כל מה שחשוב ויפה

עדות מקומית 2022: לא מחויבת לסדר היום של המדיה

התערוכה הוותיקה לצילומי עיתונות ותיעוד נפתחה במוזיאון ארץ ישראל באוצרותה של לאה אביר, כשהיא מציגה הפעם צילומים מספקטרום רחב של אמצעי תיעוד – מערוצי טלגרם פרטיים, דרך חלק שלם שמוקדש למלחמה באוקראינה ועד לעבודות וידיאו אמנותיות
עדות מקומית 2022, תמונת השנה: צעירים חרדים צופים בהלווייתו של הרב חיים קנייבסקי. צילום: איתי רון

איתי רון, תמונת השנה עדות מקומית 22: צעירים חרדים צופים בהלווייתו של הרב חיים קנייבסקי

למעלה מ־6,000 עבודות הוגשו השנה במסגרת הקול הקורא לתערוכה עדות מקומית, שנפתחה אמש במוזיאון ארץ ישראל. כולן צולמו בשנה האחרונה (החודש האחרון של 2021 ולאורך 2022), מלבד כמה צילומים ספציפיים מתוך סדרות בקטגוריה ״חשיפה ארוכה״ שעוסקת בפרויקטים ארוכי־טווח. מתוכן נבחרו נבחרו 57 משתתפים – וביניהם 19 צלמות נשים (הכי הרבה בהיסטוריה של התערוכה), שמציגים 173 תצלומים ותשע עבודות וידאו, בקטגוריות חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, אורבניזם ותרבות, וחשיפה ארוכה.

השנה אצרה את התערוכה לאה אביר, אוצרת ותיקה שלא מגיעה דווקא מתחום הצילום (כמו אוצרים קודמים ששימשו בתפקיד הזה), אלא מתחום האמנות העכשווית. התערוכה מציגה את המקום הראשון, השני, בחירת האוצרת וזוכים בפרסים נוספים (וידיאו, פרס ארגון שומרים ואחרים) בכל קטגוריה, אבל גם עוד קצת.

״לבחירה של השופטים יכולתי להוסיף עוד עבודות, רק כאלה שעברו את השלבים הראשונים אבל כן היה לי מרווח מסוים לטובת התערוכה עצמה״, מספרת אביר. ״יש בתערוכה, לדוגמה, חלק שלם שמוקדש למלחמה באוקראינה. הוא כולל את הצילומים היחידים בעדות מקומית שלא צולמו בישראל – חלקם צולמו באוקראינה עצמה וחלקם של פליטים שהגיעו לארץ בעקבות המלחמה״.

האזור שמוקדש לאוקראינה עוצב כמיני־ביתן מבחינה אדריכלית, ומציג צילומים של צלמים (או בעיקר צלמות) ישראלים. ״חשבנו שזה נכון להתייחס לזה בצורה משמעותית, כי המלחמה שם היא רלוונטית גם פה מהרבה סיבות. יש במסגרתו צילומים של היידי לוין, רינה קסטלנובו־הולנדר, צילום אחד של אבישג שאר־ישוב, צילומים של אדוארד קפרוב שצילם בטכניקת צילום מהמאה ה־19 ותיעוד וידיאו של זיו קורן ורונן ברגמן. החלק הזה גם מחבר בין התערוכה המקומית לזו הבינלאומית – שבה כמעט ואין התייחסות למלחמה באוקראינה, כי רוב הצילומים שנכנסו אליה צולמו קודם לכן״.

היידי לוין, המלחמה באוקראינה

היידי לוין, המלחמה באוקראינה

זיו קורן

זיו קורן

אבישג שאר ישוב

אבישג שאר ישוב

אוהד צויגנברג

אוהד צויגנברג

אביר סולטן

אביר סולטן

עדות מקומית היא בהגדרתה תערוכת צילומי עיתונות, אבל בשנים האחרונות נוספה לה להגדרה המילה ״תיעוד״, מהסיבה הפשוטה שעיתונות היא עניין שכבר הרבה יותר קשה להגדיר. ״יש תמיד רצון להרחיב את הקהילה של הצלמים המשתתפים, אבל במקביל יש גם רצון לשמור על המקצועיות. הצילומים שמוצגים לא חייבים להיות כאלה שפורסמו בכלי תקשורת, אבל אנחנו כן בודקים אם הצלם שצילם אותו הוא כזה שמפרסם באופן שוטף בכלי תקשורת או מציג בגלריות. בקטגוריה של צילומי חדשות – הצלם גם חייב להיות כזה בעל תעודת עיתונאי״.

חידוש מעניין שנוסף השנה לראשונה תחת ההגדרה של עיתונות ותיעוד הוא סרטוני וידיאו מתוך ערוצי טלגרם שמתעדים חדשות בשוטף, במקרה הספציפי כאלה מתוך הערוץ של עמאר אסאדי שמתעדים מקרים של אלימות ברחבי הארץ. ״יש המון אנשים שלא רואים טלוויזיה אבל כן מנויים לערוצים בטלגרם ובווטסאפ שדרכם הם צופים בחדשות. מהדורות חדשות טלוויזיוניות ואתרים מרכזיים לוקחים מאותם הערוצים כל הזמן, אלה לא אנשים רנדומליים אלא כאלה שמקבלים תוקף גם דרך כלי התקשורת המסורתיים.

זו תופעה שכבר לא נחשבת חתרנית, אבל היא משנה את האסתטיקה של הפוטג׳ העיתונאי. עמאר אסאדי הוא איש שמתפקד כמו ערוץ חדשות לכל דבר – יש לו מערכת ויש לו צלמים בכל רחבי הארץ, וכשיש קרדיט לצלם הוא מעלה אותו, אבל לא תמיד יש. והוא לא היחיד, יש עוד כאלה

״זו תופעה שכבר לא נחשבת חתרנית, אבל היא משנה את האסתטיקה של הפוטג׳ העיתונאי. עמאר אסאדי הוא איש שמתפקד כמו ערוץ חדשות לכל דבר – יש לו מערכת ויש לו צלמים בכל רחבי הארץ, וכשיש קרדיט לצלם הוא מעלה אותו, אבל לא תמיד יש. והוא לא היחיד, יש עוד כאלה. לצד המסכים שמקרינים את הקטעים מהערוץ שלו יש טקסט שמסביר למה זה בכלל נמצא שם, למה הכנסנו את זה לתערוכה. רצינו לאפשר לצופים כניסה פנימה לתוך המורכבויות של הנושא היום.

״באמצעות הסרטונים האלה יכולנו גם להוסיף אירועים שקרו ממש לאחרונה, כמו הרצח במעבר החצייה בחולון שמופיע באחד מהם. המטרה היתה להראות שאלימות היא תופעה, שאמנם לא התחילה עכשיו אבל קורה בכל מקום וכל הזמן – יש תיעוד של כל סוגי האלימות והפשיעה – מקטטות בקניון רמת אביב ועד כאלה שיישובים בדואים״.

עמאר אסאדי

מתוך ערוץ הטלגרם של עמאר אסאדי

מעין אמיר ורותי סלע

מעין אמיר ורותי סלע

דור זליכה

דור זליכה לוי

״סוג האלימות היחידי שלא נוכח הוא אלימות בתוך המשפחה. אני מזכירה את זה בטקסט, אבל מבחינת דימויים אין לזה ייצוג כי זו אלימות שאינה מתועדת. גם בתקשורת לאלימות בתוך המשפחה אין תיעוד, הדימויים היחידים שאנחנו רואים תמיד הם הפורטרטים של נשים שנרצחו. יש היום תיעוד של כל דבר, מצלמות נמצאות בכל מקום – מלבד בתוך הבית״.

לצד דיווחי החדשות המאוד־ספציפיים האלה, יש בתערוכה גם צילומים של אמנים.ות שאנחנו מכירים אבל לא ככאלה שעוסקים בתיעוד דוקומנטרי. כך לדוגמה, עבודת וידיאו של רותי סלע ומעין אמיר או עבודת וידיאו של דור זליכה לוי. ״כל המשתתפים הם כאלה שענו לקול הקורא וכל העבודות הן כאלה שעוסקות בעדות, בהתייחסות לתופעות עכשוויות. הן ממש לא חייבות להיות כאלה שאחר כך יפורסמו בעיתונים או בערוצי חדשות. בכל זאת, מדובר בתערוכה שמתפקדת גם כתערוכה לכל דבר״.

לשבור את השטנץ

מזה 19 שנים שעדות מקומית היא אחת התערוכות הישראליות הפופולריות ביותר מדי שנה, כזו שמגיע אליה קהל רב – גם כזה שלא נוהג לפקוד מוזיאונים או גלריות לאמנות בשוטף. התערוכה, שיזמה במקור ומנהלת גם היום דנה וולפיילר־ללקין, מוצגת לצד תערוכת הצילומים הבינלאומית World Press Photo שמסתובבת במהלך השנה ברחבי העולם ולקראת סופה נוחתת אל תחנתה האחרונה, אצלנו בתל אביב.

מאז ייסודה מתחלף האוצר.ת של התערוכה מדי שנתיים. אביר היא המנהלת האמנותית של המרכז לאמנות עכשווית בערד ועורכת־שותפה מייסדת של כתב העת תוהו. החל משנת 2007 היא אוצרת תערוכות ומארגנת אירועי אמנות שונים בארץ ובעולם, במוסדות ציבוריים ופרטיים, בחללים אלטרנטיביים ובמרחב הציבורי. בשנת 2011 היא נבחרה לזוכה הראשונה של מלגת ארטיס לאוצרים מישראל, ועבדה בצוות האוצרות של ארגון האמנות הציבורית Creative Time בניו יורק.

השנה מנה חבר השופטים, לצד אביר, את גליה גור זאב, צלמת, אוצרת וחברת מערכת עדות מקומית; אילן יצחייק, עיתונאי ועורך בקבוצת ידיעות אחרונות וראש מסלול עיתונות במכללת ספיר; ד״ר ליאת לביא, ראש תוכנית התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל; מיה ענר, אוצרת וחוקרת בתחום הצילום; ד״ר רותם רוזנטל, מנכ״לית המרכז לצילום בלוס אנג׳לס; גיא רז, אוצר לצילום במוזיאון ארץ ישראל; ד״ר אורלי שבי, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה לתרבות חזותית בבצלאל; וד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, ראש החוג לאמנות פלסטית במכללת לוינסקי ומרצה בבצלאל.

לאה אביר. צילום: שי איגנץ

לאה אביר. צילום: שי איגנץ

יש המון אנשים שלא רואים טלוויזיה אבל כן מנויים לערוצים בטלגרם ובווטסאפ שדרכם הם צופים בחדשות. מהדורות חדשות טלוויזיוניות ואתרים מרכזיים לוקחים מאותם הערוצים כל הזמן, אלה לא אנשים רנדומליים אלא כאלה שמקבלים תוקף גם דרך כלי התקשורת המסורתיים

מהדורת 2022, שנפתחה אמש במוזיאון ארץ ישראל – שם היא מוצגת מזה 14 שנים, עם שנה אחת הפסקה בתקופת הקורונה שבה הוצגה במרחב הפתוח של מתחם מידטאון בתל אביב – מבוססת אמנם על הקונספט המצליח, אבל עם השינויים הגדולים שעובר עולם העיתונות היום – גם היא הולכת ומשתנה. וגם אביר ניסתה לשבור את השטנץ בכמה אמצעים: ״אני חושבת שזו הסיבה שפנו אליי לאצור את התערוכה – הרצון להרחיב ולשנות, והעובדה שאני חולקת מרחב משותף עם התערוכה בעיסוק שלי בעניין החברתי והפוליטי.

״החשיבה על החלל החלה מהרעיון לייצר יחסים גופניים מסוגים שונים בהקשר לצילום. על פי העיצוב של רעות עירון הוא נבנה בשכבות, לא לפי חלוקה לקטגוריות אבל עם הקשרים בין דבר לדבר, וכמעט ולא קיים מקום שבו עומד הצופה ולא רואה כמה שכבות במקביל. היה לי חשוב לייצר את השכבות האלה, אבל היה לי חשוב במקביל גם לייצר נקודת התכנסות בחלל, ולכן לראשונה יהיה בתערוכה ספסל שמאפשר ישיבה ממושכת יותר, חוויה אחרת של התכנסות.

״זו תערוכה שמגיעות אליה המון קבוצות מודרכות, והיה לי חשוב שהמדריכים יוכלו לרכז אותן – לאפשר הליכה במסלול מסוים ומצד שני גם נקודות בחלל שאפשר להתכנס בהן, שלא תהיה בנויה כמו תערוכה במוזיאון שהיא עבודה־עבודה. לי יש בראש מסלול מסוים שאני מדמיינת אבל הוא מאוד לא מחויב. כל מה שמוצג שווה בעיני באותה המידה, ואין ניסיון לייצר איזו מניפולציה של מסלול על המבקרים. להפך״.

birds

מעבר לעובדה שהשנה החולפת היתה שנה של מלחמה בינלאומית, היא גם היתה שנה של בחירות. זה אולי לא ביג דיל בשנים האחרונות, ובכל זאת, מדובר בעניין שהיה משמעותי בבחירת הצילומים. ״אין בתערוכה הרבה צילומים של פוליטיקאים. התופעות עצמן כן מיוצגות, אבל הפוליטיקאים פחות. זו כן נטייה שלי, גם כי כמה אפשר לראות פוליטיקאים, גם כי הם כל הזמן מתחלפים וגם כי יותר מעניין לראות את התמונות עצמן.

״לעדות מקומית יש לפעמים אופי של דיווח שדומה לחדשות, אבל זה לא מדויק בתערוכה הנוכחית. יש בה אפשרות לראות את התיעוד העממי יותר, התיעוד מהשטח. גם תמונת השנה – תיעוד מההלוויה של הרב קנייבסקי שצילם איתי רון, היא לאו דווקא הייצוג החדשותי שראינו מההלוויה. מדובר ברגע מאוד יפה בעיני, וזה החוזק של התערוכה – היא מאפשרת סדר יום אזרחי יותר, ליברלי יותר, לא מחויבת לסדר היום של המדיה״.


עדות מקומית 2022
אוצרת: לאה אביר
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 11.2

אחמד גיראבלי (AFP), מקום ראשון חדשות, סדרות

אחמד גיראבלי (AFP), מקום ראשון חדשות, סדרות

יהושע יוסף, מקום ראשון חברה וקהילה, סדרות

יהושע יוסף, מקום ראשון חברה וקהילה, סדרות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. טלי

    תערוכה מרשימה ואוצרות מקצועית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden