מגלים אוצרות // תמר מאיר

הפעם הראשונה

אני מגיעה מרקע מחקרי – היסטורי ותיאורטי. את הדוקטורט שלי השלמתי באוניברסיטת שיקגו, בחוג לתולדות האמנות ובמקביל ב־Committee on Social Thought. אני חוקרת רישום, ובזמן שהייתי עמיתה במוזיאון המטרופוליטן התנסיתי לראשונה באוצרות מתוך האוסף הקבוע של המוזיאון. היה לי חשוב לבחור מקבץ שיהווה מוקד משיכה ויזואלי ויגרום לצופים לעצור ולהסתכל, במקום פשוט להמשיך ללכת במעלה המסדרון שבו הוצגה התערוכה. בחרתי להתבונן בשימושים שונים של אמנים ברעיון של צמד / זוג / הכפלה – והאפקט המשתנה שלהם כשהם מוצגים אלה לצד אלה.

הצגתי עבודות של אמנים כמו ג׳ון פלאקסמן ותיאודור ז׳ריקו, וזו הייתה חוויה שלמדתי ממנה הרבה. גם במוזיאונים של הארווארד הזדמן לי לקחת חלק במחקר וכתיבה לתערוכה שנקראת ״Dare to Know״ והציגה רישומים והדפסים מתקופת הנאורות. אלה התנסויות חשובות שבמסגרתן אני בוחנת את משמעויותיו של המדיום ואת כוחו של האוסף, מה שממשיך ללוות אותי גם בעשייה הנוכחית שלי.

אל הגלריה האוניברסיטאית הצטרפתי לפני ארבע שנים כאוצרת ראשית. האפשרות להמשיך ולחבר מחקר אקדמי ועשייה אוצרותית, תוך פנייה לקהלים רחבים שאינם בהכרח קהל שוחרי האמנות הקלאסי – היא נהדרת עבורי. בשנים האחרונות הגלריה החלה להציג תערוכות אינטרדיסציפלינריות שמפגישות בין אמנים וחוקרים, כדי לחבר אמנות וידע מדעי, תוך בחינת שאלות מרכזיות לימינו. העשייה היומיומית שלי עוסקת במרחב האמנותי ככזה שמייצר חוויות טרנספורמטיביות, שמציג נקודות מבט שאיננו מורגלים בהן, אך גם פוגש אותנו היכן שאנחנו. האוצרות עבורי ממוקמת בנקודת המפגש בין האמנות והעולם, היא זו שמאפשרת סוגים שונים של מפגש/ים, עשויה להוסיף הקשרים או רבדים שלא היו קודם. אך היא עושה זאת כנוף, כרקע, ולא מקדמת הבמה.

האמנים, להבדיל מהחוקרים, לא מחויבים למתודה המדעית. הם לא צריכים להוכיח שום דבר, הם לא צריכים שהניסוי שלהם יצליח. הם חופשיים להגיב, באופן יצירתי, חושי וביקורתי לשאלות ולנושאים שעלו במסגרת המפגשים

התערוכה הגדולה הראשונה שלי בגלריה, בשיתוף עם ד״ר ספי הנדלר, הייתה ״פלאנט״, והיא עסקה בצמחים כיצורים מורכבים בעלי תרומה מכרעת להישרדותנו על כדור הארץ. הזמנו מספר אמנים, ישראליים ובינלאומיים, ליצור יצירות אמנות חדשות מתוך דיאלוג עם חוקרים.ות באוניברסיטה. ליאת סגל עבדה עם ד״ר יסמין מרוז (מדעי הצמח) ושיתוף הפעולה ביניהן ממשיך עד היום – בין אם באמצעות יצירות אמנות משותפות או כתיבת מאמרים מדעיים יחד.

רלי דה-פריס עבדה עם ד״ר דפנה לנגוט (ארכובוטניקה), ויצרה פרויקט חוץ – אתר שבו האדם והטבע נפגשים ומשתנים אלה לצד אלה. האמנים האמריקאיים דיוויד ברנס ואוסטין יאנג עבדו עם חוקרים ממוזיאון הטבע ועטפו את חלל הכניסה הענק של הגלריה בטפט בעל אסתטיקה מפתה ומבט מטריד. האמן הצרפתי סטפן טיידה ביקר במדבר ויצר מיצב צחיח שאליו, אט אט, חלחלו חיים חדשים. התערוכה הזו נסגרה ונפתחה מחדש בשל הקורונה, והשינויים שהיא עברה היו מפתיעים, ולימדו אותנו לא מעט על גבולותיה המשתנים של הפעולה האוצרותית.

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית בגלריה נקראת ״בעין התודעה״ והיא עוסקת בקשר שבין תפיסה ותודעה. אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו עדים, כל הזמן, לשכתוב של האמת, לסילוף שלה, להצגה מגמתית של המציאות שמייצרת נרטיבים מתחרים. אנחנו מוצפים במידע, חווים תופעות עמוקות של בדיה חזותית, של הנדסת תודעה – ושואלים את עצמינו איך אפשר לנווט בתוך מציאות כזו. בתור גלריה אוניברסיטאית שממוקמת בתוך מוסד מחקרי, ביקשנו להעמיד אלטרנטיבה – מקום שבו אפשר לשאול שאלות במקום לקבוע עובדות, ולבחון לא רק את מערכת היחסים המורכבת בין תפיסה ותודעה, אלא גם את נקודות העיוורון שיש לנו בנוגע ליחסים הללו.

מסתבר שהקשב החזותי שלנו משפיע על התודעה שלנו, וגם שהמבנים הקוגניטיביים שלנו משפיעים על התפיסה שלנו. יש דברים שאנחנו לא רואים, למרות שהם נמצאים ממש מולנו, ויש דברים שאנחנו רואים אבל לא יודעים שראינו. שתי הפעולות הללו – ראייה ומחשבה – אינן ניתנות להפרדה, והיחסים ביניהן הם דו־כיווניים, סבוכים ומורכבים.

התערוכה מבקשת מאיתנו להסתכל מנקודות מבט שונות, לבחון הנחות והתניות, לחפש בתוך הבלתי נראה, להתבונן לא רק באמצעות חוש הראייה – ולבחון את שינויי התודעה שלנו ביחס לכל אלה. זו תערוכה שהיא תוצר של חממת אמנים (ביוזמת מפעל הפיס) ותהליך מתמשך שבו אמנים פגשו חוקרים מתחומים שונים באוניברסיטה. האמנים, להבדיל מהחוקרים, לא מחויבים למתודה המדעית. הם לא צריכים להוכיח שום דבר, הם לא צריכים שהניסוי שלהם יצליח. הם חופשיים להגיב, באופן יצירתי, חושי וביקורתי לשאלות ולנושאים שעלו במסגרת המפגשים. לצידי בתהליך הייתה דריה אלופי הנפלאה, עוזרת האוצרת בגלריה, שפשוט תענוג לעבוד איתה. עבודה אוצרותית שמתקיימת מתוך דיאלוג היא תמיד יתרון בעיני, כי היא מאפשרת לשיחה להתרבות, להדהד ולפנות לכיוונים נוספים.

אמנית מרכזית בחממה שלנו הייתה מאיה אטון, שנפטרה בטרם עת. הפרידה הפתאומית ממאיה אילצה אותנו לחשוב איך נראית תערוכה שמנכיחה את הנעדר וממשיכה דיאלוג שנגדע. היחס בין נראות וידיעה – עולמות דמיוניים, בדיוניים, היברידיים ורב משמעיים – היה מרכזי לעבודתה של מאיה. פעולת הראייה אצלה כרוכה בזמן, ויש לזה קשר עמוק, בעיני, למדיום הרישומי – מדיום שמתעד את פעולת ההתבוננות, שהוא תמיד גם מגלה וגם מכסה, גם בונה וגם מפרק, גם מקרב וגם מרחיק.

המיצב שאשחר חנוך קלינבייל יצר עבור התערוכה עושה גם הוא טרנספורמציה למדיום הרישומי. האינטימיות שמאפיינת את השימוש המוכר בעפרון על נייר הופכת, תחת ידיו של אשחר, לפעולה מונומנטלית בחלל. המרחב המסקרן שאשחר יצר מזמן תהליך של חיפוש חושי בתוך הלא נודע, ושואל שאלות על תהליכי הפעלת דמיון חזותי.

זכינו לעבוד גם עם קרן גלר, שיצרה מיצב וידאו המגיב באופן ישיר למבנה הייחודי של אדריכלות הגלריה, ועוסק בריבוי פרספקטיבות. ב״רשת ברירת המחדל״ של קרן, יופי וטלטלה רגשית פועלים להרחבת התודעה אודות היחס בין המלאכותי והטבעי, האנושי והחייתי, יצירתיות ומצוקה נפשית. הצמד נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך יצרו מרחב פרפורמטיבי ומושך, הבוחן תשומת לב חזותית בהקשרים של חרדה וטראומה, ומתוך נקודת מבט ביקורתית. לידם שיר לוסקי יצרה מיצב שמזמן הרהור ביחס שבין דימוי ואובייקט, יציבות וארעיות, ומעברים בין ערות ושינה. ואחרון, המיצב הקינטי של רונן שהרבני שמבוסס על טכנולוגיות מתקדמות, עוסק ביחסים שבין הוויזואלי והאודיטורי ומנכיח את מגבלות התפיסה האנושית.

לצד התערוכה הזו אצרתי תערוכה נוספת, בשיתוף קולגה אירופאי (ז׳רמי קורינג) – תערוכה מחקרית, ארכיונית, היסטורית – שעוסקת גם היא בקשר בין ראייה ומחשבה. היא מציגה תופעה שטרם נחקרה עד כה – רישומים שנעשו על ידי היסטוריונים של אמנות במסגרת המחקר האקדמי שלהם (ביניהם אבי ורבורג, מאייר שפירו, ליאו סטיינברג, איבר דאמיש, דריו גמבוני וגם משה ברש הישראלי). לצד החומרים הארכיוניים הזמנו שני אמנים עכשוויים, הילה לביב הישראלית וניקולא איילו הצרפתי, ליצור עבודות שמגיבות לממצאים הללו. עבורי, גלריה אוניברסיטאית היא מקום ייחודי שבו ניתן לייצר נקודות מפגש כאלה – בין עבר והווה ובין המחקרי והיצירתי.

מכל מלמדי השכלתי

אני מוצאת את עצמי מחפשת לחוות תערוכות במספר אופנים, מכיוונים שונים וברגעים שונים בזמן. בחרתי לחזור לזיכרון מכונן שיש לי מתערוכה שראיתי ב־MoMa בשנת 2003, לפני שהתחלתי את דרכי בעולם האקדמיה והאוצרות. זו הייתה תערוכה של מאטיס ופיקאסו, ואני זוכרת עד כמה עוצמתית הייתה ההכרה שאופן הבחירה וההצבה של העבודות שלהם זו לצד זו בחלל משנה לגמרי את התפיסה שלי לגביהם. עד כמה המטרות שלהם, הניסיונות שלהם, התעוזה שלהם והעולמות שהצליחו לברוא – מוארים באור חדש כשהם מוצבים כך אחד ליד השני. מאז מלווה אותי המחשבה על אוצרות שמראה מבלי לפרש, שמציגה מבלי להסביר לפרטי פרטים, שמנסה בעיקר לעורר.

מהשנים האחרונות זכורה לי תערוכה של ספרי הסקיצות של סזאן, מהמוזיאון לאמנות בבאזל (2017). זו הייתה תערוכה מרתקת בעיני כי היא עסקה בתצוגה של משהו שלא ניתן להציג אותו – בין אם אלה ספרי סקיצות שפורקו ודפיהם נפוצו ברחבי העולם, או ספרי סקיצות שלמים שמונחים בקופסה שקופה ואי אפשר לדפדף בהם. את מחקר המעבדה החדשני שהוביל לתערוכה – הגילוי שרישומים מסוימים שעד כה לא היה ביניהם כל קשר הם בעצם חלק מאותו ספר סקיצות – היה צורך להציג ולהנגיש לקהל. האמצעים שבהם בחרה האוצרת היו רבים – תצוגת רישומי מקור במרכז החלל ולצידם סרטי וידאו, פקסימיליות, מסכי מגע ועוד. הריבוי הוא שאיפשר יצירת פסיפס חדש לגבי תפקידו של הרישום ביצירתו של סזאן, וכל זאת מבלי שהאובייקט המקורי יאבד את מקומו. זו תערוכה שאני חושבת עליה לא מעט בהקשר של האיזון בין חוויה וידע במרחב התצוגה.

תערוכת החלומות

הייתי מאושרת לעבוד עם ויליאם קנטרידג׳ על פרויקט שמגיב למציאות החברתית והפוליטית בארץ. בחלום אחר ניתנת לי יד חופשית לבחור ככל העולה על רוחי מאוסף היסטורי מוביל בעולם, לבצע בו טרנספורמציות, ולבנות תערוכה ששואלת באיזה דרכים אוסף שכזה רלוונטי לנו היום, מעבר להתרפקות על העבר? מה הוא מגלה? מה הוא מסרב לספר? איזה עמדות אנושיות עקרוניות הוא מגלם ומתקשר? איזה תגובות הוא מעורר? תחום נוסף שמרתק אותי הוא גבולותיו וגמישותו של המדיום – הייתי שמחה לאצור תערוכה שמבקשת לשאול מהי ״שפת אם״ ומהי ״שפה זרה״ בעבודה המדיומאלית של אמנים.ות ישראליים שפועלים היום.

בקרוב אצלך

בימים אלה אני עובדת על מספר פרויקטים, חלקם מחקריים. בגלריה אני פועלת לפיתוח פורמטים נוספים לעבודה תהליכית, ובוחנת את אופני שיתופי הפעולה שאנחנו מייצרות עם קהילת הקמפוס. בעקבות הניסיון שצברנו עם שתי התערוכות האחרונות, אני מבקשת לשאול מהו דיאלוג פורה, לא אינסטרומנטלי, בין אמנות ותחומי ידע אחרים, ואיזה התערבויות מסייעות לפתח אותו ולהפוך אותו להדדי – כך שלא רק המחקר מחלחל אל האמנות אלא האמנות משפיעה גם על התפיסה המחקרית. אני פועלת ליצירת חיבורים גם עם מערב הקמפוס שלנו – מדעי הרוח, חברה, משפטים. הולך להיות מעניין.