיזנגוף, הייתה צריכה לעורר דיון ציבורי, תרבותי ואדריכלי״.

מכלול המשמעויות והערכים האדריכליים

התערוכה משרטטת יריעת תוכן מרתקת ומסברת עין השוזרת את ההיסטוריה של כיכר דיזנגוף והדולפינריום עם ההווה של כאן ועכשיו. קורות שני האתרים מובאים בהרחבה מעמיקה, על מכלול התהפוכות והמהפכים שעברו לאורך השנים, החל מאיתור/קביעת השטח שנועד להקמתם ועד המוצאות אותם היום.

מיקומה של כיכר דיזנגוף נקבע על ידי המתכנן סר פטריק גדס במסגרת תכנית המתאר שהכין ב־1925. תכנונה בוצע, כאמור, על ידי אוורבוך, שזכתה בו בתחרות שקיימה עיריית תל אביב, והיא נחנכה בשנת 1938. ארבעה עשורים לאחר מכן, ב־1978, נחנכה הכיכר שנית בתכנונו של לישר, וב־2018 היא נחנכה בשלישית, בתכנונו של משרד מוריה אדריכלים, בראשותה של אדריכלית הנוף יעל מוריה. התכנון, שזיכה את המשרד בפרס קרוון לאדריכלות נוף, השיב לכיכר מופע חד מפלסי וניתב את צירי התנועה הממונעת לשני עבריה.

מתחם הדולפינריום נבנה על חורבות שכונת מנשייה בגבול יפו תל אביב, שהוקמה בשנות ה־70 של המאה ה־19 כשכונה מעורבת של יהודים וערבים. במלחמת העצמאות נטשו אותה תושביה הערבים, ובמבנים הנטושים – שלא מעט מהם ניזוקו באירועי הקרבות – שוכנו לאחר מכן עולים חדשים. בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוחלט להרוס את השכונה, ופסולת הבניינים, שהושלכה על ידי הקבלנים על חוף הים הסמוך, קטעה את רצף רצועת החוף. בשנות ה־70 תכנן אדריכל הנוף הלל עומר (המשורר ע.הלל) בשטח שהתפנה עם הריסת השכונה את פארק צ׳ארלס קלור, כמרחב ירוק ומזמין.

היוזמה להקמת הדולפינריום הייתה של מתכננו, זולוטוב, ובשיתוף פעולה עם יזמים עסקיים נרכש לטובת הפרויקט שטח של 18 דונם בחלקו הצפוני־מערבי של גן צ׳ארלס קלור. המתחם נחנך ב־1980, ובשנותיו הראשונות היווה אטרקציה שנחלה הצלחה, אך לא האריכה ימים. קשיים כלכליים פקדו את המקום שהפך לאולם אירועים, ובמקביל פעל בו שוק קח־תן. עשור לאחר מכן נעשה ניסיון להשיב את הדולפינריום לפעילות, אך גם הוא כשל, והאתר אכלס מועדון לילה, דיסקוטק ואולפן הקלטות. הפיגוע הרצחני שאירע בדיסקוטק בשנת 2000 סתם את הגולל על המתחם, שמאז ניצב שומם כפיל לבן עד הריסתו.

כמו הריבוי והפלורליזם המאפיינים את הפוסט מודרניזם, כך גם התערוכה חושפת תצוגה מגוונות במדיומים שונים, המהדהדים את התמה העומדת בבסיסה ומדגישים את השינויים המורפולוגיים של האדריכלות בעיר

היום הולך ונבנה במקום מרכז ספורט ימי בתכנונם של האדריכלים ליאור ציונוב וליאור ויתקון, שזכו בפרויקט בתחרות בשנת 2012. הפרויקט כולל מבנה דו־מפלסי, שמפלסו העליון עתיד לקשר בין שני חלקי טיילת החוף, ולשקם כך את הרצף שנקטע. על תכנון השטח המשתרע ממזרח למבנה החדש – חלקו הצפוני של פארק צ׳ארלס קלור – אמון משרד אדריכלי הנוף ברוידא־מעוז.

כמו הריבוי והפלורליזם המאפיינים את הפוסט מודרניזם, כך גם התערוכה חושפת תצוגה מגוונות במדיומים שונים, המהדהדים את התמה העומדת בבסיסה ומדגישים את השינויים המורפולוגיים של האדריכלות בעיר: צילומים, טקסטים, שרטוטים – היסטוריים ועכשוויים, סרטונים, מודלים מקוריים, מודלים מקרטון או מודפסים, סרטוני אנימציה, עבודת וידאו אמנותית, וסרטונים המביאים את קולם של אדריכלים וחוקרים המתייחסים לתכנים המוצגים.

כך לדוגמה, המיצב La Vie en Rose (החיים בוורוד) משלב 16 דגמי בניינים קיימים בעיר, שתוכננו ונבנו ברוח התקופה וממחישים את המנעד החזותי שאפיין אותה. הדגמים הודפסו בתלת־ממד ומוצגים בוורוד עז המייצג את המתיקות הילדית־משחקית שנקשרת לאדריכלות הפוסט מודרנית, ובה בעת, ככזה הוא מחדד ממד אירוני נוכח הכאב שבהרס.

״אקווריום״, עבודת וידאו שיצרה האמנית מאי עומר כמחווה לסבה (ע.הלל), מציגה תיעוד צילומי של הרס הדולפינריום. מרגש במיוחד הוא קטע שנלקח קטע וידאו מתוך הסדרה ״דור אחד וחצי״ (שהוקרנה בכאן 11). הסרטון, המוקדש לעלייה הרוסית של שנות ה־90, מתייחס לעובדה שבין נרצחי הפיגוע בדולפינריום היו בני נוער רבים ממוצא רוסי, ומטעין את היסטוריית המתחם שנמחק ברובד נוסף של אובדן כואב הצרוב בזיכרון הקולקטיבי.

הריבוי ועושר התצוגה מיטיבים להנגיש את התכנים האדריכליים הנחשפים בתערוכה ואת מכלול ההיבטים הנקשרים אליהם, כפי שמסכם נוימן: ״מה שמושך בפוסט מודרניזם הוא הפלורליזם התרבותי והפתיחות. לא הייתה רק תפיסה אחת שהובילה אותו. מה שאפיין אותו היה הריבוי והמגוון. היום אנחנו נמצאים בנקודת זמן שמאפשרת לפתח פרספקטיבה, ויש מקום להתייחס לעתידו של המגוון הזה שקיים בעיר, על מכלול המשמעויות והערכים האדריכליים והתרבותיים שהוא מקפל בתוכו״.

---

חורבות פוסט מודרניות
אוצר: ערן נוימן; אוצרת משנה: יוני אבידן
ארכיון עזריאלי לאדריכלות, מוזיאון תל אביב
נעילה: 31.7