אמי ספרד: קצת כואב לי דווקא עכשיו לא להיות פוליטית. אבל ככה יצא, כנראה שהזמן הבשיל

יובל: הי אמי, בוקר טוב, וברכות לתערוכה החדשה שחונכת את החלל החדש של גלריה אלפרד בקריית המלאכה. התרגשות כפולה

אמי: בהחלט, התרגשות מהתחלה חדשה עם אלפרד והתרגשות של סיכום תהליך אישי

יובל: נייס. בואי נתחיל מהתערוכה – מעבדת את הגוף – שיש בשם שלה משחק מילים שאני בטוח שהוא מכוון בין מאבדת למעבדת. רוצה לספר עליו ומה את מציגה בתערוכה?

אמי: כן המשחק מכוון, בדרך כלל עבודות שלי עוסקות בנושאים פוליטיים וחברתיים אבל הפעם זה הלך לכיוון מאוד אישי. אני חולת לופוס (זאבת), מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו, והתערוכה עוסקת בזה ובפרט באירוע אשפוז קשה שעברתי לפני עשר שנים בערך. 

אפשר להגיד שהתערוכה היא סוג של טיפול בטראומה. הכפילות מדברת על הפחד וההשלמה יחדיו

יובל: ומבחינת מדיום, עבודות וכן הלאה – מה היא כוללת?

אמי: התערוכה מורכבת מהרבה מדיומים. אחת מנקודות המוצא של התערוכה הייתה תרגיל מדיטציה שהכירו לי בתקופת האשפוז, הייתי מתחילה את היום בסריקת גוף, עוברים איבר איבר בגוף ומאחלים לו איחולי בריאות ואהבה. בדרך כלל אני עובדת במדיומים מאוד טכנולוגיים אבל המחשבה הזו על פנים הגוף הובילה אותי לחומריות.

חיפשתי דרכים להעביר תחושות שלא מצאתי להם מילים. יש קטיפה מצויירת, רישומים גדולים, יריעות סיליקון מקועקעות, פסל ממדיה מעורבת, וידאו וציורי שמן. זה נשמע הרבה אבל זה מתגבש לדבר אחד

יובל: בינתיים ראיתי רק תמונות ולא את העבודות עצמן או את ההצבה, אבל יש לי שאלה – את עוסקת בנושא לא פשוט, ואיפה עובר הקו או הגבול (ואני יודע שאין לזה תשובה אחת או תשובה ברורה) בין משיכה לדחייה, בין לגרום למבקרות ולמבקרים להתעניין, להרגיש, לבין להירתע

אמי: זה נכון, בתוך התהליך זה משהו שהתמודדתי איתו. זה קצת נפתר מעצמו מעצם זה שאני בתפקיד כפול: מצד אחד הסוביקט של התערוכה ששקוע עמוק באיברים ונוזלי גוף, ומצד שני בתפקיד האמנית, מספרת הסיפור.

כאמנית השתמשתי בשפה שלי, בכלים שעושים מניפולציה מסויימת לתכנים הקשים (או הדוחים) ומנגישה אותם; או לפחות זה מה שאני מקווה. בנוסף, היום אני באה ממקום של השלמה וקבלה. חלק מהעניין הוא שעשיתי תהליך, לא סתם לקח לי הרבה שנים לגעת בפצע. זה מעבר מלהרגיש שאני מקולקלת, לאהוב בחזרה ולקבל

זו לא תערוכה שקל לי לחשוף. אמנם הגוף הופיע אצלי בחלק מהעבודות אבל הפוליטי והמדיומים הטכנולוגיים שבדרך כלל אני יוצרת בהם שומרים על ריחוק מסויים, ופה זה ממש ממש אישי וחשוף

יובל: אז שוב, אני יכול רק להגיד שמבעד למסך ההשלמה והקבלה עוברות ואצלי הצלחת לעורר את הסקרנות, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה, למרות שיש לי תחושה שקצת ענית עליה. אני חושב על עבודות קודמות שלך, תערוכות קודמות, ובמיוחד השתיים האחרונות עם ניר מצליח שגם כתבנו עליהן פה, במקום לאמנות ובגלריה אלפרד. 

והתערוכה הנוכחית שונה בנושאים – ששם היו פוליטיים יותר, חברתיים. מה קרה? זה ההשלמה והקבלה? הזמן? ואיפה את רואה דמיון והמשך ואיפה מלבד הנושא את רואה אולי משהו חדש בתערוכה הנוכחית?

זו לא תערוכה שקל לי לחשוף. אמנם הגוף הופיע אצלי בחלק מהעבודות אבל הפוליטי והמדיומים הטכנולוגיים שבדרך כלל אני יוצרת בהם שומרים על ריחוק מסויים, ופה זה ממש ממש אישי וחשוף. אני חושבת שעם כל הקושי זה התקדמות שלי כיוצרת, זה יותר כנה אז אני מקווה שאצליח להביא את זה גם בעבודות הבאות שלי שכבר מחכות לתשומת ליבי

יובל: כן, המצב. אין לי משהו חכם או מעודד להגיד עליו, חוץ מזה שלהמשיך ולהתעקש ליצור במדינה הזו זה גם מעשה פוליטי

יובל: הזכרת גם שיש עבודת וידאו – מה קורה בה?

אמי: כן, נמשיך ליצור ולהשתמש בכלים שלנו כדי להילחם.

הווידאו נקרא RoadTrip והוא אוסף של צילומי דרך שאני אוספת כבר הרבה שנים מכל מני מקומות. יש בו גם את המסע וגם את הטריפ אבל נראה לי שצריך לבוא לראות כדי להבין את החיבור לתערוכה

יובל: אמרת מקודם שאפשר להגיד שהתערוכה היא סוג של טיפול בטראומה. אני רוצה לשאול בזהירות המתבקשת – זה עובד? או איך וכמה זה עובד עד כה?

אמי: כן, מצד אחד הגעתי לזה די מבושלת אבל זה בהחלט קלוז׳ר, מאז שהתחלתי יש פחות חרדות. גם היה תהליך של עיבוד עם המשפחה שלי, הילדות היו קטנות כשאושפזתי ונעלמתי לשלושה שבועות. הגדולה שלי סרגה לי אוביקטים לתערוכה והיו לנו כמה סשנים של בכי בסטודיו יחד. בן זוגי פיתח איתי את הסאונד לווידאו, והקטנה שלי יעצה לי וליוותה את כל התהליך מקרוב

יובל: יפה. אז יש לי מן שאלה גדולה כזו לסיום, אפרופו הלופוס והמצב והאמנות: את אופטימית? וכן, אני יודע שזו שאלה גדולה כזו

אמי: בדרך כלל אני מאוד אופטימית עד כדי נאיבית אבל מודה שערערו אותי קצת. יחד עם זאת עדיין מאמינה בכוחה של האמנות לייצר שינוי וריפוי, אני מאמינה שאסתטיקה ווירטואוזיות הם כלים להגיע לאנשים ולעורר שיח והקשבה. ובאופן אישי אני אמשיך להילחם בדרך הזו

יובל: בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

אמי: אני אוסיף שההצגה של התערוכה תחת אלפרד והחוויה השיתופית גם יוצרות בי תקווה, אני מאמינה שקהילתיות זו הדרך

---

אמי ספרד | מעבדת את הגוף
אוצרת: רויטל משעלי
גלריה אלפרד, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 17.3