כל מה שחשוב ויפה
שרית שני חי. צילום רוני כנעני
שרית שני חי. צילום רוני כנעני

שרית שני חי: ״לעצב לילדים זה לחלום כמו ילד אבל לתכנן כמו מבוגר אחראי״

גן הרפתקאות במשרדי סטארט־אפ, מרפאה או גן ילדים – מרחבי הילדות של שרית שני חי משלבים אסתטיקה, גירוי חושי ותמיכה רגשית

״אני מסתכלת בשתי תמונות ילדות – מגיל 5 ומגיל 6 – ואני רואה את עצמי באחת שמחה עם הבובות וחוויית המשחק, ושנה אחרי כן, בגיל בית הספר – תמונה רצינית, עגומה. אני וחברה לבושות בצורה זהה ומאחידה. הרעיון של מערכת החינוך הממשטרת מתבטא גם בעיצוב מלנכולי ומעביר תחושה של דיכאון סמוי. והעבודה שלי נעה בין הגעגוע והרצון להחיות את המשחק, לבין הצורך לשפר ולתקן את הסביבה״.

כך מסבירה שרית שני חי, בדיעבד, את המשיכה שלה ואולי גם את ההבנה הפנימית העמוקה של הצורך של ילדים בחופש תנועה, בסביבה מלהיבה, מכילה, אסתטית ומעוררת השראה. שני חי מעצבת ״מרחבי ילדות״, וזכתה בפרסים בינלאומיים על סביבות חושיות וחינוכיות שיצרה לגופים שונים – מחינוך מיוחד דרך מערכות אשפוז ועד לחדר ילדים בחברת הייטק.

״במאה ה־21 משחק וילדים והרווחה הרגשית נמצאים בלב ההוויה שלנו. בעיצוב שלי הילד במרכז. אם אני צריכה להגדיר על מה מתבססת היום אסטרטגיית העיצוב שלי – על חוויית המשתמש במרחב. ומה המשותף לכל הפרויקטים – בין אם זה במשרד, בבית מלון או בבית חולים, בגני ילדים או בתי ספר – אנחנו שואפים ליצור מרחב פיזי, סביבה, שתומכת ברווחה הרגשית, סביבה שהיא שותפה ביצירת well being.

״איך אני מעצבת היום כיתה של המאה ה־21 שמעודדת את חוויית הלמידה? נתחיל מההבנה היסודית שהעיצוב הפיזי משפיע ומכתיב לא מעט. היום יש נטייה לעצב מרחבים גמישים ומעודדי חיבורים ועבודה משותפת וגם חשיבה יצירתית״.

מרכז לגיל הרך באר שבע. צילומים: דודי מוסקוביץ

מרכז לגיל הרך באר שבע. צילומים: דודי מוסקוביץ

שני פרוייקטים שהשלימה שני חי לאחרונה מדגימים את הגישה שלה – של החיבור בין עיצוב לרווחה הרגשית – האחד במרכז לטיפול במשפחה ובילד, מרכז מעיין בתל אביב, והשני בחברת הייטק במגדל משרדים בתל אביב, ששואפת לשפר את רווחת העובדים דרך הקשר עם הילדים שלהם, בין היתר.

״במרכז מעיין, עיצוב המרחב נעשה בדיאלוג עם אשת החינוך ליהי גבע, שביקשה שנתרגם את חזונה החינוכי למרחב טיפולי המשרה רוגע על כל באיו מהילדים המטופלים ומשפחותיהם ועד למטפלי עצמם. העיצוב משתתף ביצירת הסביבה, באמצעות בחירת החומרים, הצבעים והצורות.

״ב־2012 היתה ב־MOMA תערוכה פורצת דרך, שדיברה על החשיבות של עיצוב לילדים – Century of the Child (בעקבות מחקרה של הלן קיי). מאז ומתמיד היה עיצוב לילדים, אבל לא דיברו על זה, אולי בין השאר כי מי שעמדו מאחורי זה היו נשים״, היא מהרהרת בקול.

היום יש יותר הלימה?

״יש עוד הרבה לעשות, אבל הרבה השתפר מאז שאני הייתי הילדה הזו שבתמונה. לדוגמה בפרויקט שעשיתי בבית הספר המכיל ביכורים בתל אביב, הכנסנו חדר מדיטציה וחללים משחקיים. סביבה שמעודדת שוויון בין ילדים, משלבת ילדים עם מוגבלויות והיא מאוד נגישה״.

לא צריך להתייפייף – עיצוב עולה כסף ועיצוב טוב עולה יותר. אבל כשלוקחים בחשבון שהעיצוב הוא כלי חינוכי, זו משוואה אחרת. הסביבה היא מורה שלישי, סביבה מעודדת למידה ומעודדת שוויוניות

זה מאוד מייקר את התכנון?

״לא צריך להתייפייף – עיצוב עולה כסף ועיצוב טוב עולה יותר. אבל כשלוקחים בחשבון שהעיצוב הוא כלי חינוכי, זו משוואה אחרת. הסביבה היא מורה שלישי, סביבה מעודדת למידה ומעודדת שוויוניות״.

זה ההחזר על ההשקעה?

״כן. אם פעם ציפו שהמערכת תהיה רק ׳מחנכת׳ ובמקרה הטוב מסלילה להישגים לימודיים, היום יש הבנה שהלמידה הרגשית היא לא פחות חשובה מהישגים אינטלקטואליים. אני מאמינה שלעיצוב יש ערך ותרומה. אסתטיקה היא ערך בפני עצמו וערך חשוב – פילוסופי, מחנך לתרבות, ערך תרבותי. אצלי, עם החיבור לבאוהאוס ולמודרניזם, השימושיות קיבלה אותה רמת חשיבות״.

מרחב רך וגמיש

״בעיצוב לילדים – שהוא הדגל שלי – אני יותר ויותר מאמינה שעיצוב הוא כלי. היום זו הבנה שהופכת להיות יותר שגורה, שזה כלי לשיפור חיים, כלי לשינוי חברתי – מהפרט לקולקטיב ובחזרה. באבולוציה האישית־מקצועית שלי, זה התחיל מהזמן שבו נולדה לי בת בכורה (בשנת 1995) והרגשתי איזה חסך, לא היה מספיק עיצוב לילדים. ובמהלך השנים, יותר אנשים הבינו שצריך לעצב לילדים״.

מה ההבדל המהותי בין עיצוב לילדים ועיצוב למבוגרים?

״אני מאמינה שלעצב לילד זה לעצב עתיד. זה לא תחליף לאהבה, לחינוך וליחסים אנושיים או למרכיבים אחרים, אבל הסביבה היא תומכת והיא חלק אינטגרלי מהאנשים שנהפוך להיות.

״לעצב לילדים זה מצד אחד לחלום כמו ילד אבל מצד שני לתכנן כמו מבוגר אחראי. לא מזמן הזמינו אותי להרצות בכנס לפסיכולוגיה חינוכית, בנושא עיצוב מרחבי ילדות התומכים ברווחה רגשית ובין אישית. כל המרצים היו פרופסורים ואנשי מקצוע מובילים מתחום החינוך והפסיכולוגיה, ודווקא ממני ביקשו לתת את הרצאת הפתיחה.

״לדברי המארגנות, העוסקים בתחום שמו לב שכל חוות דעת על ילד מתחילה במרחב הפיזי – באיזה בית הוא גר, מה המערך המשפחתי. וכך התחילו לחשוב גם על הסביבה המיידית ועל הסביבה החינוכית של הילדים. התמה של הכנס היה הבית – ואפילו כשדיברו על פנימיות, ניסו לאפיין את השייכות של ילד לסביבה שבה הוא חי וצומח״.

מרכז מעיין. צילומים: רוני כנעני

מרכז מעיין לטיפול במשפחה. צילומים: רוני כנעני

זה מעניין, כי כיום הבית שבו גדלנו הוא לא תמיד מקום לחזור אליו. להרבה אנשים אין ״בית ילדות״.

״זה לא צריך להיות אותו בית פיזי, זה זיכרון של מקום. בספר ׳פואטיקה של החלל׳ גסטון בשלר, פילוסוף צרפתי מהמאה ה־19, מדבר על המרחב הביתי והמרחב הפיזי – הבית שיוצר את השייכות הראשונה שלנו, ׳הבית׳ ברמה הפילוסופית יכול להיות עליית הגג, חדר השינה או קן הציפור. מהבית הפרטי אני עוברת למרחב הפדגוגי, הזליגה מהפרט לציבורי בעשייה שלי היא מאוד המשכית.

״גם בהתפתחות העסקית של הסטודיו. התחלתי עם לקוחות פרטיים ולפני כ־15 שנה העברתי את תשומת הלב למרחבים ציבוריים. הראשון היה גן ברמת השרון, משם המשכתי לתכנון אשכול גנים. אחד הפרויקטים החשובים בעיניי הוא משחקייה במחלקה ההמטו־אונקולוגית במרכז הרפואי ת״א – שבה, לצד ההתמודדות עם סרטן יש סביבה מעודדת החלמה ואופטימיות״.

עם הזמן הגעת לשם הקולע – מרחבי ילדות.

״בדיוק. תכננתי מרכז חושי בבתי ספר; סביבה לילדים בבתי מלון; גנים ומרכזים טיפוליים ולבסוף בחברת הייטק״.

״אם בעבר העובד היה יחידה שמנותקת לחלוטין מהמשפחה, היום זה רצף שהוא תוצאה של מספר תהליכים – של שוויון מגדרי, ושל הבנה שהעובד הוא מכלול ויש לו גם חיי משפחה. החלק של ההורות של העובדים לא מפריע, אלא חלק אינטגרלי מהיישות שהיא העובד

איך מגיע מרחב ילדות לחברת היי־טק? ידוע שחברות הייטק משקיעות במרחב משחקי לעובדים, עכשיו הם מכירים בזה שמותר להם לעשות ילדים, ועוד להביא אותם לעבודה?

״בדיוק – זה לילדים אבל גם לעובדים הצעירים. הזליגה מהילד למבוגר שהוא גיימר או אתלט או עושה כושר או משתטה – היא חלק מההיכרות עם האופי של העובדים. זה היה חלק מהבריף. אבל זה לא במקום אזור הגיימינג והביליארד.

״המשרד נמצא בקומה ה־15 של אחד הבניינים הגדולים על האיילון. והחלטתי לעצב את המקום כגן הרפתקאות, מתוך רצון להכניס את החוץ לפנים. זה היה אתגר – גם עמידה בתקנים ושמירה על הבטיחות, גם השילוב עם הסביבה המשרדית. מרחב גמיש, ורסטילי. 180 מטר עם פוטנציאל פתיחה והתרחבות לחללים נוספים״.

גן הרפתקאות בחברת הייטק בקומה 15. צילומים: רוני כנעני

גן הרפתקאות בחברת הייטק בקומה 15. צילומים: רוני כנעני

birds

מאיפה הגיעה היוזמה? תכניסי אותי לראש של יזמית הייטק.

״זו חברת יוניקורן, מהמובילות העולמיות בתחומה (השם והעיסוק חסוי) שממוקמת בתל אביב. זה אקלים שיש בו דגש על הורות. וזה מגיע מכך שהמנהלים והמייסדים הם בעצמם אנשים צעירים עם משפחות וזה הבית השני שלהם. המרחב הזה נוצר עבור ילדי העובדים – מתוך חשיבה על יום שילד חולה וההורה רוצה להביא אותו לעבודה, או שהמשפחה יכולה לבוא בסוף שבוע ולהשתמש במתחם״.

מי ירצה לבוא לבוא בסוף שבוע לעבודה? זה חלק מתרבות של שיעבוד מסוג חדש, שכל החיים סובבים סביב החברה, השעות מיטשטשות והזמן למשפחה נשחק?

״זה בדיוק מה ששאלתי. והם אמרו שלא מדובר בלבוא לעבוד, אלא לתת מרחב ידידותי בחברה, ששואפת שהמשרדים יהפכו לעוד בית. זה נועד לחזק את תחושת השייכות והקהילה של העובדים בחברה. זה מרחב של בילוי שעומד לרשותם; אפשר אפילו לעשות שם יום הולדת לילדים. כשהיינו וצילמנו שם ראינו ילדים שמשחקים שם וניגשים לקחת קורנפלקס מהמטבח.

״אם בעבר העובד היה יחידה שמנותקת לחלוטין מהמשפחה, היום זה רצף שהוא תוצאה של מספר תהליכים – של שוויון מגדרי, ושל הבנה שהעובד הוא מכלול ויש לו גם חיי משפחה. זה היבט של שינוי חברתי, שבו רואים את החלק של ההורות של העובדים לא כמפריע, אלא כחלק אינטגרלי מהיישות שהיא העובד.

״אני רואה את זה כמגמה שהיא כלל עולמית והיא כנראה אופיינית לתקופתנו – פוסט קורונה. הקורונה טלטלה את שוק העבודה, העבודה הפכה היברידית. עובדים רוצים להישאר בבית, והחברות מצידן מתחילות להתקרב לחוויה ביתית. לעודד את העובדים לבוא פיזית למשרד וגם לספק להם מרחב פנאי״.

ומה קורה כשהאשליה המשפחתית הזו נתקלת בגל פיטורים?

״זו תמיד שאלה קשה. אפשר לראות את זה לדוגמה במשבר של wework – עובד לשעבר שמרואיין בסרט התיעודי על מפלת החברה, אומר ׳למרות הכל, מצאתי פה חברים לחיים׳. הרי אנחנו יודעים שהחיים הם שבריריים ויש הרבה אי ודאות״.

איך את מרגישה עם הצמיחה של הביזנס שלך? גם הסטודיו הוא מקום עבודה.

אנחנו התפתחנו אבל תמיד נשארנו עם אופי של סטודיו קטן. גם היום העיסוק שלנו הוא גם במרחבים פרטיים וגם פרויקטים גדולים. כל פרויקט מזמן חקירה ולימוד וגילויים חדשים. לאחרונה עשינו פרויקט לעמותת שמע קולנו – מרכז לילדים ומבוגרים לקויי שמיעה של חסידי גור באשדוד.

״כשאני ניגשת לעצב לא איכפת לי מי עומד מולי – מנהלת בעלת חזון מהמגזר הערבי בתמרה, אשת חינוך מהמגזר החרדי שהמציאה משהו – החזון המשותף חוצה גבולות והמפגש האנושי מפרה לכל הצדדים ומטשטש את הגבולות. התפקיד שלנו כמעצבים הוא לתת לזה ביטוי פיזי״.

הסטודיו גדל?

״יש לי צוות מקצועי, ויש לנו הישגים משותפים והשפה החזותית היא אותה שפה שלי מתחילת הדרך. אולי בגלל שאני באה מאמנות, תמיד הרגשתי כמי שנכנסה לעולם העיצוב מהדלת האחורית״.

אולי זו לא דלת אחורית אלא נסתרת. מעבר פתוח. כשאת עושה כלב תחש ענק או נוף אורבני או קבוצת איים בפרויקט מוזיאלי, זה המשך של העיצוב שלך.

״נכון. בשנים האחרונות היו כמה וכמה עבודות של פיסול חושי וחווייתי, שעשיתי בהזמנת מוזיאון העיצוב חולון, מוזיאון ישראל ועוד. זה לא החלק המסחרי של עבודת הסטודיו, זו האמנות שלי וזה לבסוף זולג לקולקציות של הסטודיו״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden