לצייר הווה נצחי: הציור עבור אורית אקטע הוא חבל הצלה

כשאורית אקטע מציירת, היא דנה ודשה שוב ושוב בסיפור האישי שלה. כל אחד מהציורים שציירה מסמל תקופה, אירוע או רגש מסוים שחוותה בעקבותיהם; גם אם מדובר בציור של טבע דומם, לכאורה. בתערוכה החדשה ״לצייר הווה נצחי״ שמוצגת בגלריה זימאק (אוצר: יונתן הירשפלד) היא מציגה סדרה חדשה של ציורים מהשנים האחרונות שממשיכים באותו הקו, אבל עם משתנים חדשים שנכנסו אל המשוואה.

זו תערוכת היחיד הראשונה מזה שבע שנים לאקטע, בת 52. היא נולדה וגדלה באילת, בגיל 24 נישאה ודי מהר כבר היתה אמא לשלושה ילדים. במהלך ההיריון השלישי נפרדו היא ובעלה הראשון, והיא מצאה את עצמה מגדלת שלושה ילדים קטנים לבד כאם יחידנית.

צילומים: אלעד שריג

״תמיד ציירתי ותמיד התעסקתי באמנות״, היא מספרת. ״רציתי ללכת ללמוד אצל הירשברג אבל אלה היו לימודים שלא יכולתי לעמוד בהם כאמא לשלושה ילדים קטנים. אז הלכתי ללמוד ציור אצל מאיר נטיף, פעם בשבוע. הוא מהר מאוד הבין שיש עם מה לעבוד. ברגע שהוא לימד אותי, הכל נשפך ממני; זה פשוט היה שם וחיכה. הייתי תופרת ומגהצת ומנקה לאחרים כדי להתפרנס, העיקר שאוכל לצייר. אבל ניקיתי בכיף, בדילוגים, לא היה אכפת לי. כל עוד אני מציירת לא הסתכלתי על זה כמשהו שקשה לי לעשות״.

בשנת 2004 הציגה אקטע את תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים ברחובות, שנתיים אחר כך הציגה תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב. בשנת 2011 היא זכתה בפרס שיף – המוענק לאמן ישראלי שעוסק באמנות ריאליסטית ופיגורטיבית – שהודות לו הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. בין לבין הציגה בתערוכות קבוצתיות נוספות, השתתפה ביריד צבע טרי ובתערוכת העשור לפרס שיף שהוצגה בשנת 2019 במוזיאון תל אביב.

אחרי שאני מציירת אני יכולה לחייך. אנשים ששומעים את הסיפורים שלי שואלים איך אני נראית ככה שמחה אחרי כל מה שעברתי, ואני עונה שהציורים הם מה שגורם לי להתנקות מהכל. באמצעות הציורים אני מתנקה מהסיפורים

״העיסוק שלי באמנות הוא כלי שבאמצעותו אני בוחנת איך סיפורים בילדות שלי השפיעו עליי כאדם בוגר, אלו בחירות עשיתי בעקבותיהם. תוך כדי הציור מגיעות תובנות, וגם עוד לפני – בבחירה של הדימוי. בלית ברירה אני מוצאת את עצמי מתעסקת במקומות שמהם זה מגיע ובלמה אני מרגישה כמו שאני מרגישה. והתובנות הללו מייצרות ציורים חדשים. אני לא מהציירים שייצאו לנוף לצייר את הצבעוניות שבחוץ; אני מציירת את הנוף הפנימי שלי. זו ממש עבודה פנימית אישית עמוקה״.

זה לא נורא קשה, לדוש ולדון כל הזמן בחיים האישיים שלך?

״דרך הציורים אני יכולה לתת מילים לחוויות. הן מתחדדות וברגע שאני מתעסקת בהן יותר, אני חיה עם עצמי יותר בשלום. זה מקל עליי נפשית. אני אמנם בנאדם שנמצא המון בשיח, אבל אני לא כל כך מוציאה החוצה את מה שיש לי בפנים. הציור בשבילי הוא סוג של חבל הצלה. אחרי שאני מציירת אני יכולה לחייך. אנשים ששומעים את הסיפורים שלי שואלים איך אני נראית ככה שמחה אחרי כל מה שעברתי, ואני עונה שהציורים הם מה שגורם לי להתנקות מהכל. באמצעות הציורים אני מתנקה מהסיפורים.

״זה בא לידי ביטוי גם בציורים עצמם, שהם מאוד אסתטיים. יש בהם ברוב המקרים דימוי אחד, אין בהם הרבה צבעוניות. הניקיון הזה מושך את הצופה ובמבט ראשון הציורים נראים יפים, אבל כשמתחילים להבין את הנושאים שהם עוסקים בהם, מבינים שהתכנים הם קשים. אבל אני אמשיך לחייך ולדבר על דברים קשים עם חיוך כי כזאת אני. ברגע שפיצחתי את הדבר באמצעות הציור הוא כבר לא שלי ואני יכולה לדבר עליו בחופשיות״.

כל השדים שבתוכי

אותם דברים שאקטע מדברת עליהם הם בין השאר הטרדה מינית שעברה בתור ילדה במשך תקופה ארוכה על ידי הדוד שלה; נישואים ראשונים שהיא הרגישה כלואה בהם; הנושא העדתי והעובדה שהיא נולדה למשפחה תימנית תמיד גרמה לה להרגיש נחותה, ועוד. ״רוב הנושאים שאני מתעסקת איתם בציורים מגיעים מתוך המקומות הכי קשים שלי – אלה שבתוך זוגיות, שזה נושא שמאוד התעוות אצלי, חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך שלי״.

אחד הדימויים שחוזרים ועולים בעבודות של אקטע הוא שמלת הכלה, שבתערוכה הנוכחית קיבלה טרנספורמציה לתכריכים, או כמו שהיא מתארת אותה – רק חצי בתכריכים. ״אני עוד נותנת לה צ׳אנס. התכריכים מסמלים מוות אבל גם תחבושת, משהו פצוע. יש על השמלה זבוב אחד בודד שמייצג את הרגע החולף, אבל בציור הבא יהיו עליה הרבה זבובים שמסמלים גם ריקבון. השמלה היא דימוי שאני עוד אצייר ואחיה מחדש״.

צילומים: אלעד שריג

בציור אחר מופיע שק עשוי בד שכמו מחורר על ידי מסמרים שבתוכו. ״השק הוא אני, אבל המסמרים הם גם אני. אני זו שפוצעת את עצמי מבפנים, והמסמרים הם כל השדים שיש בתוכי. זה ציור שעוסק בקורבנות. בשנה האחרונה התחלתי לצייר גם פרחים. אף פעם לא אהבתי פרחים, אולי כי הם נובלים מהר. אבל הצלמת אסנת בן דב, שהיא חברה טובה שלי שמצלמת המון פרחים, קצת גרמה לי להתאהב בהם. ניסיתי לצייר זר פרחים אבל לא מצאתי את עצמי בדימוי הזה, הוא לא עשה לי כלום. ואז התחלתי לצייר את הפרחים הכפופים, שהם מצד אחד נובלים ומצד שני הם גם משתחווים – שגם הם בעצם אני״.

אני לא אוהבת להעמיס בדימויים בציורים, הם נקיים וחלק מהם מונוכרומטיים, אני לא מתעסקת באור וצל בצורה מוגזמת כי זה יכניס לציור סיפור אחר. חשוב לי להביא את הכל בצורה מזוככת ונקייה אל הרגש

בתערוכה מופיעים גם דיוקנאות עצמיים של אקטע, עניין שלא היה תמיד מובן מאליו עבורה. ״למדתי צילום במשך תקופה מסוימת אצל יואל שתרוג. אני מציירת מתוך צילומים ורציתי להבין קצת יותר איך לצלם כדי שאוכל אחר כך גם לצייר יותר טוב מהתמונות. אחת המשימות בקורס היתה לצלם חווית ילדות. הדבר הראשון שעלה בראשי היתה ההטרדה המינית שעברתי על ידי הדוד שלי.

״צילמתי את עצמי סגורה בתוך קופסה, ומשם החלה סדרה של ציורים של דמויות בתוך קופסה. כאלה שנראות שמצד אחד טוב להן בתוך הקופסה – יש בה משהו מחבק, עוטף ובטוח, אבל יש גם כאלה שמנסות לפרוץ החוצה וכאלה עם המון כעס. בהתחלה ציירתי את הבת שלי, את בת הדודה שלי ודמויות נוספות. לא הייתי מסוגלת להעמיד את עצמי מול ציור שבו אני בתוך הקופסה. אבל בסוף עשיתי את זה, והיום אני מציירת את עצמי הרבה״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בחלק ניכר מהעבודות בתערוכה מופיעים אלמנטים תימנים מסורתיים – בגדים, תכשיטים, אביזרים ועוד. ״אני מתעסקת לאחרונה הרבה בכל הנושא העדתי. הבת שלי, שמופיעה בכמה מהעבודות בעצמה, מייצגת את הדור הצעיר שכבר פחות מתעסק בזה. אני כל כך שנאתי את עצמי על היותי מזרחית, והילדים שלי היום בכלל לא מבינים במה מדובר.

״בחרתי בבעל אשכנזי מתוך מקום שבו לא חשבתי שאני מספיק טובה בעצמי, הייתי צריכה שזה ירים אותי. זה קורה בהרבה בתים מזרחיים, שמפארים את הלבן ומקשרים אותו ליופי והצלחה, ולכן אני כילדה הבנתי שאם לבן זה יפה – אז שחור זה כנראה מכוער. הייתי שבויה בתפיסה לפיה אני צריכה שיהיו לי ילדים בהירים יותר, מה שיהפוך גם אותי למשהו אחר.

״מה שיצר אצלי את המהפך בתפיסה הוא הציור ׳אל דוראדו׳, שבו ציירתי את עצמי שחצי מהפנים שלי צבועות בלבן. פתאום הבנתי כל מיני מהלכים שעשיתי, מה שגרם לי דווקא להתחיל ולהתקרב לתרבות המזרחית והתימנית בפרט. גיליתי עולם מדהים מלא פאר ויופי שאני עדיין לומדת עליו. פתאום אני מרגישה חלק ממשהו, אני באה עם גאווה של אישה מזרחית ואני אוהבת את צבע העור שלי״.

סריקות: סטודיו שוקי קוק

חשבת או ניסית פעם לצייר בסגנון פחות ריאליסטי?

״לא סתם אני בוחרת בטכניקה הזאת. חשוב לי שהציור יהיה תהליך ארוך, שייקח לי הרבה זמן. סוג של הלקאה עצמית. אני לא יכולה לעבוד על ציור יום אחד וגם לא שבוע, זה מעט מדי זמן בשבילי. אני עובדת בסדרות כי ברוב הציורים שלי יש דימוי אחד שמייצג רגש מסוים. אני לא אוהבת להעמיס בדימויים בציורים, הם נקיים וחלק מהם מונוכרומטיים, אני לא מתעסקת באור וצל בצורה מוגזמת כי זה יכניס לציור סיפור אחר. חשוב לי להביא את הכל בצורה מזוככת ונקייה אל הרגש.

״היום אני מציירת קצת פחות ריאליסטי מבעבר. זה תהליך שקרה תוך כדי הציור שלי בתוך התלבושת של התימניה. התחלתי להכניס צבעים נוספים והחלטתי לדייק את הציור פחות, כדי שיהיה לי דיאלוג לא רק עם הסיפור – אלא גם עם הציור עצמו. זה אומר הרבה זמן להתבונן בציור, ופחות זמן לצייר. וגם הרבה מחיקות.

״מצאתי את עצמי פתאום נכנסת ללחץ כי אני לא יודעת איך הציור ייצא. זה יצר אצלי התרגשות, פרפרים בבטן, וזה שימח אותי כי פתאום היה לי מעניין שוב. היום פחות חשוב לי לצייר מדויק. אבל מופשט לגמרי אני לא יכולה לצייר, אני לא אקום בוקר אחד ואעשה רותקו. זה מדהים בעיני, אבל זו לא אני״.

אורית אקטע | לצייר הווה נצחי
אוצר: יונתן הירשפלד
גלריה זימאק, ה׳ באייר 68, תל אביב
נעילה: 3.2