Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מה עושים עם כל זה אחרי שסוחטים את הלייק?
קיבעון החצאיות של החברה המערבית המודרנית
״האם הפעם זה יתפוס?״ היא שאלה שמעצבי אופנה מתחבטים בה בחודשים האחרונים, בכל הנוגע לאימוץ חצאיות מעוצבות בקרב גברים. הססמוגרף האופנתי מצביע על כך שמשהו בהחלט זז – בראד פיט נצפה בפרימיירה לסרט ״רכבת הקליע״ בחצאית חומה (הנימוק – ״כולנו הולכים למות, אז בואו נעשה בלגן״), בזמן שקולקציות הגברים לחורף הבא שפעו חצאיות מסוגים שונים גם בבתי אופנה מבוססים, כמו דיור.
אבל האמת היא שההיסטוריה מלמדת אותנו שמדובר בצעד פחות רדיקלי מכפי שמנסים להציג אותו, במיוחד אם מסתכלים על הדברים בעין לא מערבית. בעוד שכולם נוהגים להצביע על החצאית הסקוטית, הקילט, כעדות לכך שגם גברים לובשים חצאיות (או על קורט קוביין, אי שם בניינטיז), הרי שהוויתור על מכנסיים מאפיין את כל התרבויות העתיקות, וחלק מהעכשוויות.
זה היה נכון בימי מצרים העתיקה, רומא או יוון; זה היה נכון בנוגע לכותנות של ימי התנ״ך; זה היה נכון ועדיין נכון בחצי האי ערב; וזה נכון גם למקומות מסוימים בהודו או באסיה. לאורך רוב ההיסטוריה גברים לבשו חצאיות, ובמקומות מסוימים – הם לגמרי עדיין עושים זאת.
ובכל זאת משחק המגדר משעשע ומעיד על קיבעון החברה המערבית המודרנית. זו אמנם ״ששה״ לאמץ מכנסיים לנשים ורואה בכך גם חלק מהמהפכה הפמיניסטית, אבל היא חשדנית כאשר גברים בוחרים ללבוש חצאיות או שמלות. ייתכן ומלבד השאלה שמתנוסס כאן בראש הפוסט, צריך לתהות גם מאיפה נובע הפחד הגדול?
View this post on Instagram
מהסטורי לחדר המיטות
״אני מרגישה שהדור הזה מחמיץ את האינטימיות שיש בסוג המקומות שאליהם הולכים בשביל לרקוד; כשאין עליך את הטלפון, ואתה עסוק בלבחון את האחרים ולהתלבש עבור האחרים״, אמרה מעצבת האופנה אנה סוי למגזין ווג, אחרי שהציגה את הקולקציה שלה לחורף הבא בשבוע האופנה של ניו יורק. סוי מעלה נקודה מעניינת. להתלבש עבור אינסטגרם זה לא להתלבש עבור אנשים שמקובצים בחלל אחד.
והסיבה לכך פשוטה: להתלבש עבור אינסטגרם זה להתלבש בצורה שנועדה לעצור את הגלילה האינסופית במורד הפיד. וזה נעשה על ידי כלים של הומור, גרוטסק וכיעור מכוון. להתלבש עבור סיטואציה אינטימית בעולם האמיתי, נעשה על ידי כלים אחרים לגמרי; כלים שנועדו לעורר את החושים ולייצר קרבה גופנית, כלים שיכולים להשתלב עם הפרומונים שמושלכים לאוויר. בשני המקרים המטרה היא לפתות את האחר, רק שבמקרה הראשון זה לפתות אותו לעשות לייק, ובמקרה האחר – להביא לקרבה פיזית.
זה אולי מה שמפצל את שבוע האופנה בניו יורק, שהחל בסוף השבוע האחרון, או לפחות חלק ניכר מהמעצבים. כמו סוי, גם אלכסנדר וונג או ג׳ייסון וו (ולפרקים גם הקולקציה המצוינת של קייט) ביקשו לייצר קרבה גופנית באמצעות שרבוב של כל מה שאמור לעורר הורמונים – העור החשוף, המכנסיים הנמוכים, ההלבשה התחתונה ואפילו מעילים פרוותיים שפורטים על פטישים חייתיים.
על אותו הציר ניצב גם המותג פאפטס אנד פאפטס, שמאחוריו עומדת המעצבת והאמנית קרלי מארק. שם הקינק הבוטה שודך עם סוריאליזם – תחשבו על לינז׳רי של ביצת עין – אבל הייתה בו מספיק חושניות כדי שהמחשבה תנדוד מהסטורי לחדר המיטות.
על הציר השני – אלה שמבקשים לכבוש לא אנשים בשר ודם, אלא מחוות של רשת חברתית. קשה לתאר אחרת את מה שקרה בקולקציה של אראה, שסבבה סביב נושא עונתי של פירות. אמנם לפרקים היה אפשר לדמיין מחווה לבננות המפורסמות של ג׳וזפין בייקר, וגם חלק משמלות הערב היו סבירות, אבל בחלק הארי של הקולקציה אלה בגדים שאין להם שום היתכנות ממשית מחוץ לתמונה דיגיטלית.
הקולקציה של קולינה סטרדה נגעה באותה נקודה, אבל מכיוון אחר. הבגדים עצמם היו ברובם לבישים – למי שחושב שהם יפים, כמובן – אבל הפרזנטציה שכללה דוגמנית ודוגמניות במראה של חיות, העבירה אותם ממימד האופנה למימד ההצגה. כשלוקחים בחשבון שאינסטגרם זו הצגה אחת גדולה, אולי בכל זאת יש בכך היגיון. השאלה היא, כמו תמיד, מה עושים עם כל זה אחרי שסוחטים את הלייק?
View this post on Instagram
תפסת מרובה? לא תפסת
יש לא מעט נשמות טובות בתעשיית האופנה שמרכלות על סיבת עזיבתו המפתיעה של המעצב דניאל לי את משרת המעצב הראשי בבוטגה ונטה לפני כשנתיים. אבל למרות השמועות – שמרמזות על כך שהוא לא היה נשמה טובה בעצמו – הציפיות לקראת תצוגת הבכורה שלו לבית האופנה ברברי היו בשיאן.
ואפשר להבין למה. קודם כל, כי דניאל לי הגשים בבוטגה ונטה את מה שנדמה כבלתי אפשרי בעידן האינסטגרם – ליצור פריטים שנחשבים יוקרה אמיתית (בלי לוגו, בלי גימיקים) ובכל זאת לזכות באהדת הרשת החברתית (למרות – או אולי בגלל – שבית האופנה התפייד מאינסטגרם לכאורה).
שנית, כי ברברי לא הצליח להשתקם, כבית אופנה, מאז עזב אותו המעצב כריסטופר ביילי לפני כעשור. התקופה של מחליפו בברברי, ריקרדו טישי, תיזכר כאחת התקופות המפוזרות ביותר בהיסטוריה של בית האופנה. אין־ספור הצעות, אף אחת מהן לא זכירה. שיעמום שמקורו בעודפות קיצונית של רעיונות, שבא לידי ביטוי בשורת הרווח של המותג.
האם דניאל לי יצליח להחזיר לברברי את הברק האנגלי שאבד? לא ברור. מצד אחד, ניכר ניסיון לקשור את ברברי, בית אופנה ותיק שנעשה סמל למעילי טרנץ׳ עשויים היטב, אל השורשים ההיסטוריים שלו. כל זה בא לידי ביטוי במיתוג החדש, שנשען על לוגו ישן ועל פונט סריף, שבהווה נראה עתיק בכוונה.
מצד שני, קולקציית הביכורים, שנחשפה בשבוע האופנה בלונדון, דווקא ניסתה לקרוץ אל כל רגעי המרד הלא־קלאסיים בהיסטוריית האופנה הבריטית, כולל דיאלוג ארוך מדי עם רוחה של ויוויאן ווסטווד, או דאחקות כמו כובעי ברווז סרוגים, שדווקא הזכירו את ההומור שמאפיין בריטי אחר – פול סמית.
התמהיל בין הקצוות האלה הוביל לתוצאה תפלה. זו לא הייתה קולקציה מפוארת, פאר מהסוג שחייטות מסורתית עוצרת נשימה מעוררת; זו לא הייתה קולקציה בועטת, בעיטה מהסוג ששחיטת פרות קדושות מביאה. ובכלל, כמויות הפרווה הסינתטית – בתיקים, באביזרים ובצעיפים – חתרו תחת כוונת עיצובן; במקום להותיר רושם של גרנדיוזיות הן הותירו רושם של אביזרי תפאורה בהפקה תקופתית זולה. זה לגיטימי שבית אופנה מחליט שלא להשתמש בפרוות אמיתיות, אבל לא ברור מדוע לא לוותר עליהן כליל.
ומילה אחרונה. מעניין לגלות שלמרות המעצב החדש, ולמרות המנכ״ל החדש של הבית, ברברי שיחזרו את אותה נוסחה שנכשל בה גם טישי. הניסיון לפנות לכמה קהלים במקביל – ולזכות באהדה שלהם – הוכיח את השחוקה והמעצבנת שבסיסמאות הדידקטיות: ״תפסת מרובה? לא תפסת״.
View this post on Instagram
מה שהשטח רוצה
״האם קסטרו תשרוד?״ נעשתה לשאלת מפתח, לאחר שרשת האופנה הישראלית פתחה במה שרבים ראו כמכירת חיסול. אמנם השקת קולקציית הקיץ החדשה באתר דחתה את ההספדים, אבל הסחרחרה שאליה נקלעה אומרת לא מעט על האקלים בו פועלים מותגים מהסוג של קסטרו ועל העתיד הצפוי.
קסטרו עברה כמה שינויים דרמטיים במהלך שנות פעילותה. אחד המשמעותיים שבהם התרחש בסוף שנות ה־90. כפי שגם מציינת החוקרת מיטל פלג־מזרחי, בעקבות חדירה של מותגי אופנה מהירה זרים לישראל, החלו מותגי אופנה מקומיים ליישר איתם קו. בהתאם, נפתחו לקסטרו סניפים חדשים, הייצור עבר אל המזרח הרחוק, ההיצע ביקש להיות קרוב יותר למגמות עכשוויות ונחנך קו הגברים קסטרו מן.
בתחילת שנות האלפיים קסטרו שלטה בכיפת האופנה הישראלית. התצוגות היו מהנחשקות שבתעשייה המקומית, הקמפיינים מרוחים מעל האיילון וימים של השקת הקטלוג העונתי – עם דודי בלסר, לדוגמה – היו ימים של חגיגה בחנויות הרשת.
אבל בעשור האחרון קסטרו החלה לאבד גובה משמעותי. הניסיון שלה לפרוץ לשוק חו״ל נכשל. ולמרות ההצלחה היחסית של קו אופנת הילדים, היא הלכה ונעשתה להרבה פחות מרכזית. גם הצע הקולקציה הלך ונעשה לתפל יותר, ואת החנויות החלו להציף סדרות של בגדים בסיסיים יחסית, במחירים נמוכים, ובמגוון של צבעים. יותר סופרמרקט של בגדים סחירים, ופחות אופנה.
נהוג לומר שהבעיה של קסטרו שהיא מיושנת מבחינה אופנתית. אבל זו רק החזית הנראית של אופרציה שנמצאת מאחורי הקלעים. מה שהופך, לדוגמה, את זארה (מחלוצות האופנה המהירה) או את שי־ין הסינית (מחלוצות האופנה האולטרה־מהירה) לסיפור הצלחה, הוא לא רק סטודיו לעיצוב מוכשר, אלא בעיקר שליטה מצוינת על שרשרת הייצור.
זארה מייצרת חלקים גדולים מהקולקציה במפעלים ״קרובים לבית״ וכך גם שי־ין, מה שמאפשר להן לא רק זמני שינוע קצרים יותר, אלא גם פיקוח על הייצור ושינוי שלו בהתאם לדרישה שמגיע מהלקוחות. גמישות היא העניין המרכזי בכל הקשור לאופנה מהירה, כי היא מאפשרת לשנות את הייצור, להוסיף עליו או להפסיק אותו, בהתאם למה שהשטח רוצה. זו המשמעות של קיצור זמן התגובה.
למרות שקסטרו ניסו להתמודד עם העניין לאורך השנים – מעצבים ישראלים, לדוגמה, הוצבו בסין – הרי שנדמה, לפחות מבחוץ, שהפער בינה לבין מותגי האופנה המהירה והאולטרה־מהירה הלך וגדל. אלה נעשו יעילים יותר, מהירים יותר, אגרסיביים יותר, ועם שרשרת ייצור מחויבת יותר. בהתחשב בכל אלה, ובהתחשב בעובדה שאין אמצעי ייצור יעילים לאופנה בישראל, אולי הפתרון היחיד שנותר למותגים ישראלים הוא לוותר על חלום האופנה המהירה?
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
