כל מה שחשוב ויפה
הילה טוני נבוק. צילום: נעה שמחיוף שחף
הילה טוני נבוק. צילום: נעה שמחיוף שחף

הילה טוני נבוק נכנסת דרך החלון למוזיאון תל אביב

מאבק, פריצה, קריסה, התרוממות, זרימה; מפגש אכזרי של צבעוניות פוסטמודרנית עם השמש הישראלית: בתערוכת יחיד במוזיאון ת״א הילה טוני נבוק מתייחסות למרחב העירוני הישראלי בסדרה של עבודות וידיאו ופיסול

ענבל: שלום טוני, מה שלומך היום?

טוני: הי ענבל, בסדר בסך הכל, תודה. מקווה שגם אצלך

ענבל: אצלי מצוין, שמחה שקצת חורף כאן, ומצד שני לא יותר מדי חורף

טוני: החורף משמח גם אותי מאוד, סוף סוף! ותמיד קצר מדי

ענבל: את צודקת. ובואי נקפוץ למים: בשנת 2020 זכית בפרס רפופורט לאמנית ישראלית מבטיחה, וכעת את מציגה את תערוכת הפרס ״דרך החלון״ שאצרה ענת דנון סיון במוזיאון תל אביב. ספרי קצת על התערוכה

טוני: אני מציגה בתערוכה שלוש עבודות וידאו חדשות, שהן עבורי עבודות פיסול־רישום לכל דבר, רק בפורמט של וידאו, לצד עבודות פיסול שחלקן קינטיות ואפשר לומר שהן עבודות וידאו שמתחזה לפיסול.

כל וידיאו מציג חזית של בניין בעל אלמנט גיאומטרי מובהק – חלון בצורת מעוין גדול בחדרה, חלון בצורת חצי עיגול של שמש באשדוד וחלונות מרובעים בראשון לציון. שלושת המבנים האלו הם מבני מסחר או תעשייה קלה. אותו אלמנט צורני מגדיר ומבדל אותם, ועם הזמן למדתי שהבעלים של אותם מבנים ממש התעקשו על הקיום שלהם.

בתוך כל אחת מהחזיתות האלה אני, ועוד צוות ידיים, מבצעים פעולות שונות – פעולות של הוצאה והכנסה, של מסירה, של העברה, רישום של קו על גבי החזית, שנכנס לבניין ויוצא ממנו. בווידאו אחד אני מופיעה בפעולת טיפוס נועזת לתוך חלון גבוה. זה רגע חשוב בתערוכה מבחינתי, והיחיד שבחרתי להיראות בו פיזית

הילה טוני נבוק, דרך החלון, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג

הילה טוני נבוק, דרך החלון, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג

ענבל: האם את מציעה שעבודות הווידאו הן סוג של פיסול קינטי? שבמקום מכניקה שמזיזה אוביקטים, הידיים – שמופיעות בווידאו – מנותקות מגוף, כישות עצמאית, והן הכוח המניע של התנועה?

טוני: כן, אפשר לחשוב על זה ככה. יש גם הרבה חומר בצורה גולמית בעבודות הווידאו – מוטות אלומיניום ופליז, קערות אלומיניום והרבה חומרי חיפוי של הבניינים. זה אולי הרגע לומר שאת דרכי האמנותית התחלתי בפרפורמנס. עשיתי מיצגים עם אוביקטים, עד שבאיזשהו שלב נשארו רק האוביקטים (הפיסול). אני, כדמות, יצאתי מהתמונה. אבל הפיסול שלי תמיד מכיל זכר לתנועה של הגוף. אז זה בעצם וידיאו־פרפורמנס־פיסול־רישום

ענבל: זה נשמע מסלול מפתיע. אולי נעצור רגע ונכיר קצת יותר אותך ואת הדרך שלך בעולם האמנות

טוני: הדרך שלי פתלתלה למדי. אנסה לקצר: לימודי צילום (בקמרה אובסקורה) ואז תקשורת חזותית (בויצו חיפה) ואז מיצג (בקבוצת מקלט 209) ואז לימודי המשך באמנות (השנה החמישית בקלישר) ולסיום (או שאין לדעת בעצם) תואר שני בבצלאל. במקביל לתואר הייתי גם עורכת שותפה במגזין פיקניק שפעל בשנים 2007-2011 ואוצרת שותפה לביאנלה לאמנות בהרצליה

ענבל: ונדמה לי שהשתתפת גם בתוכנית של ארטפורט?

טוני: נכון, ארטפורט הייתה תקופה משמעותית

ענבל: אולי הבנתי איך פיסול ווידאו קשורים אצלך, וכמובן הפרפורמנס – אבל כיצד קשור רישום לעבודה?

טוני: הרישום הוא הבסיס להכל. הוא התנועה, הקצב, המתח. אני תמיד מתחילה לרשום בסטודיו כפעולה ראשונית. גם אם בסוף לא נכנסים רישומים לתערוכה

ענבל: אני לא זוכרת שראיתי רישומים שלך בתערוכות, האם זה אופן חשיבה עבורך יותר מאשר האופן בו הדברים מופיעים בעולם?

טוני: היו לא מעט רישומים בעבר בתערוכות שלי. הפעם לא הרגשתי צורך להציג אותם, אבל הפעולה הרישומית נוכחת

ענבל: אוקיי. בואי נחזור לפיסול שבתערוכה: מה אנחנו רואים?

טוני: בכניסה יש עבודה שנקראת ״להיכנס ולצאת״, שהיא וריאציה מופשטת לדלת כניסה של בניין מגורים עם מראה גדולה. זכוכית חכמה מגלה ומסתירה לסירוגין את ההשתקפות של הצופה ואת האובייקטים שכלואים בפנים. רציתי לאפשר לאנשים לעבור דרך דלת ולצופים האחרים, שמסתובבים בתערוכה, לראות אנשים אחרים נכנסים ויוצאים דרך מעבר – מהססים או נכנסים בביטחון.

ההומור בעבודות שלי נובע מהעיסוק בפער בין איך דבר מציג את עצמו או רואה את עצמו לבין המציאות ואיך שרואים אותו. בפער אני מוצאת הרבה הומור, אבל גם הרבה רגעים נוגעים ללב ועצובים לפעמים, שמעלים כל מיני תובנות על עצמנו, על החלומות שלנו ועל מה שאנחנו רוצים להיות

הכניסה והיציאה היא הבסיס התנועתי שהתערוכה מונעת ממנו ומכאן נגזר גם שמה של התערוכה – ״דרך החלון״. המחשבה הליניארית החד־סטרית מוחלפת במחשבה של כליאת התנועה במצב הלוך וחזור, או לפחות האשליה שזה יכול לקרות. מלבד הפסל הזה יש עוד שלושה פסלים שמורכבים מתיבות דואר, זכוכיות ומעקות, שגם בהם מותקנת זכוכית חכמה שמייצרת תנועה בפסל, מסתירה ומגלה לסירוגין

ענבל: אז מעניינת אותך תנועה ופרפורמנס, אבל יש בתערוכה עוד משהו דומיננטי – האדריכלות ועיצוב המרחב העירוני. השטחים הציבוריים, חזיתות ומרחבים פנימיים. מה מושך אותך בזה?

טוני: אני מתעניינת בסביבות שבני אדם גרים בהן, או קונים בהן או עובדים בהן. אני חושבת עליהן כמרחבים שמכילים הרבה ידע על האופן שבו אנחנו רוצים להיראות, איך אנחנו מציגים את עצמנו ומהם הפערים שנחשפים במפגש עם המציאות. בכל תערוכה הסביבה שאני מתייחסת אליה או אזור ההתמקמות של הגוף משתנה, אבל שאלות של ארגון או תצוגה עולות מחדש.

אי היכולת, או הכישלון המובנה באדריכלות, לעמוד בצפיות שיוחסו לה – מרתק אותי כל פעם מחדש. הבניינים שמופיעים בווידיאו עומדים לעבור כולם חידוש של חזית, כי היא כבר לא עומדת בציפיות, היא ירדה מגדולתה. אני נאחזת בה עוד לרגע

ענבל: לא הזכרנו, אבל בעבודה הזו יש גם הרבה הומור. הפומפוזיות של תיבות דואר מבריקות וחדשות מוצאות מהקשר והופכות להיות פסל; המים שעוברים מקערה לקערה, שגרמו לי לחשוב על המים האינסופיים בתחריט של אשר, שזורמים למטה וגם למעלה; מעקה שהופך להיות מתלה כביסה. נונסנס עירוני

טוני: תודה! קיוויתי שתגידי את זה 🙂 אני חושבת שההומור בעבודות שלי נובע מהעיסוק בפער בין איך דבר מציג את עצמו או רואה את עצמו לבין המציאות ואיך שרואים אותו. בפער אני מוצאת הרבה הומור, אבל גם הרבה רגעים נוגעים ללב ועצובים לפעמים, שמעלים כל מיני תובנות על עצמנו, על החלומות שלנו ועל מה שאנחנו רוצים להיות

מפגש אכזרי של צבעוניות פוסטמודרנית עם השמש הישראלית

ענבל: אז יש לנו פיסול ותנועה, וגם ווידאו שהוא פיסול קינטי, ובתוך זה יש רגע קצת מלחיץ שבו את מטפסת בגופך לחלון בקומה שנייה, ואפשר להרגיש את ההקלה שלך כשאת נכנסת דרך החלון לתוך המבנה. איך הגוף שלך והחשש שלך משתלבים בעבודה?

טוני: את חזיתות הבניינים האלה ״אספתי״ לעצמי במשך השנים. את החלון המשולש בחדרה ראיתי לפני שבע שנים, במהלך נסיעה לקיסריה, וחזרתי אליו מאז שוב ושוב. ידעתי שמתישהו אנפץ אותו. גם החלון באשדוד, שאליו טיפסתי, יושב לי על הכוונת כבר כמה שנים.

כשראיתי אותו, לא ידעתי בדיוק באיזה הקשר, אבל ידעתי שאכנס אליו מבחוץ. הטיפוס על חלון מבחינתי הוא כמו פעולה של עליה רוחנית, שיש בה פאתוס, אבל היא נגמרת בקריסה. מבחינת הגוף, זה באמת היה מפחיד מאוד ורעדתי, אבל רציתי את זה. רציתי להרגיש לשנייה שאני באוויר, מאבדת שליטה ועוברת למקום אחר

צילומים: אור אזולאי

צילומים: אור אזולאי

ענבל: זה מפתיע, כי העבודה שלך נראית מאוד מוקפדת, מעוצבת עד הפרט האחרון. זה המקום היחיד שבו את חושפת משהו אישי. מהו המקום האחר שאליו את רוצה להגיע?

טוני: אני עובדת בצורה אינטואיטיבית, שנראית למרבית האנשים שעובדים איתי על גבול הכאוטית. חשוב לי להישאר במצב מתוח של חוסר ידיעה עד השלבים האחרונים. את הקמת התערוכה הזו, לדוגמה, סיימנו סופית שבע דקות לפני שנכנס המבקר הראשון. זה כמו משחק שאני משחקת עם עצמי, המתח הזה בין הנראות המוקפדת לתהליך העבודה הפתוח.

הפסלים שלי הם הרכבות, הם משדרים יציבות אבל נשענים על בלימה, ועלולים להתפרק בכל רגע. העיסוק במצב של לצאת ולהיכנס כמו גם בהעלמות וההופעה מחדש, יושב על כמיהה לאינסופיות, לאפשרות לחזור מהצד השני אחרי שנעלמת. זה רעיון שהחל להעסיק אותי בשנתיים האחרונות, לאחר שאמי נפטרה

ענבל: נשמע שבתוך העיסוק באדריכלות הבנאלית והמופרכת הזו שאת מביאה, יש קוד שרומז שכל זה הוא רק תפאורה למרחב נפשי של אינסופיות ושל לימינליות בין הכאן לעולם שמעבר

טוני: כן, הסביבות שאני מייצרת בתערוכות שלי וגם אלה שמופיעות בעבודות הווידאו הן גם מרחבי פעולה של מצבים נפשיים שמסומנים על ידי פעולות – מאבק, פריצה, קריסה, התרוממות, זרימה

הכניסה והיציאה היא הבסיס התנועתי שהתערוכה מונעת ממנו ומכאן נגזר גם שמה של התערוכה. המחשבה הליניארית החד־סטרית מוחלפת במחשבה של כליאת התנועה במצב הלוך וחזור, או לפחות האשליה שזה יכול לקרות

ענבל: תפסה אותי גם הצבעוניות הפסטלית של הבניינים, הזהובים של תיבות הדואר. יש הרבה נוכחות לצבע – גם בפרויקט הזה וגם בפרויקטים קודמים שלך. איזה תפקיד יש לצבע עבורך?

טוני: אחד הדברים שעניינו אותי בצבע של הבניינים הוא העובדה שהשמש נוכחת בהם. היא הדהתה אותם, היא עבדה איתם במשך שנים עד שהגיעו לגוון הזה. זו צבעוניות פסטלית ספציפית לשמש הישראלית. או במילים אחרות – מפגש אכזרי של צבעוניות פוסטמודרנית עם השמש הישראלית.

אני עובדת בדרך כלל עם אוביקטים בייצור המוני, אובייקטים שהצבעוניות שלהם בדרך כלל חזקה, יסודית ומובהקת – צבעוניות של מפעל. כמעט תמיד אלה גם צבעי היסוד של המודרניזם. לכל תערוכה יש פלטה שנובעת מההגיון הפנימי והמסחרי של האובייקטים שמעסיקים אותי באותו זמן. אני נותנת להם לקבוע את הצבע, ולא מזמינה וריאציות בצבעוניות שלא קיימת על המדף. הכנות של הצבע חשובה לי

ענבל: יש כאן שתי פלטות – הפסטלים שדהו בשמש ומופיעים בתוך עבודות הווידאו, והמוזהבים־מתכתיים שבפנים. פיזית אנחנו רואים את הנוצץ והחדש, ובווידאו את מה שעבד עליו הזמן. יוצא הדופן בתערוכה הוא אולי המשטח עם המעקה והגרביים. לא כאן ולא שם, נוכחות אנושית בתוך אבסורד

צילומים: אלעד שריג

צילומים: אלעד שריג

birds

טוני: רוב האנשים שדיברו איתי על התערוכה קראו לעבודה הזאת ״המיטה״. אני קוראת לה ״היעלמות (חזרה הביתה)״. מבחינת הצבה היא ממוקמת בנקודה הכי פנימית ואינטימית בתערוכה. נוקשות אבן הגרנוליט והחום שנצבר בה פוגשים את רכות המזרן ואת זיכרון הגוף. הגריד המעוין והצבעוניות העכורה של החומרים מאחדים ביניהם

ענבל: אולי המיטה שאינה מיטה היא פתח לחלום, חלום שהוא גם מעבר למציאות אחרת.

לפתוח תערוכה זה רגע של סיום ושחרור של תהליך שהיה – האם כבר יש תכניות לעתיד? פרויקט חדש שאת עובדת עליו?

טוני: נכון. בינתיים המטרות קטנות – לסדר את הסטודיו, לחזור לשגרת עבודה, לעכל את התערוכה, להיגמל מבצקים

ענבל: תודה על השיחה ובהצלחה עם הבצקים, נשמע מאתגר :). אני סקרנית לראות את הדבר הבא שתעשי

טוני: גם אני 🙂 תודה לך


הילה טוני נבוק | דרך החלון
אוצרת: ענת דנון סיון
מוזיאון תל אביב
נעילה: 20.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden