כל מה שחשוב ויפה
גליה חי, בובה יפה. צילום: יניב נדב
גליה חי, בובה יפה. צילום: יניב נדב

בובה יפה: הפרויקט המשותף של גליה חי ונשות שבט הג׳יהלין

תערוכה בבית דניאל מציגה פרויקט מתמשך של האמנית והמעצבת גליה חי עם נשים בדואיות משבט הג׳יהלין: הן מחזירות לשימוש מלאכות מסורתיות ולראשונה לומדות להתפרנס בזכות עצמן

בית דניאל משמש כבית כנסת לרבים מתושבי גוש דן המבקשים להכניס לחייהם ממד של קהילה, רוחניות ותרבות יהודית, באווירה וברוח שוויונית. לפני כשנה נפתחה במקום גלריה לאמנות, שמטרתה לתת ביטוי לערך של ״תיקון עולם״, מהערכים המרכזיים של הקהילה, שדוגל בצדק חברתי ובשוויון. כל אלו משולבים בתערוכות האמנות שמוצגות שם, שיש בהן עיסוק ומסר חברתי. אוצרת הגלריה היא עירית אביר שעד היום אצרה במקום עשר תערוכות.

בתערוכה הנוכחית, ״בובה יפה״, מוצגות למעלה מ־70 בובות בד שתפרו ורקמו נשות שבט הג׳יהלין הבדואי. את הפרויקט יזמו כבר בשנת 2018 האמנית גליה חי יחד עם שתי השותפות שלה: יעל מואב וענת שראל. עוד מוצגים בתערוכה מספר צילומים של הצלם יניב נדב, שמתעד את קהילת הג׳יהלין דרך קבע.

״הגענו לכפר הזה כחלק ממאבק שאנחנו שותפות לו, כנגד פינוי שבט הג׳יהלין״, מספרת חי. ״הסיפור של השבט הזה מתחיל עוד בשנות ה־50, אז גירשה המדינה את בני השבט מאדמותיהם בתל ערד, והעבירה אותם למדבר יהודה. הם חיים במקום ללא תנאי מגורים סבירים ואחוזי האבטלה שלהם מגיעים ליותר מ־60%. שטחי המרעה שלהם נסגרו ונאסר עליהם לעבד את הקרקעות שלהם. בשנים האחרונות מתקיים ׳מאמץ׳ נוסף מצד ההתיישבות היהודית הסמוכה מסביב, לגרש את בני השבט ולהרוס את חאן אל־אחמר.

״כשהגעתי לשם גיליתי שעיקר עיסוקן של נשות השבט הוא רעיית צאן. הן לא יוצאות מתחום הכפר ורובן חוות דיכוי משולש: פטריארכלי, פוליטי וכלכלי. רובן מעולם לא הרוויחו כסף משלהן. חיפשנו למצוא להן מקורות הכנסה חדשים.

״המטרה היתה ליצור מוצר שאותו יכינו הנשים הבדואיות והוא יהווה עבורן מקור פרנסה. גיליתי שהקראפט המקומי נשכח. כמעט אף אחת מהנשים לא ידעה או לא זכרה לרקום ולתפור, ולא הכירה את אריגת האוהלים המסורתית. רציתי למצוא משהו שיעורר את היצירה שלהן ויאפשר להן ללמוד מיומנות חדשה שבה לא עסקו מעולם. פיתחתי דגם של בובה, מאוד פשוט, שמתכתב עם המוטיבים הבדואים שהיו מוכרים להן. התפירה והרקמה של הבובות דרשה מיומנות מינימלית שאותה לימדתי אותן״.

צילום: עירית אביר

צילום: עירית אביר

גליה חי. צילום: מ״ל

גליה חי. צילום: מ״ל

צילום: יניב נדב

צילום: יניב נדב

ההתלהבות של נשות השבט היתה מהירה. ״בהתחלה הן אפילו פירקו שמלות שלהן לטובת הלבשת הבובות. ביקשתי מהן שיפסיקו לפרק שמלות ובמקום שירקמו בעצמן את הרקמה שעל שמלת הבובה. הבאתי איתי חומרי גלם ולאט לאט נוצרו בובות. בהדרגה התרחש פלא – כשהן החלו לתפור ולרקום לבד.

רציתי למצוא משהו שיעורר את היצירה שלהן ויאפשר להן ללמוד מיומנות חדשה שבה לא עסקו מעולם. פיתחתי דגם של בובה, מאוד פשוט, שמתכתב עם המוטיבים הבדואים שהיו מוכרים להן. התפירה והרקמה של הבובות דרשה מיומנות מינימלית שאותה לימדתי אותן

״בהתחלה הן רקמו דוגמאות פשוטות של איקסים בודדים, אחר כך הן התבוננו ברקמות המסורתיות והחלו לרקום וליצור דוגמאות שלהן. עם הזמן הפכו הבובות להיות דומות ליוצרות עצמן, ששילבו מוטיבים מסורתיים בהשפעות עדכניות לגמרי, כמו גרפיקה מעולם האימוג׳יז. חלקן לימדו גם את הבנות שלהן. נכון להיום לקבוצת הרוקמות מגיעות בנות החל מגיל 11 ועד נשים בנות 50״.

הבובות שהן יוצרות שובות לב. הן נבדלות בתווי פניהן, בסגנון הרקמה ובמוטיבים הרקומים, ומאפשרות דרך ביטוי אישי לכל אחת מהיוצרות. הן משלבות מיומנויות מסורתיות עם משאבים עכשוויים כמו שימוש בחומרי רדי מייד שהן מוצאות בסביבה שלהן. התערוכה משקפת מציאות חיים של מגזר נשים בישראל במאה ה־21. הן מונכחות בה מבלי להיראות בעצמן, בשל כבלי המסורת. הפרויקט הוא קרן אור של תקווה, וממחיש כמה כוח יש לנשים וליצירה.

עיצוב ואמנות הם דמוקרטיים והם לכולם

חי (57) היא אמנית, מעצבת ואקטיביסטית. היא בוגרת התואר הראשון באמנות בבצלאל ותואר שני בעיצוב בשנקר; רוקמת ומתמחה בעיצוב בובות לגיל הרך וגם מלמדת את התחומים האלו במסגרת שונות. נסיעה שלה ושל בן זוגה עודד, בוגר לימודי צורפות מבצלאל ומנהל את המחלקה ללימודי חוץ בשנקר מאז 2010, החזירה אותה לאהבתה העמוקה לטקסטיל שעוד כילדה עסקה בו.

״במהלך הלימודים בבצלאל העיסוק המרכזי שלי היה רישום ופיסול. למדתי בבצלאל בשנים שכנראה פחות התאימו לי: המילה קראפט תורגמה ל׳עמלנות׳ והיתה מילת גנאי. הייתי תלמידה אהובה ומצליחה, אבל עולמות הקראפט שממלאים את עולמי היום לא באו לידי ביטוי. אפילו המחשבה על לעסוק בקראפט לא התקיימה בי. אלו היו מקצועות שנחשבו נחותים.

״היום אנחנו רואים פריחה מחודשת של העולמות הללו, ושילוב של קראפט ואמנות הוא לגיטימי ואף יותר. אותי אישית התחרות הזו בין קראפט, עיצוב ואמנות ממש לא מעניינת. עיצוב ואמנות הם מבחינתי דמוקרטיים והם לכולם. בעיני אין דבר נשגב יותר מהשני. כשחזרתי לקראפט, יצרתי בובות ודובונים ולאט לאט הבנתי שבניית תבנית של פסל מבטון אינה שונה מיצירת גזרה ליצירת בובה״.

צילומים: עודד חי

צילומים: עודד חי

איך הגעת לרקמה?

״אני פשוט אוהבת רקמה, אבל אני לא אדם שיכול ליצור משהו חזרתי כמו ריקמת איקסים. אני רוקמת חופשי. אני מתרגמת רישום לקו רקום, מבחינתי החוט והמחט הם כלי הציור שלי. אמנם הרקמה היא אחד העיסוקים המרכזיים שלי, אבל אני לא מכלילה את עצמי בקהילת הרוקמות. באתי מרישום ועברתי לרקמה, והיום אני בכלל עוסקת במתכת ויציקות קרמיקה. אני לא ממש אוהבת להגדיר את עצמי״.

והאקטיביזם, מהיכן הגיע?

״מאז שאני ילדה אני אקטיביסטית. גדלתי בירושלים, ומי שגדל בה אז לרוב ספג אקטיביזם. למדתי בבית הספר הניסויי שנשזרה בו הרבה מודעות חברתית ופוליטית. מקימי שלום עכשיו היו המורים שלי, הייתי חברה בנוער שלום עכשיו והשתתפתי בכל ההפגנות שהתקיימו באותה התקופה, כולל זו שבה נרצח אמיל גרינצוויג. זה נמשך עד עצם היום הזה.

״הרבה שנים חיפשתי פרויקט שישלב בין פעולה אמנותית עיצובית לפעילות חברתית. עשיתי כמה כאלו עם עדי יקותיאלי, אמן שמנסה לחבר את העולמות האמנותיים עם החברתי, הקהילתי והמנחם. היה לי ברור איך אני רוצה שזה יקרה. רציתי שזה יהיה פרויקט שהקהילה תייצר בו מוצר שיסייע למטרות הקהילה עצמה. לאורך השנים לקחתי חלק בכל מיני פרוייקטים כאלו שבאו עם המון כוונות טובות אבל לא שרדו. לא היה מי שיתחזק אותם. הפרוייקט הנוכחי פועל כבר ארבע שנים.

״לפרוייקט הזה הגעתי לא כדי לעשות אמנות. באתי כדי להפגין ולהביע את ההתנגדות והמחאה שלי לניסיונות הגירוש של שבט הג׳יהלין. בפעמים הראשונות הגעתי מצויידת בארגז עם חרוזים וחוטים, וכמו החלילן מהמלין תושבי המקום הגיעו אליי וישבנו ליצור יחד. הבנתי את הקסם שיש בעבודת הרקמה הזו, וממנה פיתחנו את הרעיון למוצר שמלווה את הפרוייקט.

birds

״הידידות והאמון בין הנשים – בדואיות ויהודיות – הלכה וצמחה. הפרויקט הוא לא פחות מקרן אור של תקווה, וממחיש כמה כוח יש לנשים וליצירה. הבובות הפכו למוצר שהנשים מוכרות. אנחנו מסייעות במכירה, עניין לא פשוט אבל אנחנו הופכות עולמות כדי שהוא ימשיך. זו חוויה ראשונה של הנשים האלה שמרוויחות ומחזיקות כסף בעצמן. היתה קבוצת נשים שלאחר המכירה הראשונה נסעו ליריחו וצבעו את שערן בבלונד – זה היה נפלא ומשמח״.

מהו החזון של הפרוייקט?

״פרויקט בובה יפה, ובערבית – לועבה חילווה, הוא מסגרת חברתית ואמנותית המספקת לנשות הכפר מיומנויות במלאכות יד לצד עצמאות כלכלית, תמיכה רגשית ותחושה של הערכה עצמית תוך עשייה יצירתית ומהנה. כל אלה קורים במקביל לימים המדאיגים שעוברים עלינו.

״בהתחלה חשבנו שנוכל למכור את הבובות בנקודות מכירה שונות ברחבי הארץ, אבל מאחר והן מיוצרות בשטחי C הן נחשבות כפריט יבוא, ומדובר בפרוצדורה בלתי אפשרית לביצוע, בטח כעמותה. מכאן שהחזון (ואולי החלום שלי) הוא שהפרויקט יהפוך לעסק עצמאי שלא תלוי בנו. שהנשים יוכלו לייצר ולתפעל הכל עצמאית״.


גליה חי | בובה יפה
אוצרת: עירית אביר
בית דניאל, בני דן 62 תל אביב
נעילה: 29.4

כל הבובות המוצגות בתערוכה יוצעו למכירה בתום התערוכה ב־50 שקלים לבובה. ההכנסות יועברו במלואן לנשות הכפר.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ימימה

    כל הכבוד על הרעיון המבורך ועל היוזמה להוציא אותו לפועל. זהו מעשה מועיל ביותר ומבורך -במובן החברתי ובמובן היצירתי גם יחד. הבובות יפיפיות! והביצוע מדויק ומלא חן ודמיון!

  2. תמר

    הפרויקט יפהפה ומרגש.
    אני חושבת שהפנים של הבובות מלחיצות עבור ילדים. וצריך לחשוב על פנים יותר "מסבירות פנים". ואז ימכרו המוןןן.

  3. עידית

    מרגש עד דמעות ❤️

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden