כל מה שחשוב ויפה
החנות החדשה של אלון שבו ברחוב שינקין. תכנון: סימון ברזין; צילומים: עידו אדן
החנות החדשה של אלון שבו ברחוב שינקין. תכנון: סימון ברזין; צילומים: עידו אדן

סימון ברזין: המיקוד צריך להיות בחוויה המרחבית ולא בשאלה האם זה בטון או פיקסלים ממוחשבים

הפטיסרי החדש של אלון שבו והחלל של סטודיו קופי אורגניזיישן מייצגים את ההפנמה של האדריכל סימון ברזין שהאסתטיקה הווירטואלית הפכה מתוצר לוואי לסגנון דומיננטי: ״זה מעבר לאופנה: זו שפה חדשה שמשתלטת על המרחב הפיזי״

יובל: הי סימון, בוקר טוב. מה שלומך בימים קשוחים אלו?

סימון: הי יובל שלומי בסדר, אכן ימים קשוחים! עצב, כעס מהולים בחוסר ודאות. לצערי זה מה שמגדיר את המקום שאנחנו חיים בו

יובל: כן, ימים לא פשוטים, אבל טפו טפו נראה שאתה רק מגביר את הקצב, ומעורב בפרויקטים מעניינים שאולי גם ננסה להבין את הקשר העיצובי ביניהם

סימון: נכון! לשמחתי זכיתי להיות מעורב בכמה פרוייקטים מאתגרים ומעניינים בשנה האחרונה

יובל: אז יש שניים שמעניינים אותי במיוחד, החנות החדשה של אלון שבו וסטודיו קופי אורגניזיישן, ואני אומר בוא נתחיל עם אלון שבו? איך נוצר הקשר איתו?

סימון: אלון פנה אלי לפני כשנה. אני חושב שהוא נחשף לעבודות של הסטודיו דרך האינסטגרם שזו עובדה מעניינת שיהיה מעניין להרחיב לגביה בהמשך. אני זוכר מהשיחה שהתקיימה שהוא התעניין בסגנון ובאסתטיקה של הסטודיו – אם אני זוכר נכון הוא התחבר לעובדה שהפרוייקטים נראים ״גסים ומחוספסים״ במובן מסויים – כלומר יש loose ends לצד קווים וגיאומטריות מאוד מינימליסטיות ודומיננטיות

יובל: נייס. ואז מה? מה התבקשת לתכנן?

סימון: לאלון היה נכס של כ־60 מ״ר שמתחלק לשתי קומות ברחוב שינקין בתל אביב. הוא רצה לפתוח חנות נוספת אבל עם זאת היה לנו חשוב לשמר את החוויה היחודית שמזוהה עם החללים הקודמים שלו ולא להפוך את שמו ל״רשת״. אז מדובר בחנות פטיסרי בקנה מידה יחסית קטן עם תפריט שבחלקו ייחודי למקום שמתחלק בשני מפלסים: מפלס הקרקע המטבח המרכזי, איזור תצוגה וישיבה של כ־35 מ״ר; וקומה עליונה המכילה את המחסן, מטבח ההכנות והשירותים

החנות החדשה של אלון שבו ברחוב שינקין. צילומים: עידו אדן

החנות החדשה של אלון שבו ברחוב שינקין. צילומים: עידו אדן

יובל: ואיך תפסת, או עדיין תופס, את אותה חוויה יחודית, ואיך תרגמת אותה בחלל?

סימון: אז התהליך התכנוני התחיל קודם כל מהקונטקסט והסביבה של הפרויקט. רחוב שינקין מזוהה בשנים האחרונות עם התחדשות והמון פרויקטים של שימור לצד נוכחות של הרבה בוטיקי אופנה, בתי קפה ומעדניות. יש אסתטיקה וסגנון שמחברים את הנראות המודרניסטית של הארכיטקטורה לבין כל העסקים החדשים שנפתחו ברחוב – שימוש נרחב בעץ, תאורה חמה ובגדול אפשר לומר קו סקנדינבי/תל אביבי.

רצינו לנסות ולאתגר את הסגנון המאוד מזוהה ולייצר חוויה מרחבית שונה לחלוטין, לתכנן את פנים החלל בניגוד לחזות הבאוהאוס של המבנה. אבל לא ממקום של פרובוקציה, אלא אני חושב שהניגוד דווקא משלים לחוויה מגוונת ומעניינת יותר.

אז במקום להשתתף ״במירוץ אחר הדימוי הריאליסטי ביותר במרחב הוירטואלי״ (מנועי רינדור, מנוע משחקי מחשב וכו׳), למה לא ליישם אסתטיקה וירטואלית (לא ריאליסטית) בעולם האמיתי?

דבר משמעותי נוסף שהשפיע על ההחלטות האסתטיות של הפרויקט הוא העובדה שגם הפטיסריז של אלון וגם הפרויקטים שלי מתקיימים בזכות עצמם גם בממד הווירטואלי – רשתות חברתיות. אני זוכר שעוד מתקופת לימודי האדריכלות אהבתי לשחק עם הדרך שבה אנחנו חווים מרחבים אדריכליים – ושיש משהו פרדוקסלי בעובדה שהדרך שבה אנחנו מתקשרים ארכיטקטורה, גם בלימודים וגם ביום־יום, היא דרך ייצוג אדריכלי – תמונות וסרטונים באינסטגרם, הדמיות, תוכניות וחתכים. 

יישמנו את הרעיונות האלה באמצעות בחירות החומר והצבע – האפור של הנירוסטה, המתכות והקירות הופכים לרקע פוטוגני ומחמיא לכל סוגי המאפים של אלון. ותכנון מערכת הישיבה העגולה וכחולה יוצרת קונטרסט נוסף ורקע לצילומים ולתיעוד וירטואלי של הפרויקט

יובל: כלומר מה שאתה אומר שיש מקרים שאין ברירה אלא לחשוב איך הפרויקט ייראה במסך של האייפון

סימון: אני חושב שברוב המקרים, ובמיוחד בעולמות המסחריים, חייבים להתייחס לעובדה הזו – האסתטיקה הווירטואלית הפכה מזמן מתוצר לוואי לסגנון דומיננטי בהמון תחומי עיצוב. יש שיגידו שזו אופנה אבל לדעתי זה מעבר לכך. זו שפה חדשה שמשתלטת (במובן החיובי כמובן) על המרחב הפיזי.

אז במקום להשתתף ״במירוץ אחר הדימוי הריאליסטי ביותר במרחב הוירטואלי״ (מנועי רינדור, מנוע משחקי מחשב וכו׳), למה לא ליישם אסתטיקה וירטואלית (לא ריאליסטית) בעולם האמיתי?

יובל: וואלה. יש לי מה לשאול על זה אבל בוא נדבר רגע על קופי אורגניזיישן ואז נחזור לזה. מה היה הסיפור שם?

סימון: קופי אורגניזיישן היא חברה בבעלות טל בודנשטיין, הבעלים של לאביט, קפה ברזילי, 20בינז ועוד (כולם פרויקטים של הסטודיו). כבר תקופה ארוכה שאני מלווה את טל ברעיון של לייצר יישות וירטואלית ופיזית שתאגד את כל נסיון רב השנים שטל צבר כהיותו איש קפה וקולינריה – החל מבית קליה, חנות למכירת תערובות, ציוד ועד להכשרות, הרצאות ושיתופי פעולה יצירתיים בתחום הקפה.

בחרנו בחלל בגודל של כ־70 מ״ר, חלל מרכזי ומחסן בקומה העליונה על רחוב מקווה ישראל שיהיה הבסיס הפיזי של אותו הפרויקט (שילווה בהמשך גם באתר אינטרנט ואולי בהמשך גם כמרחב וירטואלי במטאוורס)

סימון ברזין. צילומים: מ״ל

סימון ברזין. צילומים: מ״ל

קופי אורגניזיישן. צילומים: ארסני בורדרצ׳

קופי אורגניזיישן. צילומים: ארסני בורדרצ׳

סימון: את הפרוייקט התחלנו עם שני אתגרים: הראשון, מגבלת תקציב, והשני – הדרישה שהחלל יהיה גמיש ככל האפשר מבחינה פרוגרמטית – הפרויקט צריך להכיל הכשרות בריסטה, השתלמויות, קורסים, הרצאות, קליית קפה, חנות קונספט ואולי בהמשך הוא יפתח לקהל באופן מוגבל.

הרעיון היה להשתמש בחומרי גלם רדיקליים ובסיסיים שאינם מזוהים עם אסטתיקה בהכרח. כלומר, חומרים לא מעובדים כמו קירות גבס חשופים ולפני טיח – רצפת חצץ ומערכת כסאות עשויים מקצף פוליאריטן המשמש את ענף הבניה לבידוד. היישום של כל אותם חומרים מייצר חלל שמעלה שאלות לגבי הבחירות ומהות השימוש: האלמנט המרכזי בחלל הוא שולחן הבטון הגדול שסביבו מתקיימים כל השימושים, ואני חושב שזו עוד דרך לייצר נוכחות אחרת שמטיבה עם רעיונות שיווקיים עבור עסק דרך כלים אדריכליים

יובל: ואיך זה מתחבר למתח שבין הפיזי לווירטואלי?

סימון: אני חושב שבבחירת הצבעים ובאופן שבו החומרים נראים בצילום ובדימויים. כסאות הקצף הסגול על החצץ וברקע גבס חשוף לא נראים בהכרח כעסק מסורתי, ועצם השאלה מה הוא הדבר ולמה זה נראה כך מייצר את המתח

יובל: אז בסוף גם לאדריכלות אין ברירה אלא להצטרף לשאלה מה אמיתי ומה הדמיה, מה ממשי ומה ספקולטיבי. ואני תוהה לאן כל זה הולך (שאלה גדולה, אני יודע)

birds

סימון: זו שאלה חשובה ומרתקת, ולדעתי המיקוד צריך להיות בחוויה המרחבית ולא בשאלה האם זה בטון או פיקסלים ממוחשבים. בסופו של יום אדריכלים מייצרים חוויות וכל אדם יכול לחוות ולפרשן אותם בצורה שונה. את זה אמר טוב ממני האדריכל אלדו רוסי – ש״עיר״ היא רצף של חוויות מרחביות וסוביקטיביות (פרפאזה).

ולשאלה לאן זה הולך? לא מאמין שמישהו יודע אבל יש מגמות מרגשות שניקח בהם חלק בעתיד הקרוב, טכנולוגיות VR ו־AR ואיך חווים בהן מרחב? המטאוורס? ואולי השפה והשיח הוירטואלי יהפוך לדומיננטי יותר בעולם הממשי – כמו התפתחות טבעית של שפה, רק הפעם ויזואלית?

יובל: אין ספק שזו תקופה מעיינת (ומאתגרת) לחיות בה. מה עוד? משהו נוסף להגיד שלא אמרנו לפני שנפרדים?

סימון: השאלה הקשה ביותר 🙂

אולי להודות בעיקר ללקוחות שהפכו לשותפים לעשייה. אני חושב שלא היינו מגיעים להישגים ומפתחים את הרעיונות האלה ללא האומץ והיצירתיות של הלקוחות שלנו בסטודיו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden