כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא
נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא. צילומים: מ״ל

נטליה זורבובה: הסדק שדרכו חודר האור

היום־יומי, הארעי והחולף מככבים בציורים של נטליה זורבובה, בתערוכת יחיד בגלריה עינגע. בין פורטרט מצמית של בתה לסצינות פנים גדושות צבע, היא מגלה את החסד העמוק שמסתתר בין קירות הבית

הביקור שלי בגלריה עינגע, עוד לפני תחילתו של הסגר השלישי, הציע לי מפגש מרתק ומענג עם גוף עבודות עכשווי של האמנית נטליה זורבובה, ממקימות קבוצת הברביזון החדש (לצד זויה צ׳רקסקי, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה ואסיה לוקין). אסתכן באפשרות שהאמירה החד־משמעית שתעלה כעת תיתפס כהגזמה, אולם אצהיר שמדובר בתערוכת הציור הפיגורטיבי היפה ביותר שראיתי בשנה שעברה.

ועתה אפשר להתפנות לעיסוק במה שחשוב: האופן שבו זורבובה נוטלת לידיה קנבס ריק וממלאת אותו בציור שמצליח להיות בעת ובעונה אחת מרגש, אך גם כזה המתקשר מודעות אסתטית אינטליגנטית; האורח שבו היא הופכת סצינות פנים בנאליות לתרגילים מתוחכמים בהתבוננות, ומצליחה לצקת לתוכן משמעות, גם כשנדמה שהכל כבר נאמר ונעשה. 

זורבובה כינתה את תערוכת היחיד שלה, שבה היא מציגה ציורים בשמן ובאקריליק שנוצרו כולם ב־2020, ״קרן אור״. השם הולם את העבודות שהיא חושפת כאן כעבור שנה מאז הציגה במוזיאון הרצליה את תערוכת היחיד שלה ״דיבוצ׳קי״, שבה הציגה ציורים אינטימיים שתיארו את בתה ואת חייהן זו לצד זו. שם התערוכה הנוכחית מתכתב עם הבט מרכזי שמכתיב את חווית הצפייה בכל העבודות – הדרך שבה הן חוקרות כיצד מקור אור יכול לפלח את הקומפוזיציה גדושת הפרטים והדמויות, ולהסיט אליו את מבטו של הצופה. 

צמד המילים הללו, קרן אור, מחמיא לעבודות של זורבובה לא רק בשל הסוגייה הפורמליסטית שהן שואפות לבדוק, אלא משום שהוא מזקק לתוכו את המשימה שנדמה שהיא נטלה על עצמה. מטלה זו, כך עולה מההתבוננות המעגלית והאיטית שתובעות העבודות מן המבקרים, היא לא רק תולדה של מחקר ציורי אינטלקטואלי באופיו אלא גם מנטלי. 

זורבובה מבקשת לצייר תמונות שמקפיאות רגעים זעירים, כמעט סתמיים, שבהם שקיעת השמש, הבלחתה בתוך שמיים קודרים או חדירתה דרך חלון המטבח, גורמת לצופה לחוש שהוא לוקח חלק בהיווצרותו של זיכרון תוך שהוא מתקבע; בהרהור על חשיבות הזמן, בעודו חולף וזולג מבין האצבעות; בכמיהה אל כמה דקות שלוות של ארוחת צהריים משפחתית סביב השולחן; או בהס שנופל על סלון הבית הריק, שבמרכזו מתפרקדת חתולה על כורסא ומנמנמת מבלי מפריע. 

התמונה שבתוך התמונה

זורבובה במיטבה כשהיא מגייסת את משיכות המכחול הקצרות והממוקדות שלה כדי למסגר את אותם רגעים שועטים. הכוח הרפלקסיבי של ציוריה בא לידי ביטוי בדואליות שהם מכילים ומתייחסים אליה: מצד אחד, הציור מתעד מקצבי זמן שהאמנית והצופה מודעים לכך שהם עשויים להיעלם מהעולם; אך מצד שני, מעצם היותו, מעשה הציור משמר אותם בתודעה. דוגמה בולטת לכך ניכרת בעבודה ״אסתר״, פורטרט של בתה המתבגרת של זורבובה שהמילים ״מרגש״, ״מפעים״ או ״מבעית״ אולי גסות מכדי לתארו.

אסתר

אסתר

ביטוי אחר, מדויק יותר, שבאמצעותו אפשר לספר את הסיפור של העבודה הזו ושל רבות מהיצירות האחרות המוצגות ב״קרן אור״, הוא mise en abyme. זהו מונח שהראשון להשתמש בו ביחס אל עבודת אמנות היה הסופר הסימבוליסטי הצרפתי בן המאה ה־19, אנדרה גיד. הוא טבע ביומניו את צירוף המילים כדי לדון ביצירות שמכילות בתוכן מיניאטורה של עצמן, ואגב כך משקפות את האמצעים והחזון של יוצרן. 

״אסתר״ של זורבובה היא ההתגלמות המושלמת של mise en abyme, כלומר – סיפור בתוך סיפור שמספר את עצמו. התבוננות ראשונית בציור מגלה נערה צעירה, שערה הגלי עשוי בתספורת קארה, ולפלג גופה העליון חולצה חומה שחושפת חלק מזרועותיה החיוורות והרזות. באצבעות ארוכות ואלגנטיות אסתר אוחזת בשוליה של מחברת או עטיפת ספר, שמרחפת מעל שולחן עץ שלצידו היא ישובה.

על השולחן זורבובה ציירה אלמנטים של טבע דומם: שני לימונים שונים בגודלם הונחו עליו באקראי, ומימינם נראה אגרטל שקוף שנושא זר צמחוני ירקרק; השתקפות אור מימטית ומדויקת להפליא מסומנת באמצעות שלושה קווים בתכלת שמנוקדים בנקודה לבנה. מאחורי אסתר מוצגות על רקע כחול שלל תמונות ממוסגרות של תצלומים משפחתיים או עבודות אמנות שמעטרות את הקיר, והיעדר הבעות הפנים בקרב הדמויות הזעירות מהדהד את הבעת הפנים החתומה, הספק מהורהרת של אסתר עצמה. 

התמונה שבתוך התמונה חושפת את עצמה רק במהלך התבוננות שנייה וקרובה יותר בציור: פניה של אסתר עשויות קווים־קווים והצללות שנוצרו במלאכת מחשבת, המדגימות כיצד זורבובה לא חוקרת בציור שלה רק את ההשפעה של התאורה כי אם את משחקי האור והצל שמוליד שימוש הדרגתי ומכוון בצבע.

כתם ירוק נסוך על לחי אחת של אסתר, ולצידו נקודה כתומה ששבה שוב במפרצי שערה, מעל מצחה. קווים חדים, ורודים, יורדים באלכסון על לחי שנייה ונפגשים עם שפתיים מלאות שמודגשות על ידי כתם אפור־סגול בזוויתן. מקומות המפגש בין הצבעים הנפרדים הם אלו שמשרטטים את פניה האמיתיות של אסתר. הפנים הללו, שאבודות בתוך עצמן במהלך רגע של תהייה, מונכחות לתמיד על הקנבס על ידי אם שאהבתה לביתה מונצחת באקט הציורי במחווה עדינה. 

נתן אוכל ארוחת ערב

נתן אוכל ארוחת ערב

בעבודה מונומנטלית אחרת, הן בגודלה והן באיכותה, זורבובה משתמשת בפלטת הצבעים שברשותה באורח מושכל כדי לספר סיפור על כוחו של המבט. ב״נתן אוכל ארוחת ערב״, קומפוזיציה ורטיקלית צפופה ורבת משתתפים, זורבובה מתארת רגע משפחתי שגרתי וזניח: משפחה נסובה לסעודה בשעת אחר צהריים מאוחרת סביב שולחן נמוך, שעליו נערמים בערבובייה סיר, כוסות וצלחות.

קרן האור האלמותית חוזרת פה ומציפה את אריחי הרצפה הירוקים־כחלחלים עד שכמעט אפשר לחוש בחומה. כאן קורנת יכולתה של זורבובה לתרגם התרחשות שהיא פיזית וקולית במהותה לכדי תנועה חזותית; כמעט אפשר לשמוע את צלילי הסכו״ם שוודאי נקשו אלה באלה אך לא נראים בציור עצמו, או את רחש השיח בין הדמויות שגבן מופנה אל הצופה. 

הדמות היחידה שמישירה את מבטה אל המתבונן היא דמותו של הפעוט נתן, שיושב על כיסא מוגבה שמוצמד אל מגש פלסטיק לבן. ידיו של נתן הן כתמים ורודים שמדמים את התנועה הפראית שכה אופיינית לתינוקות שמתעקשים לאכול בכוחות עצמם ומרססים פיסות מזון לכל עבר. עיניו הכחולות, שמזכירות זגוגיות מאובנות שנעוצות בפניהן של בובות־תינוק, נוצצות. הן כמו חולקות דבר סוד עם הצופה, שאת נוכחותו הוא מאשרר בניגוד לדמות האם או המטפלת ארוכת הגפיים שגופה פונה אל תוך מרכז הקומפוזיציה והרחק מעינינו.

המתח בין הגוף הסגור, הבלתי ניתן לחדירה של הדמות הנשית, שכתפיה מתעגלות ונרכנות קדימה אל מול עיניו הצוחקות־מתריסות של הפעוט שכל הוויתו פתוחה אל העולם, הוא מצמרר ומעלה חיוך. 

מהחוץ אל הפנים וחזרה 

אם מצליחים סוף סוף להתיק את המבט מהתמונה הזאת, שככל שמעמיקים בה מתגלים עוד פרטים (כמו שרוול חולצה ססגונית שעוטה דמות נשית קצוצת שיער, כולו עשוי דוגמה של עיגולים דמויי־דג בגונים סגולים כהים ובהירים שמשתרגים זה עם זה), אפשר להיווכח בסדרה של עבודות קטנות על הקיר שחוצץ בין שני חלקיה של הגלריה. חפות מדמויות או נרטיב סיפורי, הן מפנות מקום לווירטואוזיות של זורבובה כאשת מלאכה במובן האוהד ביותר של המילה. 

בתמונה קטנה שמתפקדת כמו פריים חלקי מתוך חלל פנים גדול יותר, זורבובה מציירת חצי שולחן שתאורת מלאכותית ולבנה ממלאת אותו באור. מחברת פרושה, צג מחשב נייד פתוח שמואר למחצה וערימת ספרים ממסגרים אגרטל נמוך שתחובים לתוכו פרחים נבולים.

כאן פעולת הציור של זורבובה היא מדויקת (ויש שיאמרו מרגשת) יותר מכל תצלום, כשהיא בוחרת לצבוע את המים באגרטל בצהוב עכור שמעיד על כך שהפרחים כבר הרקיבו לגמרי. פסים ארוכים ועבים ממלאים את משטח השולחן בגוני צהוב־חרדל ובירוק בקבוק, שמתנגשים עם הגוונים הכחולים והאפורים שבאמצעותם היא יוצרת את הצל שמסוכך על מקלדת המחשב.

נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא

שבע

נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא

מטבח בערב

את העבודה של זורבובה יש לבחון מנקודת תקריב, משום שיש בה גם הומור ואינטרוספקציה. הם ניכרים בהנחות מכחול פוינטליסטיות מפתיעות על גבי צג המחשב ובירכתי הציור, נקודות־נקודות כחולות וגסות שנראות כמו הפרעה מחויכת ומודעת לעצמה בתוך המכלול המוקפד. 

בסצינת פנים זעירה אחרת, זורבובה פונה אל זירת המטבח. שם, על כיריים כהות, ניצבים סיר ומחבת שכמו ננטשו כלאחר יד אחרי הבישול. לצידם דחוק דלפק עץ שעליו מתועדים בערבובייה שלל חפצי בית: קרש חיתוך, חמאה בקופסת זכוכית ואגרטל פרחים. מקור האור בציור הזה הוא מנורה עם אהיל מרובע ששופכת אור צהוב־כתום חם על החלל הביתי המבולגן.

העושר הצבעוני – כחול שמתלכד עם אדום, ורוד לוהט וסגול רך – מעידים על כך שזורבובה מתעקשת להטעין כל ציור, גדול כקטן, במבע ציורי עז. שימת הלב המתודית לפרטים, הסמיכות של משטחי הצבע וההימנעות הכמעט מוחלטת מקווי מתאר חדים הופכות את הדימוי הקטן הזה למציאותי ונגיש, ביתי וחם כמו המנורה שדולקת בליבו. 

לצד הבזקי־הזמן המושהים שזורבובה מנציחה בסצינות הפנים שלה, היא מציגה שני ציורי נוף גדולי־ממדים שמשתלטים על קירות שניצבים מקבילים זה לזה בחלל הגלריה וכמו תוחמים את יתר העבודות. כל אחת מהיצירות (״הכנסייה באוטרכט״ ו״תעלות אמסטרדם״) הן מפגן מרשים של עשייה ציורית שתוכננה ובוצעה ביד בוטחת, תוך התבססות על רישומים שביצעה זורבובה במהלך ביקור בהולנד בקיץ 2019. על אף שהעין נמשכת בטבעיות לסקור אותם שוב ושוב בשל גודלם, הם לא עמודי התווך של התערוכה ולא חושפים את העוצמה הציורית של זורבובה במלוא תפארתה. 

״הכנסייה באוטרכט״ היא ציור מאסיבי של כנסייה מוקפת גדר, על רקע שמיים בכחול עשיר זרועי ענני גשם לבנים־אפורים, שדוקר אותם מגדל פעמונים. ברקע נראים מבנים הולנדיים מקומיים, שורת בתים המנקדים את האופק, ובחזית ניצבת גדר נמוכה שתוחמת את חצר הכנסייה.

האדמה החולית מוארת בקרני אור אחרונות, ונדמה שזורבובה לכדה רגע לפני שפרצה סערה וגשם התיך בכנסייה במלוא עוצמתו. הצל הכהה של הכנסייה התמירה, קווי המתאר השחורים והבולטים שלה והמרקע הכחול המונוטוני נראים מעט שטוחים בהשוואה למטעמים שזורבובה חוללה מסצינות הפנים שהיא תיעדה. 

הכנסיה באוטרכט

הכנסיה באוטרכט

נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא נטליה זורבובה, קרן אור, גלריה עינגא

העבודה הנוספת מהעבר השני של הגלריה, ״תעלות אמסטרדם״, היא מבט פנורמי על רחוב הנמצא לצד תעלה באמסטרדם. חזיתות הבניינים, שצלבים מסורגים בוקעים מחלונותיהן, מונצחות בחדות ובדיוק שאופיינים לזורבובה, ונראות עצומות לצד שלדי האופניים החונות שמבצבצות בתחתית התמונה. האווירה בציור שלווה אך נדמה שהשקט מטרים אסון. 

בזווית השמאלית העליונה ביותר של הציור מזדקרות קרני אור אחרון של יום, כמו מהלומות של צבע: ורוד, כתום וצהוב־חלמון מזכירים לצופה שהשמש הדוממת צפויה לזרוח שוב. עם זאת, דווקא כאן התבוננות קרובה בעבודה לא עושה עימה צדק. כדי להנות מהאפקט המרתיע שהיא משרה, ומנקודת המבט המתפרשת שהיא מציעה, רצוי להתרחק מהפסים החומים החדגוניים שממלאים את רוב משטח הציור ולעמוד במבואה לגלריה. שם התמונה, על כל גודלה המאיים, נראית כמו גלויה שמרצדת באפלה. 

חוסר האיזון בין הקדרות, הקור והריחוק שעולים מתמונות הנוף הגדולות, לבין התחביר הפנימי המתפקע מעושר של ציורי הפנים של זורבובה, אמנם מעלה תהייה, אך לא פוגם בקסם שהתערוכה מהלכת על צופיה. אם בתחילת הרשימה נתליתי באילנו הגבוה של גיד כדי לתהות על קנקנה של השליחות שאליה יצאה זורבובה בבואה לתפוס את קרן האור, אסיים את דבריי בהיתלות על הגותו של אילן גבוה אחר, המשורר והמוזיקאי ליאונרד כהן שמילותיו הדהדו בראשי עם צאתי מחלל הגלריה: ״יש סדק בכל דבר, כך נכנס האור״.

נראה, אם כך, שזה בדיוק סוד קסמו של הציור של זורבובה: היא מניחה את אצבעה על רגעים מינוריים, ברי־חלוף, ומוצאת בהם עדנה. הקנבס שלה הוא־הוא הסדק או החרך שבעדו אנחנו מציצים ומסוגלים לזהות את האיכות הטרנסנדנטלית של השגרה, של הפשוט, שמזדמנים לפתחנו. שם, על מלבני בד מכוסי צבע, מצליח לחמוק פנימה ולזרוח אור גדול. 


נטליה זורבובה | קרן אור
גלריה עינגע, רחוב בר יוחאי 7, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מלכה

    כתבה נפלאה ומעמיקה!! תענוג אמיתי!

  2. נירה כלב

    מה שיפה אצלה זה ריבוי הצבעים, וריבוי השכבות. כל צבע הוא לגיטימי ואפשר להניח אותו
    בדרך לציור. מכל צבע אפשר להשלים את הציור, וזה נותן הצדקה וקיום לכל הצבעים-כל האנשים כולם. כי לכל צבע מקום משלו. הפנים של אסתר מזכירות לי את הנחות הצבע אצל חיים סוטין. יכול להיות שיש פחות שכבות של צבע אצל נטליה אך עדיין הצבעים המפתיעים עושים
    הרגשה שכל מצב רוח הוא אפשרי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden