כל מה שחשוב ויפה
שרון וזנה, ״הנדנדה״. צילומים: ענבל כהן חמו
שרון וזנה, ״הנדנדה״. צילומים: ענבל כהן חמו

יוצרת המחול שרון וזנה מתנדנדת בין תפקיד האישה, האם והילדה

ההשראה למופע המחול החדש שיצרה שרון וזנה, ״הנדנדה״, הגיעה מכיסא הנדנדה ששימש אותה להנקות והרדמות של בתה התינוקת בתקופת הקורונה. ״זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה אם אני מאפשרת לקונפליקטים להתקיים בתוכי״, היא אומרת

ענבל: בוקר טוב שרון, מה שלומך בימים אלה?

שרון:  הי ענבל, בוקר אור. שלומי טוב, מעורב בתחושות מורכבות שהתקופה הנוכחית בארץ מביאה איתה. אני שמחה על המרחב לשוחח על ״הנדנדה״ שבסיסה מבחינתי קשור גם הוא במורכבות ובהכלה של ריבוי רגשות וקולות בתוכנו

ענבל: ״הנדנדה״ היא היצירה החדשה שלך, שיצרת לארבעה רקדנים. היא מתחילה מאופקת והאנרגיה בה הולכת ועולה, הולכת וסוערת. ספרי מה רואים בה

שרון:  היצירה פותחת באקספוזיציה שהיא תמונה אידיאלית של ייצוג של משפחה. פנטזיה לאיך הדברים אמורים להיראות, איך משפחה צריכה להיראות, לתפקד להרגיש. בחלק הזה קיימים מעברים בין מספר מצבים ודימויים. הדימוי הפותח הוא נדנוד מערסל של ארבעתם יחד שמייצר את נקודת המוצא למה שאחר כך הופך לנדנוד אינטנסיבי שמחייה תחושות של פחד, חופש, טירוף ואובדן שליטה. אותו נדנוד נעים של הקבוצה, שבו היחיד נבלע וכולם הופכים למקשה אחת, הולך ונפתח בשלב הבא וחושף בהדרגה את הדמויות והסיטואציות המורכבות יותר

ענבל: גם התלבושות עוברות טרנספורמציה – בדים מיוחדים ועשירים בהתחלה, שהופכים לפשוטים יותר בהמשך. מה הייתה המחשבה מאחורי זה?

שרון: נכון, אחד המהלכים שמתרחשים ביצירה קשור בהיפרדות מהגדרה של תפקיד מסוים או הגדרה מסוימת, ביצירה הם קשורים לייצוג של מבוגר או ילד. הנשים ביצירה, דניאל לנדר ואיה דגני, נעות בין תפקידי האם, האישה והילדה. הגברים ביצירה, שמואל חלפון ושניר מרבך, נעים בין תפקידי האב, הגבר והילד.

התנועה הזו בין התפקידים מאפשרת להיות במגע עם חלקים שונים בתוכנו מבלי להגדיר את עצמנו רק תחת תפקיד אחד. כהורה ואם למדתי בזכות ילדיי לאפשר לעצמי לנוע בין המרחבים השונים הללו, ולאפשר לעצמי להיות גם האם האחראית והמגינה וגם להיות במגע עם הילדה שבי.

את התלבושות ליצירה עיצבה שירה וייז שמגיעה מתחום עיצוב התלבושות למחול ולתיאטרון. עניין אותי שיתוף הפעולה איתה, כי מבחינתי הרקדניות.ים נדרשים ליכולות פיזיות משוכללות ומגוונות לצד יכולות הבעה ועבודה עם טקסט כפי שנדרש משחקנים. מה שאת מתארת בשאלתך הוא תהליך של התפשטות מתפקיד והגדרה. הבדים מלאי המרקם שמשרתים את הייצוג של ה״תפקיד״ או ה״דמות״ של כל אחד מחברי הקאסט בחלק הראשון של העבודה מתחלפים בבדים פשוטים ורכים, שמטשטשים את הדמויות בחלק השני של העבודה

ענבל: מה התניע את העבודה על ״הנדנדה״ אצלך?

שרון: במהלך תקופת הקורונה הייתי בהריון עם בתי ליב. היא אחות ללביא שהיום בן שש. ליב נולדה ממש ביום שבו הסגר השני החל. חופשת לידה אידיאלית לא הייתה שם. הגענו הביתה לתוך מצב נתון שבו היינו ארבעתנו יום יום יחד במשך חודשים.

זאת הייתה תקופה אינטנסיבית של שינויים תמידיים שמתרחשים בגוף שלי, התמודדות עם קשיים של אימהות טרייה לילדים קטנים, כשאחת מהן היא תינוקת. לצד זה המרחב החיצוני היה מרחב של חירום וחוסר ודאות, עם תרחישים שמשתנים בו כל הזמן: תקנות חירום לגבי מה מותר ומה אסור שהוגדרו עבורנו כל יום מחדש.

מצאתי את עצמי חווה תנודות רגשיות קיצוניות: מתחושות של אינטימיות, חיבור לגרעין המשפחתי עם כל החום והאהבה שבו – לרגעים של מחנק, חרדה ואימה. התנועה הרגשית הניעה אותי והדהדה מחשבות ורעיונות ליצירה חדשה. לחזרה הראשונה הבאתי את כיסא הנדנדה שהנקתי והרדמתי עליו שעות על גבי שעות. תנועת הנדנוד התגלתה בעקבות העבודה עם אותו כיסא, כתנועה פיזית אך גם כתנועה רגשית מורכבת ומשתנה, שנכונה לאותה תקופה בקיצוניות שבה אבל מתחברת לתנועה רגשית אנושית שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו

ענבל: תקופת הקורונה הייתה טובה לחלק מהאנשים, ונוראית לחלק אחר, נראה לי שאין אמצע בעניין הזה. ואולי גם נוראית וגם טובה בו בזמן לחלק

שרון: מסכימה איתך. אצלי זה בהחלט נע והשתנה כל הזמן. תקופה שהייתה גם מתנה והזדמנות להתכנס ולהרהר וגם מאוד מטלטלת ואינטנסיבית

לחזרה הראשונה הבאתי את כיסא הנדנדה שהנקתי והרדמתי עליו שעות על גבי שעות. תנועת הנדנוד התגלתה בעקבות העבודה עם אותו כיסא, כתנועה פיזית אך גם כתנועה רגשית מורכבת ומשתנה, שנכונה לאותה תקופה בקיצוניות שבה אבל מתחברת לתנועה רגשית אנושית שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו

ענבל: מהי הדרך שעשית בעולם המחול?

שרון: התחלתי את דרכי כרקדנית בעולם המקצועי לאחר סיום לימודים באקדמיה למחול רוטרדם שבהולנד. לאחר מכן רקדתי בלהקת המחול הקיבוצית ובפרויקטים בהולנד, איטליה וישראל. כשחזרתי ארצה ב־2009 לאחר שעבדתי כרקדנית בבלט קולברג שבשוודיה, עניין אותי להתפתח כיוצרת לצד המשך עבודתי כרקדנית עצמאית בארץ. להשלמת פרנסתי התחלתי ללמד מחול מודרני ועכשווי וגיליתי שאני מאוד אוהבת ללמד. ב־13 השנים האחרונות בניתי קריירה שנייה כיוצרת ומורה

ענבל: סיפרת שהכיסא עצמו היה אמור להיות בהופעה, אבל בסוף הוא נעדר. מה קרה?

שרון: בכל התסריטים שדמיינתי בראש הכיסא היה צריך להיות נוכח בעבודה. אחרי כחודש של עבודה עם הקאסט ואחרי שכבר היו לנו הרבה חומרים, ניסינו באחת החזרות לבצע הרמה מתוך קפיצה על הכיסא והוא נשבר. זה גרם לי לעצור רגע את השטף הרגיל של העבודה והתכנון ולחשוב על הדברים מחדש. אני חושבת שבאיזשהו מקום זה היה שבר שהניע את התהליך חזרה לגוף

שרון וזנה‎‎. צילום: לירון וייסמן

שרון וזנה‎‎. צילום: לירון וייסמן

ענבל: גם בלי הכיסא, את משתמשת באביזרים אחרים במופע – הרבה בובות של תינוקות. איך הן משרתות את המופע?

שרון: בובות התינוקות והבחירה בריבוי שלהן קשור לרצון שלי להעצים את השכפול. שכפול בין דורי שקשור באותם תפקידים והגדרות ששוחחנו עליהם קודם. אלו מגיעים ממסורת, מנורמות ומסטראוטיפים. לדוגמה, מסורת שקשורה במה מצופה מאישה או מגבר: להביא ילדים לעולם, להקים משפחה שעוברת מדור לדור.

בסצנה שאני קוראת לה ״מפעל בובות״ מתרחשת פעולה רפטטיבית של מפל בובות שיוצאות וחוזרות ממפשעתן של שתי הרקדניות איה ודניאל. מבחינתי הרגע הזה מייצג גורל משותף של נשים שעובר מדור לדור. בחלק האחרון בקטע נחשף התסכול של הילדה־האם בפעולה של זריקת הבובות לשמיים ורצון להפטר מהן, כמו רצון להיפטר מהמעגל של הציפיות, ולצד זה גם חושף רגשות קשים של תסכול, רצון לעזוב ולחזור לגוף העצמאי שלי, ששייך רק לי בחזרה. הגוף שלפני ההיריון, הגוף שלפני היותו גוף של אם

תחושת האשמה הן גדולות, אבל אולי יש כאן הזדמנות לעוד סוג של התבוננות שבו האימהות היא עניין סובייקטיבי. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה אם אני מאפשרת לקונפליקטים להתקיים בתוכי, מאפשרת לקולות שונים להישמע מבלי להיבהל שהם שם

ענבל: מצופה מאיתנו כאימהות לאהוב את הילדים שלנו תמיד ובכל תנאי. אין הרבה מקום בתרבות שלנו לתחושות של תסכול ודחייה מול הילדים. אני מתחברת לרצון להיות לפעמים ״לא אמא״, אלא פשוט אדם בעולם

שרון: אני חושבת שאנחנו חוששות להשמיע את הקול הזה. אפילו ביננו לבין עצמנו. תחושת האשמה הן גדולות, אבל אולי יש כאן הזדמנות לעוד סוג של התבוננות שבו האימהות היא עניין סובייקטיבי. זה לא הופך אותי לאמא פחות טובה אם אני מאפשרת לקונפליקטים להתקיים בתוכי, מאפשרת לקולות שונים להישמע מבלי להיבהל שהם שם.

תחושה הישרדותית

שרון: בתחילת תהליכי עבודה אני אוהבת לחפש חומרים תאורטיים בנושאים שמעסיקים אותי. במחקר שלי ליצירה הזו מצאתי את ספרה של הפסיכולוגית ד״ר ענת פלגי־הקר, ״מאי־מהות לאימהות״ שעוסק בחיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסוביקט

ענבל: איך הספר הרחיב את העבודה שלך?

שרון: פלגי־הקר חושפת כיצד ההתייחסות לאם היא כאוביקט שקיים למלא את צורכי הילד ואיך היא משפיעה על התפתחותו. ואילו האם כסוביקט – חוויותיה שלה, צרכיה וחששותיה, הקונפליקטים והפנטזיות שלה – לרוב נמחקת.

הקריאה של הטקסט הזה עוררה אצלי את ההבנה והקבלה של המורכבות בהלך הנפש שלי, גם כאם וגם כאישה. הבנתי שלכל הקולות שבתוכי יש מקום. אני כמובן בוחרת מאיפה אני פועלת בסופו של דבר, אך קיימת בי אהבה לילדיי וגם רגעים של דחייה שקשורים לצורך בעצמאות

ענבל: עוד הרחבה מעניינת יש בספר של הדרה שפלן־קצב ״אימניות״, שעוסק באמניות פלסטיות שהן אימהות, ובאופן שבו הן מביאות את האימהות ליצירה שלהן

שרון: מעניין, החיים והיצירה הם בהחלט אחד עבורי. תהליכים שאני עוברת בחיים כאדם נכנסים ליצירה ומאפשרים פירוק שלהם והתבוננות מחודשת על הדברים. התהליך הזה פתח בפניי התבוננות רחבה יותר על מהי אימהות עבורי. גם אני וגם חברי וחברות ההרכב עוברים טרנספורמציה במפגש של היצירה עם קהל. כל הופעה מייצרת מפגש שמלמד אותנו ומקרב אותנו לעוד הבנות, והיצירה מאפשרת ופותחת שיח חשוב. אני מודה לך על המרחב שאפשרת להשמיע את הקול הזה

ענבל: יצירת מחול דורשת משאבים, איך את מסתדרת כיוצרת עצמאית?

שרון: עבודתי כיוצרת עצמאית נתמכת מגופים שונים ביניהם מנהל התרבות, מפעל הפיס ועוד. אני מעריכה מאוד את התמיכה ומודה על מה שיש. יחד עם זאת, התמיכות אינן מספיקות לקיום היצירות הרצות וליצירת הפקות חדשות באופן שוטף. קהל המחול בארץ הוא קהל מצומצם, כך שכל הופעה היא הפסדית. אני עובדת כמורה גם כחלק מהצורך לפרנס את משפחתי

birds

שרון: הקושי התקציבי ליצירה מגביל את יכולת ההתפתחות להתנסות בהפקות בעלות יותר משתתפים או שיש בהן סטים מורכבים יותר. המשאבים מצומצמים. היצירה בוערת בי והיא כוח שמניע את הנשמה ואת הגוף להמשיך לשאול שאלות ולחפש, אך התחושה היא הישרדותית ואני עובדת סביב השעון. בנוסף, לצערי, נשים יוצרות לא מקבלות הזדמנות שווה בארץ כמו גברים להתנסות ביצירה ללהקות שיש להן יותר משאבים והרכבים גדולים יותר. זה מצב שראוי שישתנה ושבעלי הכוח בהנהלה האמנותית יתנו עליו יותר את הדעת. יש נשים יוצרות עצמאיות נפלאות בעולם המחול בארץ, וצריך לתת להן הזדמנות משמעותית יותר להציג את היכולות האמנותיות והיצירתיות שלהן בהרכבים מסוג זה

ענבל: מפתיע שבעולם שרובו נשי, נשים עדיין מקבלות פחות הזדמנויות. ואולי לא מפתיע, אלא כמו בכל מקום סביבנו, נשים עדיין צריכות להיאבק על מקומן, במיוחד בעת הזו. מה הצעד הבא מבחינתך? לאן את הולכת?

שרון: בימים אלה אני יוצרת דואט חדש לשתי נשים. כל יצירה פותחת פתח לחקירת המשך. הנדנדה פתחה אצלי את הרצון להמשיך לחקור את נושא הדוריות וההעברות הרגשיות. רגשות כמו בושה ואשמה שמושלכות ועוברות בין נשים באופן מודע ובאופן לא מודע הן בבסיס החקירה שלי בדואט הנוכחי. בהמשך אפתח פרויקט מורחב יותר עם יותר משתתפים בנושא הזה

ענבל: נשמע מעניין מאוד. בהצלחה עם ״הנדנדה״ ועם היצירות החדשות

שרון: תודה רבה


שרון וזנה | הנדנדה
תיאטרון הבית, נעם 5, יפו
20.5 בשעה 18:00

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden