Looking at the Sun: בית בתוך בית בתוך בית

יובל: הי נטע, בוקר טוב ושנה טובה! וברכות על התערוכה בגלריה סטודיו משלך בירושלים כחלק מאשכול התערוכות ״נשות הבית״

נטע: הי יובל שנה טובה גם לך! תודה רבה 🙂

יובל: בואי נדבר על Looking at the Sun, מיצב הווידאו שאת מקרינה על קירות בית בובות שבנה אביך בילדותך (!) יש לי הרבה מה לשאול, ואולי הדבר הראשון זה איפה (ולמה) שמרת את בית הבובות הזה, ומה קרה שחזרת אליו

נטע: בית הבובות העלה אבק במחסן הסמוך לבית שבו אני גרה יחד עם צעצועים סנטימנטליים נוספים מילדותי. לפני כמה שנים נתקלתי בו שוב והרגשתי שהסיפור ביננו לא נגמר ושעוד אחזור לשחק בו.

כשנכנסתי לחלל ב״סטודיו משלך״ הנוכחות של הבית של ליטבינובסקי הפעילה אותי, הרגשתי שזה המקום לדבר על בית כדימוי. בית הבובות משמש כמצע לשאלות על תפקידו של בית, על משמעויותיו הקונקרטיות והסימבוליות. הווידאו ששוטף את קירות בית הבובות מתפקד כלא מודע של בית, חושף את הקטבים והמתחים המתקיימים בתוך החלל הביתי

יובל: מה כוללת ההקרנה אם כך? ספרי מה קורה שם בחלל התערוכה

נטע: בחלל התערוכה ניצב בית הבובות ובו הקרנה רב־ערוצית העושה שימוש במבנה האדריכלי של הבית. עבודת הווידאו נעה בין החדרים השונים, ומייצרת מעין מסך מפוצל של דימויים והתרחשויות.

החומרים שאני מקרינה הם מתוך ארכיון גדול של חומרים שצילמתי בשנים האחרונות, חלקם בחלל הביתי ורובם נאספו במסעותיי בעולם. את הסאונד עשה אחי התאום, המוזיקאי גיא מוזס. המשחק והדמיון המשותף הוא שפתנו הראשונה: הוא השותף המושלם עבורי לשיחה אודיו־ויזואלית על בית

 

יובל: ואיך כל זה מתקשר לשם התערוכה, Looking at the Sun? ולמה באנגלית?

נטע: הניסיון להביט פנימה אל תוך הכאב והמורכבות של בית משול למבט אל עבר השמש – ניתן להביט לרגע קצר ואז צריך להסיט את המבט או לעצום את העיניים. המצלמה מאפשרת לי להישיר מבט ארוך ודרכה ולהתבונן על השמש לזמן ממושך.

אני מוצאת הרבה עניין בשמש כמקור אנרגיה. ז׳ורז׳ בטאיי טען שהשמש נותנת לנו יותר אנרגיה ממה שנוכל לעשות בה שימוש כדי לייצר חיים, ועם זאת היא אדישה לחלוטין לקיומנו ואינה ניזונה מהיזון חוזר מצד הפעילות האנושית. אני נמשכת לשמש ולמגע הישיר שלה על העור שלי. כל נמש (ואצלי יש הרבה) הוא מתנה מהשמש, אבל השמש גם מסוכנת עבורי ועליי להישמר מפניה. הפרדוקס הזה מעניין ומפעיל אותי

יובל: והאנגלית?

נטע: לגבי האנגלית – אני נוהגת לתת שמות לעבודות באנגלית, אולי בגלל שזאת השפה בה אני מדברת עם המחשב. לא מצאתי תרגום לעברית עם מצלול שמצא חן בעיני, לכן החלטנו להישאר רק עם האנגלית במקרה הזה

יובל: אוקיי. אם אני זוכר נכון יש לך תואר ראשון במדעי המחשב שממנו המשכת למחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, נכון?

נטע: נכון מאוד. למדתי מדעי המחשב באוניברסיטה העברית ולאחר מכן במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל בהתמחות וידאו. בעבודות שלי אני בוחנת את המתח בין העולם הווירטואלי לממשי ואת מערכות היחסים שאנו מקיימים עם המסכים בחיינו. המצלמה והמחשב הם כלי העבודה העיקריים שלי, אך אני תמיד חוזרת לנוכחות של הגוף שנמצא באמצע

בעבודות שלי אני בוחנת את המתח בין העולם הווירטואלי לממשי ואת מערכות היחסים שאנו מקיימים עם המסכים בחיינו. המצלמה והמחשב הם כלי העבודה העיקריים שלי, אך אני תמיד חוזרת לנוכחות של הגוף שנמצא באמצע

יובל: וגם בפרויקט הגמר שלך דילגת בין מרחבים, והשתמשתי במידול תלת־ממדי של החלל שבו הפרויקט הוצג. גם שם היה חלל בתוך חלל, שזה קצת כמו בית בתוך בית?

נטע: אתה צודק! זה המשך של אותו קו מחשבה. אני מוצאת עניין רב במיפוי ומידול של חללים, באופן וירטואלי ופיזי. הנקודות שבהן החלל הפיזי והמודל ״מסכימים״ מרתקות אותי. בפרויקט הגמר הקרנתי מידול תלת־ממדי של החלל על עצמו וכך יצרתי טרנספורמציה ותחושה של תנועה בתוך החלל, הממשי והמדומיין.

במקרה הזה בתוך בית הבובות נמצא מודל מוקטן של בית הבובות המתפקד כבית בתוך בית. אני משתמשת בארכיטקטורה של בית הבובות, ומקבילה בינו לבין הבית שבו ממוקמת העבודה, בית ליטבינובסקי, כך שאני יוצרת בית בתוך בית בתוך בית.

יובל: הו. ומה מכל זה חשוב לך שהמבקרות והמבקרים יבינו? ירגישו? יקחו איתם במהלך ואחרי הביקור בתערוכה?

נטע: שאלה טובה. רציתי ליצור חווית צפייה נוחה, חלל מזמין שנעים לשהות בו. בווידאו יש רגעים אפלים וקודרים על הכאב והקושי שיש בבית, גם בתוכם היה לי חשוב להשאיר מקום לצופה לחשוב על הבית שלו. לכן גם אין דמות שמובילה את הסיפור אלא מהלך רגשי יותר מופשט. לפני כמה ימים אחת הצופות אמרה לי שהצפייה בעבודה היא כמו לשים משחה על כוויה. זה שימח אותי לשמוע שהעבודה יכולה להציע נחמה מסוג כזה 🙂

יובל: יפה. אני רוצה רגע לחזור למשפט שאמרת קודם ומעניין אותי – הנקודות שבהן החלל הפיזי והמודל ״מסכימים״ מרתקות אותי. את יכולה אולי להרחיב על זה עוד קצת?

נטע: בודאי. בוא נצלול לרגע של גיקיות – במתמטיקה יש מושג מעניין שנקרא ״נקודת שבת״. זאת נקודה בתחום ההגדרה של הפונקציה שתמונתה היא הנקודה עצמה, כלומר כש־f(x) = x. זאת נקודה של התלכדות בעלת איכות מיוחדת ואפשרות לתרגום לחלל פיזי.

בתערוכה, אם נסתכל על המודל המוקטן של בית הבובות הנמצא בתוך בית הבובות, קיימת נקודה אחת במודל שנמצאת בדיוק על אותה נקודה בבית הבובות. אני קוראת לה נקודת ״הסכמה״ בין הממדים של המודל והחלל וחושבת שמעניין לבחון מה קורה שם. המהלך הזה קורה גם במפה של אתר שנמצאת בתוך האתר, בנקודה עליה כתוב ״את.ה נמצא.ת כאן״

יובל: הא! אהבתי. יש לי חיבה גדולה וארוכת שנים לביטוי הזה, אתה נמצא כאן.

אז עוד שאלה לגבי זה – את מתארת פה משהו מאוד פיזי בעוד שהמדיום שלך הוא דיגיטלי. התייחסת לזה מקודם, אז אני תוהה לקראת סיום, לאן את חושבת שאנחנו הולכים, אפרופו מטאוורס ומחוללי תמונות ובינה מלאכותית ו־AR ו־VR ושאר החברות והחברים? ומה העמדה שלך מול זה

נטע: אני חושבת שהשם Virtual Reality הוא לא מוצלח, ומסתובבת כמה שנים עם הרעיון Reality is Virtual, במובנים של ההתפתחויות האחרונות שאתה מדבר עליהן, אבל לא רק אלא גם בשדות יותר ותיקים כמו ספרות, היסטוריה וקולנוע; גם הם וירטואליים בסופו של דבר.

אני נדהמת מהזמינות של טכנולוגיות מתקדמות ליצירה של דימוי סינתטי וחווה משיכה וסקרנות כלפי האפשרויות שהם פורשים. זאת במקביל לפחד מהמצב החדש שבו אי אפשר לסמוך על האינטואיציה שלנו בנוגע לאמינות של דימויים.

אבל הפחד האמיתי הוא תמיד מבני האדם ומהשימוש שלהם בכלים האלה. ועדיין אני אופטימית ומחפשת את האפשרויות החיוביות שהכלים האלה מציעים ואת הדרכים המצמיחות והמיטבות להשתמש בהם. אני נרגשת לקראת העולם ההיברידי שאליו אנו צועדים וחושבת שעלינו להשקיע מאמצים ומחשבה כיצד לעשות אותו טוב יותר ולכולם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

נטע: רק להזמין בחום לבוא לבקר בתערוכה! אני גרה בסמוך לגלריה ומאוד נהנת לפגוש שם אורחות ואורחים, מוזמנים ליצור איתי קשר ואשתדל להגיע 🙂 

התערוכה מוצגת עד סוף פברואר בסמוך לשתי תערוכות נפלאות של תמר לב־און ודנה יואלי

---

נטע מוזס | Looking at the Sun
אוצרת: מיטל מנור
גלריה סטודיו משלך, כ״ט בנובמבר 10, ירושלים
נעילה: 17.2