Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // איך אומרים? זה השיט האמיתי
לוגואים הם אאוט – עכשיו מה?
בחודשים האחרונים כבר ברור שגל הלוגומאניה של העשור השני של המאה ה־21 נמצא בדעיכה (חישבו על סוויטשירט של בלנסיאגה עם הכיתוב ״בלנסיאגה״ שחוזר עשרות פעמים באלכסון; או חולצות טי לבנות עם הכיתוב ״קלווין קליין״). אפילו החנות המקוונת ססנס, אחת מחנויות המעצבים הפופולריות ברשת, פרסמה לאחרונה פוסט שכותרתו – ״לוגואים הם אאוט – עכשיו מה?״.
סוגיות של מיתוג וזהות הן סוגיות קריטיות באופנה המודרנית. השאלה איך אנחנו יכולים לקשר פריט כזה או אחר למעצב או בית אופנה ספציפי היא שאלה שהעסיקה את תעשיית האופנה עוד מתחילת המאה ה־19. הסיבה לכך ברורה. ככל שאופנה נעשית מודרנית יותר – קרי זמינה ומיוצרת על פס ייצור תעשייתי – כך היא נעשית גנרית יותר; כך ההבדלים בין עיצוב אחד לעיצוב אחר מאותה הקטגוריה הולכים נשחקים.
אם ניכנס לחדר מלא במאה סריגים שחורים ממאה מעצבים שונים, ונסיר מהם אמצעי זיהוי שאינם קשורים לעיצוב הסריג עצמו, הסיכוי להבדיל בין סריג אחד לשני כמעט אינו קיים, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבעידן המכונה הבדלי הגימור בין הפרטים השונים יחסית זניחים.
אז איך בכל זאת מבדילים בין סריג של פראדה לסריג של זארה, ובין סריג של שאנל לסריג של הרמס? לאופנה המודרנית שלל פתרונים. אחד מהם הוא שלל תגיות ו״טיקטים״ המוצמדות לבגד, שכל מטרתן לייחס את המוצר למותג. פתרון אחר, אגרסיבי יותר, יכלול אמצעי מיתוג ניכרים ובולטים, כמו המונוגרמה המפורסמת של לואי ויטון, או אותן חולצות שעליהן מתנוסס באופן בולט שמו של בית האופנה.
כאמור, פרטי לוגו יוצאים עכשיו מהאופנה. יש לכך שלל סיבות. חלק מהן נובעות מהעובדה שהקהל שבע, כמו שהוא שבע מכל מגמה, וחלק מהן נובעות מכך שיש תנודה אל עבר חזות של יוקרה מאופקת יותר. כך או אחרת, הדבר מציב בעיה למותגי האופנה. אם אי אפשר להשתמש באותו כיתוב חוזר של ״בלניסיאגה״ על הסוויטשירט, מה יבדיל אותו מאלפים אחרים (במיוחד כשבאינסטגרם אנחנו נדרשים לזיהוי מיידי)?
לאחרונה רואים כמה אסטרטגיות שמטרתן דומה. אחת האסטרטגיות הטובות ביותר היא לאמץ צבע כסממן זיהוי שיכול להחליף את שם בית האופנה. בוטגה ונטה עשו זאת עם גוון מסויים של ירוק; ולנטינו עם גוון מסויים של ורוד; פראגמו עם גוון מסויים של אדום; וברברי מתכוונים לעשות זאת עם גוון מסויים של כחול.
שיטה אחרת היא לאמץ סמליל מעודן יותר מלוגו בומבסטי אבל מזוהה בכל זאת. המותג גאני לדוגמה, מאמץ לעונה הבאה מעין דוגמא של פרפר, במקום השם המפורש. דיזל עשו מהלך דומה, והמירו את ״דיזל״ בחלק מהפריטים ב״די״ מעוצבת.
View this post on Instagram
ריאליזם מסוג ״חדש״
״בכדי לחגוג את הקפיצה של מריו למסך הגדול, הפכנו כל פיקסל מהמשחק לתפר בחיים האמיתיים, והקמנו לתחייה את המגפיים שלו״, מסרה הפקת הסרט ״האחים סופר מריו״, שעתיד לצאת לבתי הקולנוע בחודש הבא. הנעליים – חומות, מגושמות ועשויות בעבודת יד – נוצרו יחד עם מותג נעלי העבודה האמריקאי ״רד ווינג״. ולמרות שמדובר בצעד פרסומי – הנעליים לא מיועדות לשיווק מסחרי – ניכר שהקפידו בהן על כל פרט, כולל שילוב של טכנולוגיית פטריות ביצירה רפידת העקב (שהרי מריו נוהג לזנק עליהן במשחק).
בעוד שמרצ׳נדייז מסרטים הם לא עניין חדש (בתור הזהב של הוליווד היו חנויות מתמחות במכירת בגדים מסרטים), הרי שהנעליים האלה של מריו הן חלק מתופעה רחבה יותר של טשטוש גבולות בין המציאות על המסך למציאות האופנתית שמחוץ למסך. אל הנעליים של מריו, הצטרפו לאחרונה אותם מגפיים אדומים של מיסצ׳יף, הדומים לאלה של אסטרו־בוי, או נעלי עקב תפוחות של בלנסיאגה, המזכירות במידה רבה את הסירות שבהן התנועעה מיני מאוס. מה שמשותף לכל אלה הוא הדרך שבה הם משחזרים אסתטיקה ששמורה לסרטים מצוירים.
בעוד שמפתה לקטלג את הפריטים האלה, ואחרים ברוחם, בתור סוריאליזם, או ניסיון לכפות את הפנטסטי על המציאות, הרי שאפשר להבין אותם דווקא כריאליזם מסוג ״חדש״. בעוד שרבים מאיתנו מניחים שיש את החיים שבמסך את החיים שמחוץ למסך, הרי שהאמת היא שדברים פועלים אחרים.
כפי שניסח את זה טוב ממני חוקר התקשורת ד״ר עדו רמתי, שראיינתי אותו למאמר בהארץ – ״ההבחנה הדיכוטומית הזו בין עולם ממשי לעולם וירטואלי היא מיושנת ולא מתאימה לחוויה שלנו. אנחנו כל הזמן מחוברים. הממשי והווירטואלי משולבים זה בזה ומשפיעים זה על זה. הווירטואלי הוא לחלוטין חלק מהממשי כבר היום […] אנחנו נמצאים בכל מקום עם מכשירים שמחברים אותנו אל הממד הווירטואלי – מחשבים, מסכים, סמארטפונים ושעונים חכמים״.
אנחנו כבר ממזמן חיים במציאות קארטוּנית. מילא שאנחנו יכולים לצרוך סרטים מצוירים מכל מקום מרושת, אלא שאנחנו משתמשים בפילטרים שמציירים אותנו או מעצבים אותנו כל הזמן, וכך הסביבה גם צורכת אותנו דרך סטוריז, פוסטים או טיקטוק. במילים אחרות, אין לנו בעיה לנעול את המגפיים של אסטרו־בוי, להתלהב מהם, כי אנחנו גם ככה נמצאים באותו הממד שבו הוא חי. איך אומרים? זה השיט האמיתי.
View this post on Instagram
אחרי הכל, הגוף תמיד מסובך
״האדם נולד עירום, אבל נמצא בכל מקום עם בגדים… אנחנו לא יכולים לומר איך זה קורה, אבל אנחנו כן יכולים לומר משהו על למה זה צריך להיות כך ומה זה אומר״, כתב האנתרופולוג טרנס טרנר לפני כ־40 שנים. בעיני טרנר – ובעיני רבים שבאו אחריו – לבגדים חשיבות עליונה בקיום הפיזי והחברתי שלנו.
הוא אף טבע את המושג ״העור החברתי״ (״סושיאל סקין״), מושג שמצליח לתפוס לא רק את האופןש בו בגדים מעוצבים בהתאם לחברה ולזמן שבו אנחנו נמצאים, אלא גם נותנים לנו עצמנו את צורתנו. ויותר מכך – שבגדים, ממש כמו עור, הם חלק בלתי נפרד מהקיום הגופני שלנו.
ובכל זאת, מערכת היחסים שלנו עם בגדים היא מערכת יחסים מסובכת. העובדה שאי אפשר לנתק בגדים מגוף – הרדיקליים גם טוענים שגם כשאנחנו ערומים אנחנו מלאים בסימנים תרבותיים הקשורים בניהול הגוף – יכולה להפוך כל דיון בלבוש לתיבת פנדורה. האם בגד אמור לכסות את הגוף, להסתיר אותו, או שאולי ההפך – בגד נועד כדי להדגיש את האיכויות הגופניות שלנו? ובכלל, אם מיניות מגולמת בגוף, כיצד אפשר לנתק מיניות מבגדים? והאם זה אפשרי? האם זה בכלל נחוץ?
אופנה תמיד הייתה זירת מאבק בין מה שמראים ומה שמסתירים. כל ההיגיון של צניעות נעוץ בכך שבגד הוא תריס באמצעותו אני יכול לשלוט בכמה הסביבה יכולה לראות לתוכי. השאלה היא מה עוזר לנו יותר – להסתתר או להיחשף?
כל השאלות האלו הן השאלות שהעסיקו את הפילוסופיה של האופנה מראשית ימיה; אולי אפילו מימיהם של אדם וחווה, שדווקא הביאו אותה בנודיזם עד שהכל השתבש (ובואו, גם לאחר מכן, עלה התאנה הזה היה יותר סימבולי, הערת שוליים של בגד, מאשר כסות פונקציונלית). הבעיה היא שאין שום תשובה שנותנת מנוח. וכשחופרים קצת מגלים שגם השמרנים וגם הליברלים, גם השובניסטים וגם הפמיניסטים(ות) מתקשים לתת משנה סדורה ולהחליט האם הצניעות היא כוח, או שדווקא הפריצות. ואולי זה רק הגיוני. אחרי הכל, הגוף תמיד מסובך.
הקולקציות החדשות שופעות בגדים שקופים וחשופים. אלה נלבשים פעמים רבות דווקא עם חליפות, שבצורתן הקשיחה מהוות את הניגוד הגמור שלהם. במודע או שלא, השילוב הזה מציף בעוצמה את כל מה שאי אפשר באמת לפתור; מציפות את התסביך שמלווה אותנו מרגע הלידה ועד הסוף.
View this post on Instagram
הקרנבל יוצא מהאופנה
זה קצת אירוני להעלות את הפוסט הזה דווקא בפורים, אבל עם סיומו של שבוע האופנה בפריז, שחותם את חודש קולקציות אופנת הנשים לחורף הבא, דבר אחד ברור – הקרנבל יוצא מהאופנה.
למעט קולקציות ספורות – כמו אוסף הביכורים המבעית של האריס ריד עבור נינה ריצ׳י, או פרזנטציות שהונדסו עבור אינסטגרם – הטון העולץ, הקווירי־במובן־הדראגי, ששלט כאן עד לאחרונה הומר ברצינות רבתי. זו באה לידי ביטוי בפריחה חסרת תקדים של בגדים מחויטים על המסלולים, שעוצבו ונתפרו בהתאם לקווים המקדשים את אבות המזון של החליפה המודרנית.
ובין היתר – שימוש באריגי צמר בטקסטורות קלאסיות; גזרות המבטאות השתחצנות־של־חייטים בכל הקשור ביצירת המבנה התלת־ממדי והמורכב של החליפה; וטון כללי שחוזר אל הרגע בו החליפות הפכו במאה ה־19 ממפגן ראווה של צבע וטקסטורה למכונסות, קודרות ומאופקות.
כותבים רבים ניסו להסביר את התנודה בטעם. הנימוק הרווח ביותר הוא שאנו נמצאים בתקופה שבה האינפלציה דוהרת והכלכלה מתרסקת, ולכן אנחנו נדרשים לבגדים ״בטוחים״. אחרים הצביעו על מיאוס כללי מאופנת רחוב, והיקסמות מחודשת מהמהודר האלגנטי. בעיני העניין נעוץ במקום אחר.
מה שאנחנו רואים בקולקציות החדשות הוא שלב נוסף בתהליך שהחל לאחרונה – התעייפותה ההולכת והניכרת של התרבות מעידן האג׳נדות והצדק החברתי. והאמת היא שהעייפות הזו מובנת. ערכי העידן הזה, שהביא בעשור האחרון את העיסוק בעצמי ובאינדיבידואל לשיא, ועודד ביטויים של חריגוּת והשתייכות לקבוצות שוליים מודרות, נוכסו ממזמן על ידי גופים ומותגים לטובת אינטרסים כלכליים שרוקנו אותם מכל משמעות.
על הרקע הזה, קל להבין כיצד החליפה הולכת ותופסת מקום משמעותי יותר על המסלולים. כפי שהצביע על כך גם החוקרים כריסטופר ברוארד וג׳ונתן קפלן, החליפה היא גילום של מדי האדם העובד והמוסרי על פי הקודים המערביים. ויותר מכך, מתוקף היותה מדים היא מטשטשת הבדלים בין הפרטים. יש בה אחידות. יש בה משמעת. הגזרה המרופדת שלה מסרסת את הגוף הפרטי ואת האני האישי.
מהזווית הזו, החליפה תמיד מבטאת קונפורמיזם. זו גם הסיבה, בעיני, מדוע הקולקציות העונה שופעות גם חליפות גבריות כל כך לנשים. עם העניבה והכל. אין זה אקט של התרסה מגדרית; להפך – יש כאן התמזגות עם אותם ערכים גבריים שנתפשים כלגיטימיים ורצויים, לרבות סמכות, איפוק, שררה וכוח.
ואולי השאלה היחידה שעוד נותרת פתוחה היא – על חשבון מי כל זה יבוא?
View this post on Instagram
מה שלא נמכר, נכחד
״כשמשהו הוא באופנה, הוא תמיד מרגיש כמו האמת המוחלטת. כדבר הנכון. כדבר הראוי וההגיוני. ואז הוא חולף״. את המשפט הזה, שבוודאי עיוותי קצת עם הזמן, אמרה המרצה בסמינר שלקחתי על תרבות חזותית. אני חושב שבזמן אמת לא לגמרי נפל לי האסימון. אמנם ידעתי שאופנה משתנה תמיד, אבל היה משהו בניסוח הזה שהביא איזו תובנה נוספת, לכאורה מובנת מאליה: את הקשר הבלתי ניתן לפרימה שבין אופנה ומוסר, שבין אסתטיקה ומוסר.
ייתכן והימים האלה הם הימים שמעוררים את הציטוט הזה מחדש. אם מסתכלים על שבועות האופנה בניו יורק, לונדון ומילאנו, הרי שהשאלה הגדולה שמתנוססת מעליהם היא מה קרה לכל האג׳נדות הגדולות, הצודקות ולעיתים גם צדקניות, שכולם התעסקו בהן לפני שנים אחדות.
זה התחיל עם הפריחה הבלתי ניתנת לעצירה של מותגי אופנה אולטרה־מהירה, שמתחוללת דווקא בתקופה שבה הדור מודע מאי פעם למצב כדור הארץ, וממשיך כעת לאפיקים נוספים. המספרים לא משקרים. כמו שדיווחו על כך ״ביזנס אוף פאשן״ ומנוע חיפוש המגמות ״טאג־ווק״, ניכרת צניחה ממשית העונה בכל הקשור לגיוון של דוגמניות על המסלול, בעיקר בכל הקשור למידות גוף. כולן מהדהדות עכשיו את קייט מוס דאז.
על אותו המשקל – אחרי העבודה היסודית של גופים הקשורים בזכויות בעלי חיים כמו ״פטה״, שביקשו למגר פרוות ואף שכנעו שורה של בתי אופנה לוותר עליהן, ניכר זינוק בביקוש למוצרי עור. כמעט מיותר לציין, שעור הוא פרווה מגולחת.
איך מסבירים את זה? התשובה הפשוטה ביותר היא גם המורכבת ביותר. ערכים משתנים עם הזמן. ויותר מכך – בני אדם תמיד לבשו את משאלות ליבם בכל רגע נתון. או לפחות ניסו ללבוש אותם. נהוג לטפול את האשמה בתעשיית האופנה בכל החולות הרעות, אבל אני בספק אם זה יעזור; כי בניגוד לאחד המיתוסים הגדולים (שנבראו כדי להשקיט לנו את הדעת, כי תמיד עדיף להאשים את האחר) – תעשיית האופנה היא לא זו שמכתיבה לנו מה ללבוש. אנחנו – קהל הצרכנים – מכתיבים לה מה לעצב.
איך אמר את זה כריסטיאן דיור לפני כמעט 70 שנים? ״שינוי גדול באופנה כופה את עצמו עלינו״, או במילים אחרות – נשים מצאו עניין בעיצובים השמרניים שלו כי הוא הצליח לתרגם את החלומות שלהן לכדי שמלות. ומספיק לראות כיצד מעצבים מנהלים את הקולקציות העונתיות לפי מה שנמכר בפועל כדי להבין איך זה עובד. מה שלא נמכר, נכחד.
היפה לעולם מגיע עם סט ערכים. וכשמשהו נראה לנו מפתה, זה כנראה משום שעמוק בפנים – אנחנו משתוקקים לו ממש, מאמינים לו ממש. עד שיגיע משהו חדש.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
